"אמור": הסיפור העצוב על בן האשה הישראלית ולקחיו

חלק ב: החוק

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:

(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:

(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:

(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

חלק ג: העונש

(כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

בשעה שמשה מלמד את עם ישראל את דינו של המקלל, הוא מוסיף הלכות נוספות שה' אמר לו בהזדמנות זו.

יש כאן איסורים על הכאה ועל פגיעה בזולת במכות. כל אלו לא שייכים לכאורה לכאן. האם הם באים ללמד זהירות בין אדם לחברו?

הייתי מצפה, אם אני צודק, למצוא כאן גם את האיסורים על הונאה ואת הציווי על אהבת הגר. אבל אולי לא היה להם מקום כאשר מדובר ברשע?

אך יש שני פסוקים שמדגישים את השויון שצריך להיות בין אדם לאדם. ואני מעתיק ומדגיש.

(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם

הגר והאזרח שוים הם בעיני ה'.

סקרנו בקצרה מאד כמה פירושים עם גישות שונות עקרונית ביחס לסיפור ולשאלות על בן הישראלית.

1. יש מי שסבר שבן הישראלית נכשל אישית בשל מריבה, בשל טעות תאולוגית, והגיע לידי עבירה חמורה של גידוף.

2. יש מי שתלה זאת בקלקול מידותיו שבא לו בירושה (היום היינו אומרים: בגנים).

3. יש מי שלא הצדיק את מעשהו, אבל ביקר, אם גם במרומז, את בית הדין שלא נתנו לו מקום ואפילו את ההלכה שמכוח הפורמליזם שלה לא מצאה לו מקום בין שאר העם.

לפי הבנתי, אין שום הכרח בפסוקים לפרש כך או כך. מדוע אם כן פרשו הדרשנים כפי שפירשו?

לדעתי, גם הם ידעו שאין פירושיהם מוכרחים. ולכן יש לי לומר שהפירושים שלהם באו להעביר מסר לקהל שומעיהם. וכידוע, הדרשות נאמרו בדרך כלל לקהל, שלא כלל דווקא תלמידי חכמים.

הדרשה הראשונה היא שווה לכל נפש. היא מציגה את האדם כנושא באחריות אישית, ומלמדת את סכנות הכעס ותובעת מן האדם לא להכניס את עצמו למצב של הסלמה עצמית שיוביל לנפילות הולכות ומחריפות.

הדרשות מהסוג השני הולכות בדרך שישעיהו לייבוביץ כינה "גזענית". אדם נושא איתו את התכונות שקיבל בירושה, ובן גוי או ממזר נולד מקולקל.

זה מעליב ולדעתי גם לא נכון, אבל יש בדבר חשיבות גדולה מאד אם רוצים להרחיק את השומעים מהתחברות ללא יהודיות!

הגישה השלישית מדברת אלי אישית מאד. היא מראה את הרגישות של חכמים לסבלו של מי שנולד "לא שייך", "מבחוץ". מה דרשה כזו נותנת לשומעים? למעשה, זו דרשה בעייתית ומסוכנת. נכון, היא מעוררת אותם להשתתף בצערו של החלש, יוצא הדופן, האומלל. אבל האם היא מלמדת אותם לשנות גישה, לראות בו אח, להתחזק ב"ואהבתם את הגר", את היתום, האלמנה והעני?

דרשה כזו יכולה להועיל לחכמים שיבינו כי ההלכה הפורמלית עלולה להוביל למעשי אכזריות ולכן צריך לדעת איך להשתמש בה. אבל אם כך הוא, היא אינה מיועדת להמון אלא דווקא לתלמידי חכמים.

האם אפשר לדלות מן הפרשה רמז כלשהו לפרשנות המועדפת?

סבורני שכן.

לקמן אני מעתיק את הפרשה עד סיומה (בלי מדרשים, ויש עוד), ומנסה להסיק משהו מפסוקים שלכאורה אינם שייכים לענין.

