הכלב, האישה והחזיר

ענותך תרבני.

אז זו גופא ההוכחה: שני אנשים חושבים על אותו דבר ושווים בשכל ודרכי ההיקש, ובכל זאת מגיעים למסקנות שונות.

הרב מיכי
בזמנו תהיתי כיצד הרמב"ם כתב בהקדמה לפירוש המשנה ששני אנשים ששויים בשכל בוידיעת דרכי ההיקש יגיעו לאותם מסקנות. ענית לי בזמנו אבל כמדומני שלא השתכנעתי.

בעל, א. ייתכן שהם לא העריכו את בני מחלוקתם. ב. ייתכן שהדברים היו מכוונים כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ייתכן שהם לא העריכו את בני קהילתם אם הם חשבו שתירוצים כאלה ישפיעו עליהם.
לגבי הטענה שההלכות המדרשיות ירדו כולן מסיני, חלק ודאי נאמר כלפי המלעיזים. אבל חלק נאמר כנראה ברצינות (לדוגמא הרלב"ג בהקדמה לפירושו לתורה), בגלל שלא היה אמון שדרכי הדרש הן אמינות ומספיק חד ערכיות שאפשר לייסד עליהן הלכות חדשות (הרלב"ג כותב שבכגון זה אפשר לטהר כל שרץ).

הנוכח וירוחם

המציאות החברתית המשתקפת היא מציאות שבה על פי רוב אשה איננה מהווה ישות משפטית עצמאית. זו מציאות שבה כמעט תמיד נתונה האשה תחת חסותו של הגבר שבחייה ומיוצגת על ידו; בנעוריה - על ידי אביה, ובבגרותה - על ידי אישה.

הבנת מציאות זו תורמת להבנת ניסוחו של ציווי "כל אלמנה ויתום לא תענון". אכן, היתמות והאלמנות כואבות וקשות בכל מקום ובכל זמן, אך בחברה פטריארכלית הן קשות שבעתיים. זאת מכיוון שבחברה כזו מאבדים היתום והאלמנה לא רק בן משפחה קרוב, אלא גם גב כלכלי ומשענת משפטית. הם מאבדים את האיש ששימש כנציגם בחברה ונותרים כאילמים, ואילמות זו, של האשה שאין לה עוד גבר שידבר בשמה, היא המאפיינת בחברה זו את מצבה של האלמנה והיא גם מקור שמה.

ר' יצחק יעקב הורוויץ בספרו באר יצחק תיאר מצב זה במילים: "...עוצם העוון למי שהוא עינה יתום ואלמנה, אשר הם כרחל נאלמה, אין להם פה להחזיר תשובה ואין מחזיק בם להצילם".

זו הסיבה לכך, שכאשר ביקשה התורה להורות שאין לפגוע בגורמים החלשים שבחברה, בחרה לציין דווקא את היתום והאלמנה. וכבר כתב על כך רש"י: "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם".

את מילותיו של רש"י, דיבר הכתוב בהווה, ניתן להבין בשני אופנים. האחד: ישנם אמנם עוד אנשים חלשים הכלולים תחת האיסור "לא תענון", אך התורה נקטה באלמנה וביתום כיוון שהם השכיחים ביותר. אבל ישנה דרך נוספת להבין את הביטוי: בהווה אכן מייצגת האלמנה באופן מובהק את "תשושי הכוח", את אלו ש"אין להם פה להחזיר תשובה".

אך תיתכן גם מציאות שונה, שבה לא ייגרע מעמדה החברתי של אשה שאינה נתונה תחת חסותו של גבר. מציאות שבה נשים תהיינה אלו שתייצגנה את עצמן, ולכן האלמנה לא תהיה עוד אילמת וכו'.

_________________

ב"ה.

ירוחםשמ,

עיינתי שוב ברש"י, ולא מצאתי בדבריו את מה שאתה מצאת בהם. לא מצאתי בלשונו שום דבר המזכיר סממני שליטה. (הגילוח נועד לניוול שמטרתו להרחיק ביניהם, וזה מחזק את דעת השוללים את מנהג הגילוח)
לשיטתך - מדוע לא נהגו בקהילות המגלחות גם גידול צפורניים ארוכות, כחלק מתסמונת השליטה בשפחה הנרצעת?

דווקא בנידון זה התרשמתי שזה נאמר כמעט בפירוש בתגובה לריפורמים. (ע"פ הזכרון).

גם אני תמהתי על הגאונים שניסו להוכיח שכל ההלכות ירדו מסיני, כלום הם לא העריכו את בעלי מחלוקתם?

זה מה שאומרים על הרבה אמירות של רבותנו, שנאמרו כדי להגן מפני המלעיזים (כגון האמירות שכל הדרשות הן סומכות וההלכות ירדו מסיני). אבל עם הגנות כאלה לא צריך מלעיזים. חוצמזה, לענ"ד הוא התכוין לזה ברצינות (סו"ס הוא היה בריסקר).

מיכי
אני לא בריסקאי וכבר כתבתי בפומבי על הרהורים שיש לי במיתודה, אבל בכל זאת השתדלתי לעדן את הדברים.

אחר בקשת המחילה, לענ"ד כשהגרי"ד היה במצור, ובנושא הזה הוא היה במצור, הוא כנראה נאלץ להגיע לאן שהגיע.

בעל, לא הבנתי את השאלה.
אין שום הבדל, ושום חזקה אינה מטפיזית. מדובר בהערכות מציאות שבהחלט עשויות להשתנות. ודברי הגרי"ד הן שאריות בריסקאיות שראוי היה לגנוז כי הן לא לכבודו (ובמילים פחות מנומסות: שטויות).

מיימוני ומיכי
במה שונה חזקת אין אדם מעיז, מהחזקה המטפיזית (בלשונו של הגרי"ד מבוסטון) של טב למיתב טן דו?