תחיית המתים מן התורה?!

פראק:

מה יקרה לפי דעתך במקרה של תחיית המתים לאנשים שהד.נ.א. שלהם פגום מלידה? ד.נ.א. פגום
קשור למחלות ונכויות כלשהן (תסמונת דאון, אפילו). ואם כבר נניח שהד.נ.א. ישתנה, למה לא כולם
ישתנו? אני הייתי רוצה לקום בראד פיט בעולם הבא שכזה..

נ.ב.
שאר הפונקציות הגופניות יישארו כרגיל? אכילה? שתיה? רבייה? שינה?

תחיית המתים לפי הבנה פשוטה וטבעית של ימינו
1) את הדנ"א של אותו אדם מהעבר כדי שנוכל תיאורטית בבוא הזמן לשבט אותו מחדש,
2) ככל הנראה אם תחיית המתים תכלול גם שיחזור הידע והאופי של האדם יצטרכו גם ידע שיכלול את שיחזור הסינפסות המוחיות לפחות העיקריות שבהם, זה ידע שלא קיים כיום אבל רגע גם מחשב ומטוס לא היה ידע שהיה בעבר.

אם אני מבין נכון השאלה שלך היא על ההמון שמקיים את התורה שלא לשמה אלא בשביל דמיונות כאלה ואחרים האם גם הוא ראוי לחלק בעולם הבא והרי בשבילו אין שום הבדל אמתי בין האמת לשקר ואם כן עיקר הקיום של התורה שלהם לא שייך לאמת של שם ה'
ידוע בעניין הזה המשל המפורסם של הרמב"ם על הארמון
התשובה לזה לפי הבנתי הוא שאם כולם היו חכמים לא היה לחכמה משמעות של הוראה גם לא לחכמים עצמם וחכמה שאין בה משמעות של הוראה אין בה שום תוכן עצמי כיון שהיא רק מביאה לביטוי את המציאות שמשתקפת בה שנמצאת מחוץ לה ומהסיבה הזאת המציאות של המעמדות הוא דבר הכרחי
ומהסיבה הזאת עצמה עיקר חובת תלמוד תורה הוא בשינון לבנים כיון שההוראה והחינוך לאמת קיים בעיקר לאחרים מהסיבה שהאדם קרוב אצל עצמו והוא תמיד יעדיף את השקר הנוח ולכן בשביל להפריד בין הרצוי למצוי ולהפוך את החכמה לערך בפני עצמו שצריך לשאוף אליו בשביל זה צריך את מעמד של חכמים שיש להם תפקיד ביחס לעם
ולכן אמנם שאמונת העם יהיו בה עירוב אמת בדמיונות בכל זאת כיון שהאמונה בחכמים הוא היכולת היחידה של ההמון להאמין בחכמה כיון שהחכמה של החכמים היא החכמה של העם ולכן הדמיונות הופכים למציאות זמנית ביחס לעיקר החכמה כיון שהם רק אמצעי למטרה עליונה יותר והם לא סיבה עצמית

_________________

את עיקר הדברים שלקמן כתבתי כבר קודם ולא נשנתה פרשה אלא בשביל דברים שהתחדשו בה והתחדדו קצת יותר וכל זה בזכות ירוחם וינוח שהעלו אותו מחדש

