| נשלח ב-17/5/2011 03:10 |
 |
| |
ריקנות ושעמום תמידי
רציתי לשאול ולבקש את עזרת היודעים והמבינים
יש בי שעמום תמידי שנמשך כבר תקופה של יותר משנתיים, סוג של הרגשה שאתה מעוניין למות ולהישכב על הרצפה ולרדת מדלת העולם. אם יש רגעים שאני נמצאת עם עצמי, לבד, השעמום עולה ומתעצם, מוצאי שבת- אחד הרגעים היותר קשים.
אני בטיפול פסיכולוגי ואפילו תרופתי אך.....בתקופה האחרונה יש לי מקום מפלט מהשעמום החונק ומתחושת הריק האינסופי וזה- המחשב והסרטים.... עד שעות הלילה הנכנסות אל הבוקר....
אשמח מאד גם לשמוע את חוות דעתך, רונית
ובינתיים אמשיך לחפש את משעולי
תודה מראש על ההבנה הוירטואלית...
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2011 08:51 |
|
| |
שלום לכם,
מערכי-לב ,אני מסכימה מאד עם דבריך! הייתי מדגישה שתיאור זה נכון בעיקר כשמדברים על טיפול דינמי וכל שכן פסיכואנליטי. ולכן, חשוב שהמטפל יציג בתחילה את העמדה הזו בפני המטופל ובכך יתאפשר למטופל להחליט אם הוא רוצה להיכנס לטיפול של מסע חקר העצמי וחקירת הסימפטומים בכללו או שהוא מכוון להכחדת הסיפטום במיידי.
לגבי טיפולים אחרים קוגנטיביים, ביהביוריסטים ותרופתיים שהם מכוונים יותר לסימפטום , הם גם לרוב יותר ספציפיים הן לגבי היעדים והן לגבי הזמנים.
אהרון, ראשית אתה מוזמן לפתוח אשכול נפרד ולהעביר את דברינו לשם. (טכנית אני לא יודעת לעשות זאת)
ובעניין ההתנגדות, חוסר שביעות רצון ותשובת המטפל- יש כמובן מקום למטופל להביע את חוסר שביעות רצונו ולמטפל לענות, עם זאת יש לזכור שהתשובה לעולם אינה מספקת גם בגלל אותה 'ההתנגדות'. ואז אנו עדים למצב של דיון אינטלקטואלי שלא נגמר וזה כבר לא טיפול.
המטפל כשהוא פוגש חוסר שביעות או שאלות בעניין הטיפול תפקידו להחזיק במורכבות של אותן שאלות -רמה סבירה של ענייניות ורמה עמוקה יותר של ביטוי העולם הפנימי.
בברכה,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
טיפול במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
נייד 052-6346334 < type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2011 22:33 |
|
| |
זו באמת שאלה חשובה ששוה לפתוח בשבילה אשכול נפרד.
אני חושב שלמרות כל האמירות הנכונות האלו על התנגדות לטיפול, צריך להעלות בפני המטפל את חוסר השביעות רצון מהטיפול .
התשובה שלו או מה שהוא יעשה עם זה אמור לספק אותך. ולא להשאיר אותך בתיסכול ובתחושה שלא נענית.
והיה ולא יצאת בתחושה טובה יש מקום לחשוב ברצינות על בדיקה של אפשרויות אחרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2011 22:20 |
|
| |
| ציפיליפי כתב: |  | ציפור רק רציתי להוסיף "את נמצאת בטיפול והוא לא עוזר במשך תקופה אל תחששי להחליף מטפל |
|
השאלה הנצחית היא ההגדרה של "הטיפול לא עוזר"
טיפול יכול לקחת שנים עד שזה עוזר, ובפרט בבעיות ותיקות שלא טיפלו בהן במשך שנים רבות!
אני חושב שהמטופל לא תמיד אמור להרגיש שהטיפול עוזר, הוא בעיקר אמור להרגיש שהטיפול מדבר אליו ונכנס לעמקי הסבך של הנפש, ומקדם אותו בהבנת עצמו.
טיפול טוב הוא "מסע אין סופי לחקר עצמי", ועל אף שלפעמים פתרון הבעיה העיקרית שבגללה הגיעו לטיפול נדחית רק לשלבים היותר מאוחרים של הטיפול, אבל החלקים המוקדמים יותר גם מהווים חוליה מוכרחת לטיפול.
