בכמה אשכולות טענתי שניתן להבחין אצל חלק מהעצכחים, כי לצד הביקורת והבחינה המדוקדקת של אמונות שונות במאזני השכל וההיגיון, ישנה קבלה אקסיומטית של אמונות אחרות, בדרך כלל עיקרי הדת היהודית המינימליים, למרות אי עמידה בתנאי הביקורת המחמירה אותם הם עצמם מעמידים בפני מאמינים לא עצכחים.
בהכללה, ניתן לזהות תופעה רחבה אותה אני מכנה "דת השכונה". מאמיניה הם אנשים המבינים היטב, ברמות שונות של תודעתם, כי אין אפשרות להוכיח את קיומו של אלוהים בוודאי שלא אלוהים דתי שלא לומר יהודי, אך אין בהם את העוז הנפשי להסיק את המתבקש מאליו כתוצאה מוכרחת מהבנתם הם. בדרך כלל, מנהג אבותיהם בידם וכל הסבריהם ההגיוניים והאינטואיטיביים יקלעו תמיד לגרעין הדת המקובלת בשכונה בה הם נולדו במקרה גמור.
בקיצור, הופכים את העולם "להסביר" אמונה שאילולי נקלעו אליה במקרה לא היו טורחים כלל להתייחס אליה ועכשיו שנקלעו (החץ נורה) עסוקים בלתרץ ולהסביר (משרטטים את העיגול) דברים שהם עצמם לא מוכנים לקבל בדיון על אמונה שאינה "דת השכונה".
דברי מופנים למי שמקבל כי כדי לקיים דיון מכל סוג שהוא יש לקבוע את כללי ההוכחה איתם אנו משתמשים ולהחילם באופן אחיד, על כל הדיון. אין זה אומר שאת כל הדברים בעולם ניתן לבדוק באותה צורה בדיוק. אך ברובד הבסיסי, מי שמקבל את ההיגיון כמצפן אמור, לכאורה, להפעילו במידה שווה בכל דיון.
במתמטיקה לא נצפה "להבין" את התוצאה. נסתפק בהכרח בהוכחתה. אחד ועוד אחד הם שתיים גם אם אני לא מבין מדוע. בכל מדע מדויק הגורם המוביל הוא הבחינה והבדיקה. רק לאחריהן מגיע שלב ההסברים. זו בעצם מתודת המדע המודרני על רגל אחת. (אני מודע לטענה כי כל מדע מתחיל מהנחה מסוימת ורק לאחריה באה הבדיקה, אך במסגרת הבדיקה המדע מוכן לשנות בכל שלב את הנחתו הראשונית האינטואיטיבית).
בעולם הרגשות, כגון פחד, קנאה, שנאה, אין מקום לטיעונים הגיוניים. ניתן לנתח את התחושות, לנסות לשנות אותן בטיעונים כאלה ואחרים. המילה האחרונה תהיה שמורה לרגש.
בסוגיות תיאולוגיות אמוניות מבחן ההיגיון הוא הקובע. ברור שלכל אחד הזכות לחוש שיש אלוהים, דיבוקים , כישופים, שדים וידעונים, אך מי שרוצה לקיים בירור עם זולתו בסוגיות אלו הדרך היחידה היא שימוש בהגיון והוכחה. אינני שולל אפשרות של התגלות, אך היא צריכה להיות גלויה וברורה ולהיבדק מפני כל חשש לאחיזת עיניים.
והנה, בשאלה הכה נכבדה, כיצד נוצר עולמינו והאם יש אלוהים, נלאו כל חכמי הדורות מלהוכיח דבר ודאי. אם על אלוהים פילוסופי יש עוד מקום לבעל דין לחלוק, למרות כל הסתירות מיניה וביה ברעיון האלוהים, אלוהים דתי לא הוכח מעולם וניתן לומר ברמה גבוהה של וודאות כי הוא בלתי אפשרי מבחינה פילוסופית.
אם הייתה התגלות המצביעה שיש אלוהים היינו נאלצים לכוף דעתנו בפני המציאות. העניין הוא שככל הידוע התגלות מעין זו לא התרחשה מעולם. על כל פנים אין ראיות סבירות להתרחשות מעין זו.
נשאלת השאלה, בנוסח אותו אשכול "למה אתם מאמינים".
כאן אני צריך לעשות הפסקה קצרה. אולי יבא מישהו ויוכיח שיש אלוהים דתי והוא גם התגלה. למיטב שיפוטי לא ראיתי ניסיון רציני להוכיח זאת אפילו לא כאן בפורום. האינטואיציות בעניין אין להם שום ערך מוסף על האינטואיציה הקבלית ועל האינטואיציה שיש גלגולים ועוד ועוד.
