אין לך טקסט שאי אפשר לפרשו בכמה פנים אם מעט ואם שבעים. יש והכותב עצמו מתכוון לכמה פנים אך בדרך כלל מוגבלות כושר הביטוי ויצירתיות כושר הפרשנות יגרמו לדברים שבכתב ושבעל פה להתפוצץ כסלע ביד הפטיש.
כאשר באים לפרש טקסט לירי ספרותי, קל יותר לקבל את הגישה המרחיבה ולהתעלם כמעט כליל מכוונת המשורר, תרתי משמע. אין מניעה לאמץ כל צורת קריאה ופרשנות המספקת הנאה ו/או תובנה חברתית מוסרית.
פרשנות טקסט פילוסופי אידאולוגי צריכה, לכאורה להתאמץ להיות צמודה יותר לכוונת הכותב או האומר. השאלה היא לא האם "מותר" לפרש את הטקסט בכל פירוש שעולה על הדעת אלא מהי מטרת הפרשנות.
ברור לגמרי כי כאשר עוסקים בחקירת משנתו של הוגה מסוים, אין טעם להרחיק לכת בפרשנות חופשית. פרשנים יצירתיים יוכלו לפרש את "מיין קאמפף" כמניפסט הגורס שהיהודים הם הקבוצה היחידה בעלת זכות קיום ואת "הקפיטל" כקורא להנהגת קפיטליזם חזירי כדרך היחידה לניהול כלכלה צודקת. כדי לנתח את משנתו של כל הוגה מטעמי מחקר, על החוקר לעשות כל מאמץ לנחש את כוונתם המקורית של הדברים. פרשנות חופשית לא תשקף נאמנה את משנתו של נשוא המחקר.
כאשר הניתוח הוא לצורך הבנת הדברים, בחינת ללמוד וללמד, אזי כל כמה שמייחסים לאומר חשיבות וסמכות מעבר לדברים עצמם, גבולות חופש הפרשנות מצומצמים למדי.
אין בדברים משום סתירה ל"קבל את האמת ממי שאמרה", או בלשון החביבה על חברי הפורום, "אד הומינם". אם הדיון הוא למה התכוון המשורר וודאי שיש משמעות למה הוא באמת התכוון. מותר גם להתייחס יותר ברצינות לדברים שיצאו מפי מי שאתמחי גברא ואיתמחי קמיע. כמובן, שאין להסיק מכך כי גברא שאתמחי כל דבריו לעולם אמת וצדק, אך בהחלט ראוי להתבונן בהם ולנסות להבין את משמעותם גם אם על פניו הדברים נראים תמוהים.
לעתים הכותב עצמו עמעם במכוון את דבריו מטעמים שונים. במקרה זה מלאכת הפרשנות קשה הרבה יותר, אך אי אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם חשוב לך לדעת מה הייתה כוונתו.
כדי לעמוד על אמיתתן של דברים לא די לדעת מה נאמר, אלא יש לחקור מדוע נאמר ועל איזה רקע. אי הבנת ההקשר הרחב עלולה להביא לידי מסקנות מוטעות בעיקר אם דנים בהיקשים והשלכות נוספות של הדברים.
איך עלינו לנהוג בפרשנות המקרא? כאשר אנו מייחסים למקרא סמכות כה חשובה ומחייבת, מצטמצמים מאליהם גבולות הפרשנות. הוא הדין כאשר אנו חוקרים מה הייתה השקפת המקרא ומה הן התובנות התיאולוגיות אותן רצה/ו המחבר/ים להנחיל.
המקרא פותח בסיפור הבריאה. נניח כי כולו אלגוריה כיוון שהוא עוסק בדברים ברומו של עולם. כנ"ל סיפור אדם חוה והנחש. אחר כך המחבר עובר לפירוט סדר דורות חסר משמעות תיאולוגית. בסיפור המבול יש אמירה מוסרית נגד שחיתות. הפירוט המדוקדק של מידות התיבה ומספר ימי הגשם מצריך עיון. ברית הקשת מעוררת שאלות על רמת ידיעת חוקי הטבע הבסיסיים של הכותב. בסיפור בני נח אנו רואים מטרה לעצב את אופי העמים וסגנונם.
