מה בין שכירות, להלוואה בריבית??

ייתכן:
כתבת: "ההבחנה בין שכירות לריבית אינה ייחודית לתורת משה. היא נוהגת גם בחברה המערבית. אין הגבלה על מחירי שכירות. יש הגבלה, בדרך כלל, על גובה הריבית בשוק האפור. (או לפחות יחס שלילי)."

לא מובן לי, איזו הגבלה יש על ריבית בשוק האפור, דווקא הוא מתנדנד מלווה ללווה, ודווקא מחירי שכירות די קבועים ואחידים, ולגבי היחס השלילי להלוואה בריבית, הבנקים מלווים בריבית, והעולם רואה זאת בעין יפה..

חלק, ואולי, כל הדברים נאמרו, אך אני רוצה לחדד.

ראשית, ההבחנה בין שכירות לריבית אינה ייחודית לתורת משה. היא נוהגת גם בחברה המערבית. אין הגבלה על מחירי שכירות. יש הגבלה, בדרך כלל, על גובה הריבית בשוק האפור. (או לפחות יחס שלילי).

אני לא רומז אפילו ח"ו כי מותנם של מחוקקי זמנינו עבה מקוטנו של נותן התורה, אך ניתן ללמוד מכך, כי מדובר בחוק הגיוני, מוסרי, תועלתי, ולא חובה דתית.

ההגדרה ההלכתית מבחינה, לכאורה, בין הלוואה לשאלה, היינו בין "להוצאה ניתנה" כסף, אוכל וכל מוצר מתכלה, לבין מצב בו אותו מוצר שנלקח בהשאלה או בשכירות מוחזר לבעליו.

כפי שכתבו כאן, שכירות של חפץ היא סוג של עסק. על המשכיר לרכוש את החפץ, לתחזקו, להעבירו ללקוח ולקבלו ממנו (להבדיל מכסף מדובר בתהליך) ולבסוף המוצר מתכלה. חשוב לציין כי נדל"ן אינו מתכלה. למרות שהוא בהחלט מתבלה, נהוג לחייב את הדייר להחזיר את הנכס לקדמותו. מכאן תשובה לטענת צענע כי מכשירים מושלכים לפח. עדיין נשאר הנימוק של הניהול והטרחה. אלו הנימוקים שצוינו בגמ'.

כאשר מאן דהו מעונין בחפץ, הוא בדרך כלל יעדיף לשכרו ממי שעוסק בכך ולא לשכור משכן או חבר. כדי שמישהו יחזיק מוצר להשכרה, עליו להרוויח כדי שיהיה לו אינטרס להחזיק מוצר שאינו בשימוש אצלו.

אחזקת כסף, לעומת זאת, אינה כרוכה בטיפול, למעט ספירתו ואחזקתו. מי שיש לו כסף פנוי לא צריך סיבות כדי לשמרו. בעבר, לפני שהמסחר הפיננסי השתכלל אם לא הזדמנה עסקה, או שלא היה בכוחו של המחזיק לבצע עסקה, הכסף עמד ככלי אין חפץ בו. כיום, ניתן תמיד לקבל תשואה על כסף גם ללא טרחה. ואכן יש מי שסובר כי בזמנינו אין איסור ריבית כלל.

למרות זאת, החוק מגביל את הריבית ליחס מסוים בין התשואה או הריבית המקובלת במסחר "הלבן" הנגזרת מ"שוויו הריאלי" של הכסף. כל מה שהרבה מעבר לכך, נתפס כלא לגיטימי. אולי גם כי מראש ברור שאין דרך להפיק תועלת כלכלית מכסף כה יקר. אם כי בשכירות אין פיקוח שהמחיר יחפוף לתועלת ואולי כאן נכנס גם השיקול שברמה מסוימת של ריבית אנו יודעים מראש שהלווה לא יוכל לעמוד ולכן מונעים מראש את כניסתו לסחרור ללא מוצא.

בכלכלה הממד הפסיכולוגי גם משחק תפקיד נכבד. כמובן שלא כל "תחושה" הופכת ל"חוק". אך דומני, כי כל אחד חש באופן בסיסי הבדל בין כסף למוצר. אבל אולי זו רק תחושה תלוית תרבות ועל זה בדיוק הדיון, למה התרבות, או התורה, אסרה ריבית.

צענע,

כתבת, מי שנתן הלוואה (והרי הלוואה זה עניין וולנטרי) יודע שהוא לא זקוק לכסף הזה כי אם הוא היה זקוק לכסף לעשות ביזנס הוא לא היה מלוה. יש מצב שהמלווה יכול לעשות עסק או להלוות את הכסף במחיר שכדאי לו, ולכן בדיוק הוא רוצה ריבית וחזרנו לשאלה מדוע במקרה כזה הריבית אסורה. התשובה, לכאורה, כי בדרך כלל זה לא המקרה ולכן הריבית אסורה תמיד.

איש חשוב,

אין ספק כי כאשר עני צריך כסף ומישהו לא מוכן לתת לו בחינם ונמנע מלתת בריבית כי זה אסור, התוצאה תהיה אבסורדית.