וזה המקור שממנו אפשר ללמוד חובה על בית הדין שנתן לבן הישראלית להרחיק את עצמו. אם כי, יש לדייק, המדרש אינו מותח עליהם ביקורת. הם אנוסים על ידי ההלכה הפורמלית.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה לב

ח ד"א [=דבר אחר, פירוש נוסף]

ויצא בן אשה ישראלית.

הה"ד [הדא הוא דכתיב, זה שכתוב] (קהלת ד) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים

דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים

והנה דמעת העשוקים - אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא. מה איכפת להון?

כך אביו של זה בא על הערוה. זה מה חטא ומה איכפ' לו.

ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם כח, מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן על שום לא יבא ממזר בקהל ה'

ואין להם מנחם - אמר הקדוש ברוך הוא עלי לנחמן

יתכן שבית דין היו אנוסים בדבר. היה עליהם לומר את האמת. בן הישראלית אינו שייך באמת לשבט דן. הממזר אסור לבוא בקהל.

אבל האם הוא אשם בדבר? הקב"ה כביכול מחוייב לו על גורלו המר.

כאן הייתי רוצה להביא מקור נוסף, על אותו אמורא שבשעה שהיה ממזר בא לפניו, היה בוכה עמו ואומר לו את המדרש הזה, שעל הקב"ה לנחמו.

מעשה באדם שבא לשאול את ר' חיים מבריסק אם מותר לשתות חלב לארבע כוסות בפסח ואם יוצאים בזה ידי חובה.

הבין ר' חיים שאין לו כסף ליין, עמד ונתן לו. אלא שנתן לו בשפע, לכל הסעודה.

שאלו אחר כך בנו: מה ראית לתת לו כה הרבה? ענה האב: אם חשב לצאת ידי חובה בחלב, סימן שאין לו לבשר...

לפי דרכנו למדנו שהרב אינו רק מספק הלכות. הוא גם עונה על צרכי השואל. הוא גם מקיים "משכיל אל דל".

אם כן, כיצד חייבו בית דין את בן הישראלית והניחו לו "לצאת מחוייב"?

מדוע לא דאגו לו למקום מגורים חלופי?

שמא תאמרו: ומי אומר שלא דאגו לו. אולי באמת הם התייחסו אליו יפה, בזהירות, בשויוניות, הבינו שהוא "מאותגר ייחוס". רק הוא ברשעותו נפגע וקילל?

מדוע לדון את "בית דין של משה" לשלילה?

ובכן, הצדק עם השואלים. אין שום הכרח לפרש כן. רק שזה מה שמשמע מן הסיפור, שהרי לא נאמר שדאגו לו, רק שחייבו אותו, שהמסרבים לתת לו מקום צדקו.

ועוד מצאנו את המדרש המופלא הבא. ומגיע לו פרק בפני עצמו.

לעיל הבאתי את הפירוש של ר' חייא, שמופיע גם בתורת כהנים ועוד.

אני מעתיק שוב:

תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן.

אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן?

אמר להם: מבנות דן אני.

אמרו לו: כתיב (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם, ולא לבית אמותם.

נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב - עמד וגדף.

הביטוי "ליטע אהל" הוא מעניין. יש כאן יותר מאשר מיקום של אהל זמני. יש כאן מציאת השתייכות.

לא קשה לשער שבזמן שכל אחד ידע את מקומו החברתי, היה קשה מאד להיות יוצא דופן, הרבה יותר מאשר היום. בן הישראלית רצה להשתייך. אבל לא נתנו לו.

צאו וראו כיצד הדרשן חוזר על המילים במעשה של בן הישראלית ובשאלה שמוצגת לו בחזרה מילולית. דווקא השמירה על אותה לשון מטעימה את הסירוב לאשר את בקשתו להשתייך.

בן הישראלית מעלה את הצד שלו. האם רק אני קורא כאן את האומללות? "מבנות דן אני". איני בן דן, אבל האם ההשתייכות של אמי היא כלום?

אם נניח שאמו כן הורשתה להתגורר בבית אביה, אז הדברים מסתברים עוד יותר. למה היא כן ואני לא?

ולאן אלך?

אבל לא נתנו לו את מבוקשו.

