כמה קשה להיות נשוי

קווים ארוכים של חירות ליוו אותי כל הדרך חזרה. נטשתי את תחנת האוטובוס לטובת הליכה בת שישים דקות. שישים דקות שיש בהן אוויר, מרחב, בחירה,האשמה, הלקאה עצמית, וויתור עמוק, כישלון והצלחה.
השלמה רכה נעה בי ממרכז המצח אל כריות העקב. תעלת הנשימה שלי קרירה ופתוחה ולא מצאתי כעסים וטרוניות בליבי.
עוד חליפה שחורה וצווארון לבן גבוה עשו את דרכם אל סל המחזור של ההיסטוריה נתונים לשינויי גוון עניבה או מסגרות משקף. התקדמתי הלאה חמש עשר דקות היו לנחלת העבר.
רישומה של הפגישה האחרונה פג.
לפעמים אני נזכרת בימים הוורודים בתיכון איך במחנה חורף התכרבלנו היטב בשמיכה צמרית של בית הארחה ודמיינו את העתיד שלנו מודפס בזהב על קלף משובח. ידענו בבירור עם מי נתחתן ואיזו שמלה תנציח את עצמה באלבום ואיך נקרא לילדים שלנו ואיפה נגור וחלמנו בחינם. בלי סוף.

אני נזכרת איך יד חלקה ליוותה את המסע העכבישי הזה ולא פרמה את חוטיו. ואני מוקסמת נתתי לה להנחות אותי בעיוורון ארוך טווח.
אחת הטעויות הרגשיות שלי היא להיזכר במה אחזתי עד שהגעתי לפרקי ולהשוות לכלום שפגשתי פעם אחר פעם תרה במלון ענבל אחר השותף השני. נכווית בגלי הבושה הראשוניים, באחיזת העיניים ונאמנה להפריח מילים גדולות באוויר.
תם הקסם. פגישות נעשו עבורי תא עכור של זיכרונות. מכבש דפוס חריף שרושם בי תאריכים, דמויות ואירועים שלא שייכים לי באמת.
הניסיונות שלי להציל את הרצון הנשי שלי להיות שייכת לגבר מתכלים מאליהם ובמקומם נגלית מסת החלבונים שלי, העגולה, החרוצה בקמטי גדילה, המאפירה.
נותרתי עומדת מביטה חרש באופק אולם מחשבותיי שבות אחורה.
אל פסוקים ישנים של מורות כריזמטיות שהבטיחו בשיעורן את הנצח והאמת והטוב והיופי.
אל הניגונים המתישים של טובי המרצים על הקמת בית, תיקון המידות ותפקיד האישה.
נותרתי מכל אלה מארחת לעצמי חברה בדירת סטודיו קטנה, שואפת להורדה במשקל ומשלמת מזומן לעוזרת.
הצהרות, תכניות ,מילים חזקות.
נותרתי כמוני. ונבואת הבעל בידי.

http://tikvasubar.wordpress.com/2011/04/10/%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%9c/#more-425