גימפעל,

דבריך הם אולי בגדר הגדרה, אך אינם מסבירים מאומה.

"גם אני מצטרף להנ"ל ובפשטות שהתורה מאפשרת לאדם להרוויח מכסםו ז"א שהוא משכיר חפץ וע"ז מקבל שכרו, אבל בכסף הרי מלווה להוצאה ניתנה וכשהכסף ביד הלווה נעשה שלו והריבית הוא שירוויח ממה שהיה שלו למפרע וזה אסרה התורה."
 
הכסף נעשה של הלווה?

הרי לא מדובר בחבילת שטרות מסוימת של 1000 שקל שנמסרה מיד ליד אלא בסכום של 1000שקל  שהלווה חייב להחזירם לאחר תקופה מסוימת  ולכן באותה מידה ניתן לטעון שאין הבדל בין חבילת השטרות לבין מכונית מושכרת  לתקופה מסוימת שהיא  של השוכר לתקופה זו..

יש כמה חילוקים משמעותיים בין שכירות להלוואה בריבית.

מיימוני
יותר נכון "ברוך השב", כתבתי כאן בעבר.
שתי הערות לדברים שנאמרו כאן:
1. מה שהביא אברהם העברי, שבשכירות ניכר הפחת ובהלוואה לא, ובכן, המשכיר לוקח סכומים הרבה מעבר לפרופורציה של הפחת, כיום משכירים דברים, במחיר של כרבע עלות המוצר המושכר, ומשכירים אותו שוב ושוב כשהפחת מזערי. בעצם למה להכביר במילים, הרי המשכירים לא עובדים חינם, הם מרויחים המון.
2. בקשר לנכתב כאן ע"י כמה מהמגיבים שיחי', שהלוואה מותרת בהיתר עיסקא, והיא המקבילה להשכרה, אכן סברא נחמדה - התורה אסרה לקחת ריבית ממסכן שזקוק עכשיו לכסף, והתירה לקחת ריבית מסוחר שרוצה לעשות מסחר, (שהוא דומה להשכרה)
מצד שני, הסוחר והעני, שניהם רוצים מאוד בהלוואה, ומוכנים לשלם עליה ריבית, כל אחד מסיבותיו הוא. לעני אין כסף לשלם חשבון טלפון וחשמל ותיכף ינתקו לו, הסוחר לא יכול לסחור בלי ההלוואה, כעת תרחמו על העני ותמנעו ממנו את ההלוואה לה הוא זקוק כמו אויר לנשימה?? (במציאות כשאתה צריך הלוואה, אתה מגלה שאין לך חברים, ובמקרה הטוב - שאין לך חברים שיש להם כעת כסף)

_________________

כולנו עושים מדברים רווח. אפילו סוחר קונה מאחד בזול ומוכר לשני ברווח..
כשאתה משכיר חפץ אתה נותן לו אפשרות להשתמש במה שהבאת לו והוא משלם לך על ההנאה 
שיצאה לו מזה. כשאתה נותן לו כסף ההנאה היא בבזבוז שלו, ולא בהשתמשות בו. זה גם לעשות
כסף מכלום. בגלל זה כשעושים עסקא אין בעיה...

משהו מעניין שיוצא מזה זה אם חבר שלי מבקש להלוות ממני לדקה שקל כדי לפתוח איזה בורג
יהיה לי מותר לבקש ממנו בחזרה שקל ועשר אגורות (על "השכרת" המטבע) שהרי הכסף שהבאתי
לו לא היה בשביל "בזבוז" אלא בשביל "שימוש"..

מיימוני,
כתבת: "החלק היחיד שאני משוכנע בנכונותו הוא הכלל המטא-הלכתי, שהביאו גם רבנו הרמב"ם, שהתורה מחפשת לתקן את החברה, וזה נכון גם בכלכלה".

בענין רבית אנחנו נמצאים בבעיה חמורה. כי אם בעולם ההוא, שהתבסס בעיקר על כלכלה חקלאית, עולם מתוקן היה עולם ללא רבית, הרי שבעולם הזה בו אנחנו חיים- רבית היא אחת מאושיות הכלכלה. ללא רבית אין נדל"ן פרטי ועסקי, ובכלל- אין כלכלה מודרנית. וא"כ בימינו איסור רבית הוא הפגיעה הגדולה ביותר במערכת הכלכלית (לולי שהיה לנו היתר עיסקא- הפרוזבול של דורנו.. :)

וכמובן, הנקודה המרכזית שהוזכרה ואני שכחתיה: בשכירות החפץ חוזר בעצמו. ואילו בהלוואה נותנים אחר. בין כסף, בין מוצרים אחרים מתכלים. מסתבר לי שמה שאסרה תורה הוא לא רק כסף (ומי יודע כמה כסף היה אז) או מתכות יקרות ושאר דברים ששימשו ככסף, אלא גם סחורות. במיוחד, לדעתי, זרעים (ופירות).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");