לפעמים חייבים להתאזר בהמון המון ועוד פעם המון סבלנות עד שיש התקדמות ממשית בשטח.
רונית
הייתי שמח לשמוע את דעתך בנידון
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 23:04 |
|
| |
תודה רבה, אמנם שקלתי את זה אבל החלטתי שמוטב להמשיך ולהאמין שיש שינוי...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 22:33 |
|
| |
ציפור רק רציתי להוסיף "את נמצאת בטיפול והוא לא עוזר במשך תקופה אל תחששי להחליף מטפל
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 20:58 |
|
| |
דכאון סמוי הוא מצב שהאדם לא מודע לו. הוא יכול לבוא לביטוי למשל בכאבים גופניים, התמכרויות ועוד.
צפור מודעת לתחושותיה הרגשיות הקשות ומתארת אותן היטב.
דיסתמיה זהו דכאון ללא כל הסימפטומים של דכאון רגיל/מייג'ורי (ברמה יותר נמוכה אך) מתפרש על פנים שנים , לפחות שנתיים.
לגבי הרעיון שהעלתה זה לאו דווקא אופייני למצב זה או אחר. מי אוהב לפגוש היבטים לא נעימים של עצמו? כל אדם ראוי שיפגוש את עצמו וכל שכן מי שבמצוקה רגשית , אך זה לרוב זה לא מתאפשר לבד, אלא במסגרת טיפולית מתאימה..
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
טיפול במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
נייד 052-6346334 < type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 15:43 |
|
| |
רונית, האם זה מה שמכונה 'דכאון סמוי'?
והאם אני צודק בתאוריה שלי, שהיא פשוט פוחדת לפגוש את עצמה?
_________________
"בְּטַח בַּה'. וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ. וּרְעֵה אֱמוּנָה".
תוקן על ידי yefenefesh ב- 19/05/2011 15:44:20
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 00:57 |
|
| |
ציפור שלום לך
אני חושבת שהטבת לתאר את מצבך ותחושתך ובדומה לך לא חשבתי שמדובר בריקנות דתית או רוחנית אלא פנימית נפשית.
לצערי, התיאור שלך דומה לדיסתמיה (דכאון ממושך של שנים) ואני לא רואה פתרון כרגע פרט לטיפול נפשי- אך הרי את כבר נמצאת בו...
מתישהו כשתהיי מסוגלת חשבי על מימוש עצמי גם בתחום לימודים ומקצוע ולא כמשהו צדדי אלא כדבר שאת יכולה להרגיש שאת מבטאת עצמך בו או דרכו...
בברכה
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
טיפול במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
נייד 052-6346334 < type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 20:53 |
|
| |
רונית,
אשמח אם תגיבי על העניין. אני לא כל כך בטוחה שהובנתי נכון, מדובר בסוג ריקנות שלא קשורה לדת או לרוחניות אלא משהו פנימי חלול מרגש וריקן ממעש שמלווה אותי כבר כמה שנים איומות. התחושה הקבועה היא-"משעמם לי אין לי מה לעשות עכשיו"
תודה רבה!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 19:36 |
|
| |
ציפור, היטבת לתאר את מצבי, גם אני נמצא באותו לופ של גלישה ברשת שעות מיותרות.
לאחרונה נסתי לתעל את הצורך שלי באסקפיזם ע"מ לקרוא ספרים במקום גלישה באינטרנט, שזה בכ"א יכול להוסיף לי משהו בחיים יותר ממה שיש לרשת המקוונת להציע, אבל עדיין זו שריפת זמן כואבת ועצובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 17:47 |
|
| |
אוהו צודק!!!
בדרך כלל כשאני עסוקה בדברים אחרים זה לכאורה מסיח את דעתי אבל רק לכאורה... וכשמגיע הערב ואתו הדממה אז כבר אין אפשרות לברוח.. מקווה שעוד יבוא לו האביב יום אחד...
האמת, אני חדשה בפורטל וחדשה בכתיבה בפורטלים בפרט ויש בי פחד שמקנן בי כל הזמן, שמא זה מחבר בין הדמויות הכותבות וקצת מעבר לגבול...
האם אני צודקת?
