"עין תחת עין" - מהו הסוד?

במורה הנבוכים (ג מא), בפרק השישי מארבעה עשר הפרקים המוקדשים לטעמי-המצוות, כותב הרמב"ם לגבי דינו של חובל:

המצוות אשר כלל אותם הכלל הששי, הם לקחת הדין מן החוטא, ותועלתם בכלל ידועה, וכבר זכרנוה. ואמנם פרטיהם ודין כל חלק שבא בהם – שמע אותם.

שׂם עונש כל חוטא לזולתו בכלל – שיעשה בו כמו שעשה בשוה: אם הזיק בגוף ינזק בגופו, ואם הזיק בממון ינזק בממונו [...] ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; "כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו". ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכוונה עתה (-בתיבון: הנה) לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמר בו התלמוד דעת, ישמע פנים בפנים.¹

שני דברים מסקרנים בפיסקה זו.

הראשון, שבו לא אתמקד כעת, הוא הצהרתו על כך שאין כוונתו עתה, או כאן, לעסוק במצוות כפי שנקבעו הלכותיהן בתלמוד, אלא כפי שנאמרו בפסוקי התורה. השאלה המתבקשת היא האם הכוונה היא רק לפיסקה זו, לפרק זה, לפרקי טעמי המצוות כולם, או לספר מורה הנבוכים כולו. כאשר לכאורה כבר האפשרות שקביעה זו מתייחסת לכל הפרק, אינה עומדת במבחן המציאות. מלבד זאת יש לדון ביחס בין דבריו כאן, לגבי פסוקי עין תחת עין, לדבריו בהלכות חובל ומזיק: "...שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב"². ועוד הרבה יש להאריך בזה.

הדבר השני, הוא אותה 'דעת' (סברה או דעה, לפי התרגומים השונים) שיש לו בדין התלמוד ש'עין תחת עין – ממון', ושאותה ישמיע על פה. אמנם אפשר היה לראות בדברים מעין הבטחה לתלמיד, נמען הספר, שעוד ידובר בזה, בבחינת 'אין כאן מקומו', אך ההדגשה על מסירת הדברים על-פה דוקא מלמדת על סודיותם. וכך גם כותב רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה:

ולאבא מרי ז"ל במורה רמז בזה שנמסר ממנו פירושו על פה, בו הכרעה נפלאה בין הקבלה ופשט המקרא ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו.

כבר מפרשי הרמב"ם הראשונים ניסו לגלות את סודו,  וכך כתב הנרבוני:

הנראה לי באמרו "ועם כל זה יש לי במה שנאמר בו בתלמוד דעת ישמע פנים בפנים" שרצה בו שאף בדברי התלמוד יש לי דעת על שלא יחלקו על מה שאמרו הפסוק וכפי מה שפירשו, הוא שמי שחסר אבר יחוסר אבר וכמו שנראה מיושר המשפט. וזה,כי הם אמרו עין תחת עין אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש ת"ל עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין. ירצה בזה שעין תחת עין הוא מה שיתנהו הדין אבל לא עין ונפש תחת עין ולכן יחסרוהו אבר בענין שלא יחשבוהו שיהרגוהו בו ואם אי אפשר כבר יתן ממון. ובכלל הם לא הזכירו אלא על שלא יהיה עין ונפש תחת עין לא על שלא יהיה עין תחת עין אפשר כפי האומדן ואם כבר יוכל למשך ממנו המות הנה בזה הספק עבר המורה ולא בא למנוע עליהם מום כאשר נתנו אלא אם כן נודע בודאי שימות בו כפי חלשתו ובנין גופו ומזונו ומה שדומה לזה. והוא מה שנראה לי בזה כפי דברי הרב ז"ל ומאמר התלמוד כפי מלתו.

הנרבוני מבאר שסודו של הרמב"ם הוא הסבר שלפיו ההלכה התלמודית היא האופן היחיד לקיום מדויק של דין התורה, כי בקיום ממשי של עין תחת עין עלולים אנו ליטול מהחובל גם את חייו ולא רק את עינו. נראה שלפירוש זה רומז גם הרב קאפח (שמן הסתם לא רצה להזכיר את דברי הנרבוני בשמו, יעוין בהקדמתו.) כאשר ציין בהערתו על אתר לפירוש רס"ג לפסוק [מובא בביאור ראב"ע הארוך לשמות כא כד].