יש אמנם אמונות טפלות המעוררות גיחוך במבט ראשון. אך מישהו כאן יכול לומר בוודאות מוחלטת כי אין גלגולים? שעין הרע לא מזיקה? הטענה היא שאדרבא, יש להוכיח את קיומם של דברים ולא את שלילתם.
העובדה שרעיון מסוים מופיע בתנ"ך או בכל מסורת אחרת אינה הוכחה. אנו יודעים כמעט בדיוק איך הדברים התהוו ומה היו המניעים הפסיכולוגיים להתהוותם. קשה מאד גם להתעלם מכך כי אותו תנ"ך המודיע על קיומו של אלוהים גם מספר לנו אותות ומופתים שבהם העצכחים לא מאמינים כפשוטם. מין ברירה טבעית.
האם אין כאן התעלמות מהמציאות. מין פלגינן האומר, כל מה שלא הגיוני בתנ"ך כנראה רק מטאפורי, אבל הגרעין היסודי הוא אמתי. האם אין ההגינות מחייבת להסיק כי לא ניתן לסמוך כלל על מי שהאמין בכל האותות והמופתים וראה לנכון לכתבם בתנ"ך.
בהתכתבות אישית עם הרב מיימוני, הוא ביקש ממני להביא דוגמאות לטענתי כי נעשה לעתים שימוש בסטנדרטים כפולים ביחס לאמונות שונות.
האם יש הבדל בין מי "שמאמין" באלוהים לבין מי "שמאמין" בגלגולים?
האם שאלות ביקורת המקרא מטרידות פחות מהשאלות על הזהר? ברור ששערי הסברים ותירוצים לא ננעלו, אבל האם ניתן לומר ביושר כי התורה כצורתה ניתנה למשה בסיני? ואם לא הכול, האם ניתן להצביע בוודאות שלפחות החלק העיקרי ניתן למשה בסיני? האם בוחנים ביושר את אמתות התורה באותם סטנדרטים ולפי אותו רף הוכחה כפי שדורשים מהקבלה ומכל האמונות שאינם עצכחיות?
האם באמת יש הבדל מהותי בין הלכה לבין חומרא ומנהג וכי אין נוהגין יו"ט שני מחמת מנהג אבותיהם. זה בסדר, אני מודע להבדלים במשמעות המילה מנהג, אני רק טוען כי ההלכה עצמה כפי שאנו מכירים את התהוותה היא תערובת של עקרונות, ערכים, פולחנים ומסורת. ההפרדה בין מעיקר הדין לחומרא היא כמעט רק כרונולוגית, הרי גם מה שמכונה עיקר הדין הוא בדרך כלל מוצר אבולוציוני שעבר כמה וכמה גלגולים עד להתקבעותו הסופית בנקודה מסוימת שמשם ואילך כל תוספת היא "חומרא". מי שאינו קראי, (גם במקרא יש דינמיקה הלכתית כידוע) על סמך מה הוא קובע את הנקודה העלומה בה מסתיימת ההלכה ומתחילה החומרא או המנהג.
טענת "שמים בתורה" אינה רלוונטית כלל. אין לי בעיה עם מי שטוען כי שמים בתורה. הוא רק צריך להבהיר אם בכל התורה הוא מוצא רק שמים והאם אין עוד מקומות שניתן למצוא בהם שמים (מגילת זכויות האדם, למשל). יש לי גם תחושה שעושים שימוש מניפולטיבי בטיעון לצורך הסחת הדעת מהעיקר. אין לטיעון זה שום משמעות לשאלות היסוד אותן העליתי. בפועל, נעשה בו שימוש בחצי קריצה, להצדקת אמונת תורה מן השמים.
אינני מתייחס כלל למי שבוחר להישאר לחיות בסביבתו הטבעית או אפילו מי שחושב שסביבתו הטבעית היא צורת החיים היעילה וההגונה ביותר. זו שאלה לגמרי פרקטית. אני מתייחס למי "שמאמין" שהיהדות היא אמת בעלת תוקף עצמי.
ברגע שמקבלים אמונה כלשהי מסיבות שאינן ברות הוכחה ושכנוע, אין מקום לשלול אמונות אחרות ואין שום משמעות לטיעונים הגיוניים השוללים אמונתה של שכונה אחרת.
איך כתב הרב מיימוני בלשונו הזהב: "אם יש מכנה משותף שאמור לאפיין את המשתתפים אצלנו, הרי זה נאמנות לצורת דיון. מודעות עצמית להשקפותינו ולהנחות היסוד שלנו, תוך מוכנות לבחון אותן. (לבחון זה לא אומר לזרוק"). http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2891265&forum_id=1364
לבחון באמת אפשר רק עם מוכנות אמתית לזרוק אם יתברר כי מדובר באשפה תיאולוגית
קבלת היהדות "מספק" היא בעצם ביטוי מועצם של קבלת עול מלכות דת השכונה.
