| נשלח ב-13/4/2011 00:08 |
 |
| |
מכירת חמץ - על שום מה
ידועים דברי התוס' ריש מסכת פסחים (ד"ה אור) "והטעם שהחמירו כאן טפי (יותר) מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה (לא מופרשים ממנו) אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובבל ימצא החמירו חכמים..." על פי קבלה חמץ מורה על יצר הרע "שאור שבעיסה". אלו ואלו מסכימים "שהחמירו כאן טפי מבשאר איסור הנאה", לא רק משאר איסורים אלא "משאר איסור הנאה". חכמים אף אסרו חמץ (גמור) שעבר עליו הפסח. מכאן נולד הצורך למצוא פתרון למי שבידו כמות גדולה של חמץ שביעורו יהא כרוך בהפסד מרובה. כך נולדה מכירת חמץ. לא אכנס כאן לכל הפולמוס אודות המכירה ותקפותה. בשלב הראשון היה מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין. כיום, בעידן התעשייתי כאשר במפעלים יש כמויות אדירות של חמץ המכירה הפכה לחוכא ואטלולא. וכי יש מפעל שיסכים למכור לגוי את כל התוצרת גם במחיר מלא? דווקא במגזר הפרטי, על כל פנים החרדי, חלה התפתחות חיובית. רוב הציבור אינו משאיר כלל חמץ בעין. משום מה התפתח מנהג חדש שכולם מוכרים את חמצם. מנהג זה אין לו שום מקור בגמ' ואף לאחר מכן. כל כולו נולד כדי לאפשר השארת חמץ גמור בלא לעבור בב"י וב"י ושלא ייאסר לאחר הפסח. לכל השאר די בבדיקה וביטול ואף אם ימצא גלוסקא יפה בפסח לא יעבור על ב"י וב"י כיוון שכבר הפקירה ורק צריך לבערה בפועל "שלא ישכח ויאכלנו" (רש"י פסחים ו' ד"ה כופה) הרי לנו בפירוש שאם בדק וביטל, גם אם בפועל ימצא חמץ בפסח עליו לבערו רק שלא ישכח ויאכלנו ולחשש זה הרי לא תועיל מכירתו לנכרי. ומדוע נהפך למנהג שהכול מוכרים חמצם גם שאינו ידוע. יתירה מזו. התפתח מנהג למכור החמץ הבלוע בכלים. החמץ הבלוע ולא הכלים גופא כי החזו"א העיר שאם ימכרו את הכלים יצטרכו להטבילם וטבילת כלים דאורייתא. בהלכה יש דיון אודות חמץ הדבוק בכלים. כיום כמעט שאין מצוי שיהיה חמץ בעין דבוק בכלים ועיקר המכירה היא משום החמץ הבלוע. והנה, כלי חרס אין לו הכשרה, כידוע, ולא מצינו כלל בחז"ל שלפני פסח יש לבער את כל כלי החרס של חמץ מהבית ומכירה הרי לא הומצאה עדיין בזמנם וכאן הבן צריך לשאול, מכירה זו על שום מה?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2011 00:52 |
|
| |
לגבי כתבי ייב (בנידון דנן), ראו: "פסח בצבאו של דריווש":
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2011 17:23 |
|
| |
א שיינע אוקימתא .
