ניפוץ אמונות: האם אין זו אכזריות?

באשכול השירים של יום הזכרון, העיר שותף סוד:

שלום,

אני מבקש להאיר כאן הבט אחר והוא מעמדו של האדם בפני עצמו וכלפי החברה.

הרמב'ם כותב: "כוונת כלל התורה שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף. אמנם תקון הנפש הוא שיתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם, ומפני זה יהיה קצתם בפירוש וקצתם במשל, שאין בטבע ההמון לסבול השגת הענין ההוא כפי מה שהוא. ... וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד להסיר חמס מביניהם, ... יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה" [מורה נבוכים ח'ג פ' כז, תר. ש. אבן תיבון].

עמדה זו מיצגת תפיסה אלטיסטית וצרכים תועלתיים. הרמב'ם אינו מקורי כאן. האדם הוא יצור חברתי החי במסגרת חברתית, מדינה. ההמון יכולתו האינטלקטואלית ירודה ויש לספק לו מערכת של אמונות שיתקבלו אצלו, ואשר יאפשרו קיום תקין של המציאות החברתית מדינית. לעומת בני עילית הראויים גם לתפקידי שלטון והנהגה, מצוי ההמון הנחות, אשר זקוק להנחיה והדרכה, כדי שיתקיים המשטר החברתי התקין.

הרמב'ם אינו מסתיר את שנדרש מן החפץ להיות חלק מאותה עילית שלטת. הוא מתאר זאת במשל ארמון המלך: "והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשי העבודות, ולא הרגילו בעיון שורשי התורה, ולא חקרו כלל לאמת אמונה, ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור ... אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתדע אמתתו ... כבר הגיע עם המלך בתוך הבית..." [שם, שם, פ' נא]. 'מי שהגיע לדעת מופת' משמעו היכול להוכיח [=מופת] עניין בעצמו משכלו בלבד, וזה דבר מסור לבודדים בלבד ואסור להמון משום שאינם יכולים להשיג את הדברים ומשום תקנת המדינה.  

בעולם העתיק התקימו שני חריגים מובהקים. האחד הוא הדמוקרטיה האתונאית שבה אזרחי המדינה כולם לקחו חלק בפעולות השלטון, השתתפו באספת העם והיו בעלי זכות הצבעה. אמנם רוב האזרחים לא ידעו קרא וכתוב, ובכל זאת התקימה שם מערכת חינוכית רצינית בכלל זה 'האוניברסיטה' הראשונה, האקדמיה של אפלטון, מוסד שהתקיים כאלף שנים.   

החריג השני הוא הרפובליקה הרומית, שיטת ממשל יציבה ביותר שהתקיימה חמש מאות שנים. אזרח רומי הוא בעל מעמד משפטי, בעל זכויות, ואפשר לו לקחת חלק בשלטון. מסופר על יוליוס קיסר, אשר הכניע את מרד החיילים בצבא במילה אחת. הוא פנה אליהם בכינוי 'אזרחים'. 

המאות ה 17-19 מציינות מהפכה אדירה בעולם המערבי בכל תחומי החיים. שתי המהפכות הידועות ביותר הן המהפכה הצרפתית והמהפכה המדעית-תעשיתית. משתנה מעמדו של האדם. יכולתו לפעול בטבע התעצמה ללא הכר. במקביל עולה מעמדו של האדם הפרטי כדמות העומדת ברשות עצמה. הוא מגדיר את זכויותיו, דורש זכויות חברתיות, משפטיות, כלכליות ופוליטיות. אבל הוא נדרש לצאת מחבורת ה'המון' הנחות, הנשלט. הוא חייב להפעיל את הפוטנציאל הגלום בו, הוא חייב ללמוד, לרכוש ידע, הבנה ויכולת שיפוט. הוא חייב לחשוב בעצמו. מה שהרמב'ם מציע לבודדים נדרש כעת מן הרבים. התנועה המבטאת את הדרישה הזו בעוצמה רבה היא הנאורות. הקול המנהיג שלה הוא קולו של עמנואל קאנט, מגדולי ההוגים שבכל התקופות. המאמר שחיבר ב 30.9.1784, 'תשובה לשאלה: מהי נאורות?', הוא המאמר המשפיע ביותר במאתיים השנים האחרונות. אני מביא את תחילתו כאן. ישים הקורא לב אל המחשבה הבהירה, יכולת ההגדרה החדה בה הצטיין עד מאד, והניסוח הברור, הפשוט, רחוק מכל קישוט ורגשנות.

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude!. (העז לחשוב) - אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפא סיסמת הנאורות.

עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שבני אדם כה רבים, זמן רב אחרי שהטבע פטר אותם מהנהגת זרים (naturaliter maiorennes), מעדיפים בכל זאת להשאר כל חייהם לא בוגרים, ולכך שלאחרים כה קל לשים עצמם אפוטרופוסים להם. כל כך נוח להיות לא בוגר. אם יש לי ספר שיש לו שכל בשבילי, מדריך רוחני שיש לו מצפון בשבילי, רופא הקובע בשבילי את הרכב המזון וכו', למה לי אזי לטרוח בעצמי. אין לי צורך לחשוב. די בכך שאשלם. אחרים כבר יקבלו על עצמם את העסק המרגיז הזה במקומי." [תר. ידידיה פלס. המאמר נכלל בספר 'הנאורות, פרויקט שלא הושלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם'. ערך ע.בשארה. הוצ. הקבוץ המאוחד תשנ'ז].

מותר לאנשים להחזיק, דרך משל, באמונה באסטרולוגיה. רבים מאמינים בה, אף שהיא משוללת כל יסוד והמאמינים בה חסרי ידע בפיסיקה. אבל מפלגה שתראה באסטרולוגיה כלי משפיע להנהגת המדינה ותזכה באמון הציבור, היא מסוכנת ביותר. השכלה מיועדת למנוע תופעה מטורפת שכזו.

עודד