כי לדוגמה יש כל מיני דמויות בפורטל שנורא מסקרנות אותי, ואני די מופתעת שיש כל כך הרבה גברים עמוקים ורגישים, ולא כפי שתמיד חשבתי- שלגבר אין אפשרות כניסה לאזור הנפש וסביבותיה....
אשמח לקבל תגובות!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 10:04 |
|
| |
ציפור, טוב מאוד ששיתפת אותנו. בשביל זה יש כאן פורום ויש בו חברים......
את עובדת? אולי תמצאי לך עבודה שתחייב אותך להתעסק איתה גם בשעות הפנויות בבית?
זה אולי יכול להוות פתרון טכני, אבל לעומק, מה שנראה לי בעיניים לא מקצועיות זה שאת כאילו מנסה לברוח מלהיות עם עצמך, כלומר יש לך איזו רתיעה לפגוש את עצמך, את המחשבות שלך. אני צודק?
ומה אומר/ת הפסיכולוג/ית שלך?
בשורות טובות!
_________________
"בְּטַח בַּה'. וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ. וּרְעֵה אֱמוּנָה".
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2011 15:49 |
|
| |
אולי התנדבות במקביל לטיפול ההתנדבות נותנת סיפוק עצום עם אין לך הרבה זמן אפילו משהו קטן ולא דווקא לאירגוני חסד אפילו עם שכנה .
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2011 14:53 |
|
| |
אני ממש מודה לך על היחס והזמן, אך במקרה הזה אין מדובר בסוג ריקנות כזו, אלא במשהו נפשי ועמוק יותר,אני אוהבת את ד' וחשה אותו בכל עצמותי אך גם לאחר תהילים או תפילה או מעשה טוב עדיין מגיעה תחושת האיכס הזו, אני אנסה להסביר אותה יותר- כשאני שם באותה שלולית קשה, אין שום דבר שיכול לעזור לי וכל הדברים שנחמד לי לעשותם בזמן רגיל- מאבדים את חינם, הכל נצבע בצבעים תפלים כאלו ואתה חש שאתה מאבד את עצמך לדעת!!! דמיין אדם שנמצא בכלא, בתא סגור ועזוב,ללא כל חפץ או משהו שיש בו עניין וכך הוא שוכב יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום........ עד שהוא חש שהוא עומד להתפוצץ ולהשתגע ודכאון עמוק משתלט עליו...
כך אני מרגישה יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום... ואני לא בכלא ולכאורה חיי רגילים ונעימים....
לדוג'- הלכתי לפני מס' ימים לאיזה טיולון נחמד עם בעלי וחזרתי הביתה בלי להרגיש שזה נגע בי בכלל, הכל היה משמים וריק שכבתי במיטתי על קוצים איומים...וזהו... חיכיתי רק שיעצמו עייני כדי שאמצא את עצמי בבוקרו של יום וכאילו אתחיל מחדש.....
בכל אופן, אני לא כל כך יודעת למה נשפכתי לי כך... אך זו המציאות המרה!
תודה למאזינים
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2011 10:18 |
|
| |
המחשב, הסרטים וכל היוצא בזה, זה פתרון זמני. זה באמת מעניין.
אצל אחד זה מתבטא כך, אצל השני זה מתבטא בשיטוטי אינטרנט אינסופיים..
אבל הפתרון היחיד, שהוא הכי קשה. אבל בכנות - הכי אמיתי. (ו.. כן, מנסיון)
זה לנסות להתחזק כל פעם במשהו קטן אחד.
אפילו מספיק לקבל לא לראות סרט למשך שעה.. או בתחום אחר.
הכי טוב לקבל קבלה רוחנית, ובבין אדם לחברו.
מה שהכי מדבר אלייך.
תאמיני לי, אפילו פרק תהילים מספיק.
את תרגישי סיפוק שעשית משהו.. לא בזבזת את זמנך. הריקנות תתחיל לצאת. וממילא גם השעמום. אם את אוהבת לקרוא - זה פתרון אידיאלי, אם את אוהבת לטייל - קחי חברה תצאי להליכות..
העיקר - לא להשבר.
בהצלחה רבה!!
אגב, זה ממש ממש לא קל, ואפילו אולי יקומם.. אבל מנסיון - אין דרך אחרת.
הנשמה רוצה לאכול.. ריקנות באה מהנשמה.
והעניין בסרטים הוא קיים, אמת - אבל זמני.
|
|
|
|
|