וכמו שראוי לעשות במקרה של מריבה, הגיעו לבית דין.

מה היה בבית דין? לא ידוע לנו. רק התשובה הסופית.

בשתי מילים: יצא מחוייב.

הפסיד בדין.

וזה היה, שימו לב, בבית דינו של משה.

כתבתי קודם שיש שתי גישות אצל חז"ל ביחס לבן הישראלית, ושתיהן באות לידי ביטוי בהסבר לפיו הכל החל בחלוקה למקומות מושב לפי דגלים ובכך שבן הישראלית נותר ללא מקום לגור ולהשתייך אליו.

לפי הגישה שאביא עכשו, אכן צדקו אלו שביקשו להרחיקו.

הוא היה מקולקל, כי הגויים מקולקלים, ובמיוחד המצרים.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן לב

ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא.

ר' חייא בר אבא אמר: מפרשה של יוחסין יצא. כשבא ליטע אהלו במחנה של דן ודחוהו, ואמרו לו בן מצרי אתה, וכתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב ב), ולא לבית אמותם, [מיד] התחיל לנקוב את השם ולקללו.

ר' לוי אמר ממזר היה, כיצד היו נוגשים משל מצרים, והשוטרים משל ישראל. הנוגש היה ממונה על עשרה שוטרים, והשוטר על עשרה ישראלים, נמצא הנוגש ממונה על (ק"י) [ק'] ישראלים, חד זמן קדמו נוגש לשוטר, א"ל זיל כנוש עשריותיך, כשהלך נכנס בביתו וקילקל עם שלומית אשתו של שוטר, חזר בעלה מצאו יוצא מביתו, כיון שידע שהרגיש בו, היה מכה אותו בכל יום, נצנצה רוח הקדש במשה, תלה עיניו למרום, אמר לו די לרשע זה שעינה את אשתו, אלא שחוזר ומכה אותו, מיד ויך את המצרי ויטמנהו בחול (שמות ב יב).

לפי ר' לוי, בן אנוסה היה. וממזר היה. זאת לפי השיטה, שלא נקבעה אמנם להלכה, שבן יהודיה מגוי הוא ממזר. וממזר לפי תפיסה זו זה לא רק איסור לבוא בקהל=להתחתן. זה גם אופי ומהות. הממזר מקולקל, ובן הגוי הוא מקולקל. האב היה אנס. הבן גידף. צריך היה רק את האירוע המתאים, ה"טריגר" בלשון הפסיכולוגית, כדי לגרום לרע לצאת החוצה.

האם גם ר' חייא בר אבא סבר שבן הישראלית היה מקולקל מן ההתחלה? או שמא סבר שיש להטיל אשם גם על אלו שגרמו לו לכעס? איני יודע. יתכן לפרש אותו בכיוון של ההסבר שיובא בפרק הבא.

כפי שנראה לקמן, יש כאן מדרשים שונים המביעים רעיונות שאולי אינם עולים בקנה אחד.

איני מביא את כולם כי רבים הם, אבל השתדלתי לבחור את המגוון המייצג. הרוצה למצאם, יערוך כמוני חיפוש בפרוייקט השו"ת אחרי המחרוזת "ויצא בן" (קיבלתי כ-30 תשובות שחלקן אכן אינן קשורות כלל לנושא. אם אוכל, אעתיק בסוף המאמר הזה כולו כנספח את רשימת מראי המקומות למעוניינים).

מהו "ויצא"?

ניתנו לשאלה זו ארבע תשובות. אני מתחיל בשלוש מהן.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה לב ג

ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא?

1. ר' לוי אמר: יצא מעולמו, כמד"א (ש"א =שמואל א'= י"ז) ויצא איש הבינים.

2. ר' ברכיה אמר: מפרשה של מעלן יצא. אמר: כתיב ולקחת סלת ואפית אותה. דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת כההיא דתנינן תמן לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י"א כיצד נאפה בערב שבת ונאכל בשבת לתשעה חל להיות יום טוב בערב שבת נאכל לעשרה שני ימים טובים של ר"ה נאכל לי"א כדאיתא בתנחומא.

3. תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא שבא ליטע אהלו במחנה דן אמרו לו מה לך ליטע אהלך במחנה דן אמר להם מבנות דן אני אמרו לו כתיב (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם ולא לבית אמותם נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף.

מה אומר ר' לוי? הוא משווה את שימוש הלשון אצלנו "ויצא" לסיפור גולית, שגם הוא "יצא" וגם הוא חרף וגידף. עלי להודות שאיני יודע מה בא ר' לוי לומר. האם התכוון לפשט הפשוט שלשון "ויצא" מתאימה למי שיוצא ועושה מעשה רע וחצוף, ואז איננו יודעים באמת את המניעים של המקלל, או שכוונתו ליותר מכך, שיש איזה דמיון בין גלית לבין בן הישראלית מהמצרי? אלו פירושים מנוגדים לגמרי והלשון הקצרה סובלת את שניהם. יבואו אחרים ויסבירו מה שנעלם ממני.

ר' ברכיה תולה את סרחונו של המגדף בטעות שטעה בתיאולוגיה. הוא התפלא כיצד לחם הפנים נשמר זמן רב במשכן שהרי סופו להתקרר, ואיזו סעודה זו עבור מלך מלכי המלכים. איני סבור שצריך לפרש שסבר שה' זקוק לאוכל, אלא שסבר שאין מצות לחם הפנים מביעה כבוד כלפי מעלה.

מתוך הטעות הזו בא כנראה לידי ויכוח, עם עצמו או עם אחרים, עד שעבר וקילל.

דברי ר' ברכיה מיוסדים על סמיכות המקום בין הפרשיות, ויש בדבר טעם. לדעתי הוא בא בעיקר לומר מסר: הלומד צריך להיזהר. אחרת יטעה ויגיע מכוח קושיותיו עד תיסכול, כעס והעבירה החמורה מכולן.

לפירוש השלישי ראוי לייחד פרק בפני עצמו.


**** בשל טעות העתקה, הפרק לקמן הודבק באשכול אחר. אני משלים אותו עכשו כאן ***

יש להקדים: אנו מכירים שתי גישות למדרשים. יש בימינו כאלו שרואים בהם שיחזור וגילוי של אמת היסטורית, חז"ל ידעו אותה במסורת או שהצליחו לפענח אותה מבין הכתובים על ידי שיטות דרש שהיו בידיהם. אם אין אנו מסוגלים לשחזר את הפיענוח הזה, הרי זה בגלל שהחכמה הזו אינה בידינו, ואולי איננו מוכשרים מספיק כדי להבין אותה.

אך הגישה הסבירה בעיני היא שחז"ל התאמצו למצוא מה שלא נאמר בכתוב. לפעמים חשפו את הכוונה, אך לפעמים הוסיפו משלהם. לפעמים הוסיפו את הדברים כהשערה, ולפעמים כתוספת ספרותית שהם עצמם ידעו שאינה מחוייבת. לפעמים גם הוסיפו מה שאינו נכון, בין מפני שרצו להדגיש מסר בסיפור, ובין מפני שעשו שימוש בסיפור המקורי ובמדרש שלהם כדי להביע רעיון ששייך למקום אחר, לזמן אחר ולהקשרים אחרים.

מה שכתבתי כאן חשוב מאד, וכבר עסקו בכך רבים אחרים. המדרשים מתחלקים, לפי זה, לסוגים.

א. מדרש חושף, מגלה את עומק הפשט.

ב. מדרש מוסיף על הכתוב מה שמסתתר בתוכו.

ג. מדרש מוסיף על הכתוב מה שאפשר שהיה נכון ואפשר שלא.

ד. מדרש מוסיף מה שהינו לא נכון ובלתי אפשרי כדי להדגיש מסר בכתוב כאן.

ה. מדרש ממציא שמוסיף מה שלא היה ולא יכול להיות לצורך של הקשר אחר.

יהיה עלינו לשאול את עצמנו מה מוסיפים לנו המדרשים על הפסוקים ואלו סוגים של מדרש אנו מוצאים כאן.