אני רואה שהתחלתי לסטות מהנושא. אני רוצה לשאול מה הן הגבולות לפרשנות חופשית רדיקלית לטקסט. אין ספק כי מי שהיה קורא את הטקסט קריאה חופשית נטולת הנחות מוקדמות הוא היה מגיע למסקנות מאד ברורות. הכותב/ים היה בור גמור בכל הנוגע למדע והיסטוריה. מבחינה תיאולוגית המקרא מייצג אל מוגשם ואמונה בנסים ונפלאות.
הצורך של חלק מהמאמינים בהרחבה קיצונית מאד של הפרשנות ברור. קטעים שונים שאינם מסתדרים עם הידע המדעי, ההיסטורי והחשיבה הפילוסופית. האם ראוי וסביר להתעלם כמעט לחלוטין הן מההיבט הטקסטואלי, והן מההקשר ההיסטורי ולפרש את כל הטקסטים בכפוף למידע, לחשיבה ולנורמות שלנו? האם אין בכך משום רמיה עצמית.
הוא הדין לגבי חז"ל. אני לא מדבר על אגדות רבה בר בר חנא. אופיין וניסוחן אומר דרשני. אני מתכון לכל הרוח הנושבת בחז"ל. אמנם יש לא מעט מאמרים הנעימים לאוזן העצכחית, אך אי אפשר להתעלם מכל אותם מאמרים "קבליים" מובהקים אשר עורכי התלמוד לא רק שלא צנזרו אלא אף שתלום בכל מקום ללא הסתייגות.
בגישה המרחיבה הזאת ניתן הרי לאמץ גם את הזוהר ואת הקבלה. אלא מאי, אנו חשים, כנראה בצדק, כי נעשה שקר בנפשנו ולא זו הייתה כוונת הכותבים. וכי אין זה כך בפרשנות המקרא וחז"ל. האם מסתבר כי כל הניסים המופיעים סביב יציאת מצריים הם רק בכאילו? איזה סיבה הייתה לכותב המקרא לציין את פרשת השלו לדוגמא, אם מדובר באירוע טבעי? והאם כל הניסים המוזכרים בנביאים הם אכן לא כפשוטם. אני מנסה להיכנס לראש של הכותב/ים ולא מצליח להתחבר לרעיון.
אינני רוצה לדון כאן בהשוואה בין ניתוח טקסטים מאוחרים לניתוח המקרא. לא זו מטרת האשכול. אני גם מניח שככל שאנו קרובים כרונולוגית למועד כתיבת הטקסט אנו מרגישים פחות משוחררים למתוח את חבל הפרשנות. אך האם המרחק הרב ממועד כתיבת המקרא ומחז"ל מאפשר הפקרות פרשנית מוחלטת ללא שום היצמדות לפשוטו של מקרא, ללא ניסיון להבין את מניעי הכותב וללא ניתוח פשוט לאור התקופה?
אני משתמש שוב בטיעון חזק המצוטט בשם החזון איש. כאשר ברצונך "לדייק" משהו מתוך טקסט, בעברית מדוברת לפרשן, עליך לומר איך הכותב היה יכול למנוע את פרשנותך המחודשת. זאת אומרת אם אתה מגדיר את גבולות הפרשנות כך שביטויים מסוימים או תיאורים מסוימים יתפרשו כפשוטן, אתה יכול לומר כי במקרה פלוני יש חריגה ולכן ניתן להרחיב את הפרשנות. אם גם במקרה שהכותב היה נחוש לא להשאיר מקום לפרשנות, עדיין מפרשנים, לא שבקת חיי לכל בריה.
במילים פשוטות, בהנחה שכותב המקרא דגל בהגשמה והאמין שבכוח נביאים לחולל נסים, האם הייתה לו בכלל דרך להעביר זאת, או שמא בכל מקרה מתנגדי ההגשמה והעל טבעיות, יפרשו את כל הביטויים כאלגוריה?
תוקן לבקשת הכותב.
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 08/01/2012 00:27:32