הקושי בהסבר זה הוא להולמו עם הסודיות שבדברי הרמב"ם. מדוע להסתיר פירוש נאה כזה? ובכלל, מה הטעם להסתירו, אחרי שרס"ג ואחריו ראב"ע בארוהו בגלוי?

לפני הקטע המצוטט לעיל, סיכם הנרבוני את דעות קודמיו, בלשון זו:

כל מי שראיתי מן המעיינים בזה הספר כפילוסוף ומתפלסף, הסכימו שרצה הרב ז"ל בזה הדעת אשר רמז עליו שישמע פנים בפנים וכאילו השמיעו, זה: כי זה אמרוהו חכמי ישראל וזה על שנראה להם ככה. וזה אינו מדרך הרב ז"ל. ואם הוא כן, כבר אמרו באמרו כי הכוונה הנה לתת סבת הפסוקים, לא סבת דברי התלמוד.

ניסוח הדברים (במשפט המודגש) מקשה מאוד על ההבנה. יעקב לוינגר³ מפרש שכוונתו "שסודו החבוי של הרמב"ם היה הסתייגות אישית מפירושם של חז"ל ביחס לאותן מצוות שהוא מנמק אותן לפי משמעם של הפסוקים ולא לפי המסורות התלמודיות".

 

לוינגר עצמו מעריך שהסוד המדובר מתייחס לתפיסה היסטורית, או שמא נכון יותר: היסטוריציסטית, של ההלכה כמתפתחת ודינמית. כלומר, שההלכה המקראית אכן היתה לחבול בחובל עין תחת עין, ורק ברבות הימים הפקיעו חז"ל הלכה זו מפשוטה והעמידוה על ממון.⁴ וכלשונו של אבירם רביצקי:

ההבחנה הבעייתית שבין פירוש הכתוב כשלעצמו ובין פירושו על דרך חז"ל וההדגשה על קיומו של סוד שלא ניתן לגלותו ברבים, מרמזות, לדעתי, להשקפה היסטורית בנוגע לתמורותיה של ההלכה; לאמור, פירוש הכתוב כשלעצמו מלמד על ההלכה בתקופת משה, ופירושו על דרך חז"ל מלמד על ההלכה בתקופת חז"ל.⁵

 

מהו היחס הראוי לפרשנות כזו? אם נקבלה, יהיה עלינו בהכרח להעמיד את דברי הרמב"ם במשנה תורה, על כך שדברי חז"ל המפרשים עין תחת עין כממון "כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו"², כמיועדים לאמונת ההמון בלבד ולא כמשקפים את אמונת הרמב"ם עצמו. היתכן שזו באמת היתה השקפת הרמב"ם? ואם כן – האם דברים אלו מצדיקים סודיות חמורה?

 

המפרש רבי שם טוב הקדים הסתייגות לדיונו בַּסוד: "לדעתי מה שכיוון הרב באומרו 'תשמענו פנים בפנים', אי אפשר להשיגו על דרך האמת אלא על צד הנבואה." אם כן, אולי כלל אין טעם לנסות ולגלות את הסוד?

 

 

---

¹  מתוך מהדורת אבן-שמואל בכרך אחד.      ² פרק א הלכה ו.       ³ הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, פרק חמישי, עמוד 58.        ⁴ יצויינו בקשר לזה דברי יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (ספר ד פרק ח, 280): "כי יעשה איש מום בעמיתו יֵעשה לו אותו הדבר; יקופח הוא באותו אבר שקפח אחר, זולת אם בעל המום יתרצה לקבל כסף, יען החוק עושה את בעל המום לאדון לנפשו להעריך את האסון שבא עליו ומרשה זאת כשאינו רוצה להיות קשה יותר מדי". מדברים אלו נראה שהיתה תקופה בה שימשו בו זמנית שני מובני הפסוק כהלכה למעשה. אמנם מהימנותו בענייני הלכה ידועה כמפוקפקת.         ⁵ במאמרו 'הרמב"ם ואלפראבי על התפתחות ההלכה', בתוך האסופה עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, עמוד 228.