המטרה של האמונה בתחיית המתים הוא האמונה שהמציאות והמימוש של החיים הוא לא כאן ועכשיו "אכול ושתה כי מחר נמות" אלא שבהיותינו ניצבים בפני ה' החלק שלנו הוא בחיים עד עולם וכמו שאת הרעיונות הגדולים של אהבת ה' ויראתו אנחנו מממשים במציאות על ידי הצדקה והמשפט שאנחנו עושים בארץ כמו כן האמונה שלנו היא שיש מימוש לאמת ה' גם בעולם הממשי שאנחנו עומדים על גביו
כאן השאלה שלכם היא כיון שהאמונה הזאת היא לא אמונה טבעית איך אנחנו כבני אדם נמציא על ה' מציאות שלא ראינו איך לרצון שלנו באמונה יש חלק בקיום שלה בפועל הרי אמונה כזאת אין לה תוקף משמעותי מעבר לרצון של עצמינו שעל פי הניסיון שלנו הוא מוגבל בעצמו ואין לו השפעה על גוף המציאות
אכן, השאלה היא שאלה גדולה, היא השאלה שעל פיה תקום או תיפול האמונה, היא המודד האם לאדם יש חלק בה' או שהוא מנותק ותלוש בעצמו
והתשובה היא שאכן הכל תלוי ברצון
המאמין שאין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא כיון שבשביל שלאדם יהיה חלק בה' ובתורתו הוא צריך להאמין בה שהיא פועלת ויוצרת בגוף המציאות עצמה אחרת אין בה טעם
מליארדי דגים ברא ה' וכן מליארדי בני אדם הדומים לדגים האמונה שלנו היא ש"אתה הבדלת אנוש מקדם ותקריבהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל" והדגש הוא על ההרגשה שכך הוא רצון ה' ובשביל זה אנחנו כאן - אין הכרח להאמין בדבר וכמו כן אין שום אפשרות לכפות את האמונה הזאת על אחרים - אלא שהאמונה שבחרנו בה במודע שאותו אנחנו חפצים לשמר בקרבינו היא האמונה ששם ה' שבקרבנו הוא הבסיס החיוני ביותר של החיים עצמם כיון שברור לנו שכך הוא רצון ה' שברא אותנו
המשנה הראשונה שאמרו חכמים מאחר שהסתיים זמן אנשי הכנסת הגדולה שחלקם היו נביאים הוא המשנה שאמרו אנטיגנוס איש סוכו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ותהא יראת שמים עליכם" ויש כאן שני חלקים שמשלימים זה את זה מצד אחד יש את העשייה לשמה בשביל לקיים את רצון הרב ושהעשייה הזאת היא בהכרח הביטוי החיוני ביותר של החיים עצמם כיון שבאם אכן הפרס היה קיים לנגד עינינו ודאי שאין כל אפשרות מציאותית שלא לפעול בשביל לקבל אותו ולכן כל עשייה הייתה טפלה למטרה העיקרית הזאת של הקבלה שלו
ומצד שני כתוב כאן שיראת שמים היא דבר מציאותי והוא לא דבר שהמקור שלו הוא מפנמיות הנפש אלא מגורם חיצוני שיוצר לחץ
והאיזון ביניהם הוא הדבר הגדול ביותר של החיים ובו היא האמונה שהוא השילוב בין היראה שבאה מהמציאות החיצונית  לבין החיוניות הפנימית שבה החפץ והרצון "רצוננו לעשות רצונך ומה מעכב וכו'" והאיזון ביניהם הוא דבר דק שאדם שאין לו אותה כבר אמרו עליו בגמרא "אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם הדומים לבהמות" 
וכאן עומד האדם יש לו אפשרות להתייחס לכל התורה כאבסורד והרגש המציאותי המוחצן תומך בו ומצד שני יש לו את האפשרות להיות אדם ולהפנים להרגיש את העולם מהצד הפנימי שלו "שאין החוש עוזר לו כלל" ובכל זאת רק הוא היות האדם על הארץ ואלו הם הבני אדם שזכו ו"משתמשים בכבודי"
ישראל כעם זכו לקרבה הזאת והבחירה שלהם כבר נעשתה אלא שכיון שלא לכל אחד ישנה יכולת להשתמש בכבוד ה' בעצמו לכן יש צורך בהמחשה ובמילים עבות יותר שגם הם אמת אלא שהם לא המילים המקוריות אלא תרגום שלהם לשפה של מציאות ולכן כל המאמין לחכמים יש לו חלק בעולם הזה וכל הפורש הרי כרת את עצמו מתוך קהל ה'

_________________