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2011 16:09 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: |  | | הערה אגבית – במקרה "נפלתי" על תרגוןם של פפירוס שנשלח ליהודי ייב במצרים (לא ברור ממש ע"י מי) בערך 100+ שנים לפנה"ס ובו הוראות לעשיית פסח בי"ד ניסן ואי אכילת חמץ מ ט"ו עד (וכולל) כ"א [שם היום נתחם בשקיעה] והוראה לחתום את החמץ בחדר פנימי בבית. לפרשנותכם. |
|
ערן בן ישי באתר הדוס תירץ דאיירי בחמץ דלאו דידהו (אלא של הצבא או משהו כזה) ולכן מספיק לכסות אותו כדי שלא יכשלו בו.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2011 15:51 |
|
| |
למה לא למכור חמץ? הרב שרלו מסביר מדוע הוא מתנגד למכירת חמץ המונית ולמי נועדה המכירה מכירת חמץ נועדה מלכתחילה כדי לפתור את בעייתם של בעלי בתי המרזח ואוצרות השכר הגדולים בעולם היהודי. קיום מצוות "בל ייראה ובל יימצא" כפשוטה היה מסב להם נזק כה גדול, עד לבלי יכולת קיום וירידתם ממקור פרנסתם. על כן התירו להם חכמי הדור להתנהל בדרך של פיקציה הלכתית, המשתמשת בהלכה הקובעת שאין אדם חייב לבער את החמץ שאינו שלו, ו"למכור" את החמץ לגוי. זו דרכם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות, שכאשר מדובר בענייני פרנסה שהם דומים לחיים ומוות קובעים שאין להחמיר, אלא מוטל על פוסק ההלכה למצוא כל דרך אפשרית המאפשרת פרנסה בכבוד וקיום הלכה. מכירת החמץ לא נועדה מלכתחילה כדי לאפשר לבעלי בתים לשמור ויסקי יקר, או כדי למנוע חיסול מלאי הפסטה שבבית. היא לא נועדה להיות פיקציה הלכתית במקום בו היא לא נצרכת. היא אפילו לא נועדה להיות "אבטחה כפולה" למי שלא ניקה כראוי או למי שלא ביטל כדין את החמץ. השימוש בה כיום אינו מכוון למגמתה הבסיסית. כאשר מדובר ב"היתר מכירה" בשביעית מדובר על צורך שאין חשוב ממנו - קיום ישיבת ארץ ישראל, קיום של "וחי אחיך עמך" והמשך ממד החקלאות בריבונות הישראלית. כאשר מדובר במכירת חמץ ביתית - כל זה אינו קיים. אנו מכירים בהלכה את המושג "הערמה", אולם חייבות להיות סיבות טובות להשתמש בה, ומטרות נעלות המצדיקות את הכלי ההלכתי הזה. ולמה אפוא ראוי להימנע ממנה ? ראשית, ראוי להימנע מכל פיקציה הלכתית במקום בו אין בה צורך.פיקציה הלכתית גורמת לאדם עצמו זלזול מסוים כלפי ההלכה; פיקציה הלכתית גורמת לאנשים המתבוננים בהלכה מבחוץ לזלזל בה ובשומריה, ולראות אותם כחסרי יושרה פנימית; פיקציה הלכתית גורמת להרחבת הפיקציה למקומות לא ישוערו - יש בעלי עסקים שהתכוונו "למכור" את עסקיהם ביום שישי אחה"צ ו"לקנות" אותם במוצאי שבת, כדי שלא להיות נתונים לחוק האוסר מסחר בשבת; פיקציה הלכתית גורמת לעיוות ההכרה של ההלכה באמת, שהרי רוב אלה ש"מוכרים" אינם יודעים למעשה מפני מה הם עושים זאת; פעמים רבות פיקציה הלכתית היא חומרה דאתי לידי קולא, כיוון שבשמה אנשים נמנעים גם מבדיקת חמץ ומסילוק החמץ מהבית; לא זו בלבד, אלא שעוד ועוד סבורים שחובה למכור את החמץ לגוי, ושזה חלק ממצוות חיוביות של חג הפסח. חלק מנזקים אלה קיימים גם כאשר המכירה נעשית למען ה"אבטחה הכפולה". ההלכה קובעת דבר מה אחר לחלוטין. היא קובעת כי על האדם לבער מביתו את החמץ שנמצא שם; היא קובעת כי אם הוא בדק כראוי ונותר חמץ שלא ידוע לו - הוא מבטל אותו בביעור החמץ; היא קובעת כי אם למרות זאת היה חמץ - לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והוא עשה את מה שנדרש ממנו. על כן, הדבר הנכון לעשות הוא הדבר הפשוט ביותר המחויב על פי ההלכה: להיפטר מכל החמץ בבית ולא להשאיר פירור, לבדוק חמץ כראוי, לבטל את החמץ בשעת הביעור, ולהיות נאמן לשורש ההלכה. הקשר העמוק ביותר עם ההלכה נוצר בשעה שאדם חי בה לפי דרכה האמיתית, ככל שניתן, ולא בשעה שהוא מבקש כלים חדשים לעקוף אותה. אדם המבקש חומרות לפסח ייטיב לעשות אם יימנע מלקנות את כל אותם המוצרים הדומים כל כך למוצרי החמץ: וופלים, עוגות מוכנות מראש וכדו'. זו חומרה הרבה יותר הגיונית, ההולכת באותה דרך בה הלכו גוזרי איסור קטניות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2011 15:10 |
|
| |
| הפרעתוני כתב: | | | המכירה צריכה להוציא את החמץ מרשותך בפועל (שו"ע), או עכ"פ להיות בחדר מיוחד עם המפתח נמסר לגוי (אחרונים), אחרת עובר בבל יראה ובל ימצא (ט"ז). אסור שהמכירה תהיה על תנאי או לא בלב שלם (רמב"ם), ולפי הגאונים זה חייב להיות רק אם זה אקראי בעלמא, ולא חוזר בכל שנה ושנה (רב עמרם), אחרת יש מוכח שאין פה גמירות דעת. אסור שתהיה בזה הערמה (בה"ג, ריטב"א, מאירי), אחרת עובר בבל יראה ובל ימצא. ונהגו ישראל להחמיר בענייני פסח בקלה כבחמורה (אחרונים), ותימה שבעניין זה מקלים בלי חשבון. |
|
"חמורו יגיד לו"
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2011 13:59 |
|
| |
יב זה מאה 5 לפה"ס. ונראים דבריו של בעלבעמיו. ושמא מכרו לגוי :-)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 08:29 |
|
| |
לא יראה כפשוטו.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 07:46 |
|
| |
הערה אגבית – במקרה "נפלתי" על תרגוןם של פפירוס שנשלח ליהודי ייב במצרים (לא ברור ממש ע"י מי) בערך 100+ שנים לפנה"ס ובו הוראות לעשיית פסח בי"ד ניסן ואי אכילת חמץ מ ט"ו עד (וכולל) כ"א [שם היום נתחם בשקיעה] והוראה לחתום את החמץ בחדר פנימי בבית. לפרשנותכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2011 12:49 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2011 11:04 |
|
| |
מענין לענין, ראו אשכולו הנאה כגלוסקה של מואדיב, מדוע לא נמכור את היצר הרע לגוי ?
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2011 08:25 |
|
| |
הסיפור כבר הגיע ל YNET
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2011 20:23 |
|
| |
הכל נעשה  ובסוף  כנראה שמכירת חמץ היא לא כל כך 
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2011 18:43 |
|
| |
הוא נתן לגוי את העגלה או רק את פירורי החמץ שבה? לכאורה את העגלה אפשר לתבוע בחזרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2011 07:40 |
|
| |
לא ברור על מה הם מצטערים, הרי הם קיימו את המצוה בהידור. ומה חשב לעצמו אותו אחד ששם שם את העגלה שלא הספיק לנקות לפסח?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2011 07:39 |
|
| |
מקרה לא-נעים בשכונת רמת שלמה בירושלים, כאשר עשרות אנשים הפסידו את מיטב "חמצם", לאחר שהגוי מימש את זכותו ולקח את החמץ. הכל החל מספר ימים לפני החג, כאשר רב קהילת "משכנות יעקב" הרב שמחה רבינוביץ הודיע בדרשת שבת-הגדול למתפללי בית מדרשו כי הוא מקצה חדר מיוחד בבית המדרש בו ישימו כולם את מוצרי החמץ. לדברי הרב, לכתחילה עדיף לא למכור את החמץ הגמור אלא לתת אותו במתנה לגוי, ואם הוא לא זוכה במהלך החג בחמץ, אפשר לזכות בזה בחזרה לאחר החג, וזה עדיף ויותר מהודר ממכירת החמץ לגוי. עשרות אנשים ששו לקיים את מכירת החמץ בהידור, והעבירו לחדר המיועד את מיטב השתייה החריפה שברשותם ששווה הון רב, וכן מוצרים רבים נוספים, כאשר במקום לזרוק אותה לפח או למכור לגוי במכירה הכללית, קיוו לשוב ולהשתמש בה לאחר החג. לרוע מזלם, בסמוך לכניסת החג, הגיע הגוי עם רכבו למקום והחליט לממש את המתנה שקיבל, הוא פתח את החדר ונטל ממנו את תכולתו היקרה ונעלם, כל זאת לעיניהם ההמומות של "נותני המתנה". בחדר היו בין היתר שתייה חריפה בשווי המוערך בעשרות אלפי שקלים, וכן עגלת תינוקות בשווי אלפי שקלים, שהונחה במקום לאחר שבעליה לא הספיקו לנקותה כראוי לפני החג. הגוי נעלם מהמקום, והחדר, הממוקם בקרוואן הסמוך לבית המדרש "משכנות יעקב", נותר ריק וחסר כל. ולמהדרין במצווה, לא נותר כי אם להצטער על האובדן היקר.
|
|
|
|
|
|
