חטא ושמו עזיבת שידוך

בס"ד

חטא ושמו עזיבת שידוך

את הדברים הבאים אני כותב מתוך סערת רגשות אז אל תצפו שזה יהיה מסוגנן כמו המאמרים הקודמים.

את חטאי אני מזכיר היום, לפני כשנה וחצי הוצע לי שידוך, על ידי חבר שסיפר לי שהוא הגיע לבית הוריה (של המדוברת) בנסיבות כלשהם והתרשם ממנה ממש לטובה, מה יש לך להפסיד? תנסה הוא אמר, והציע את זה כשידוך לשני הצדדים, ההמשך בנאלי וידוע, מספר פגישות ובמקרה שלי (9) וסוגרים ווארט.

את האמת אני חייב לציין שיש בי תכונה קצת לא נעימה, כאשר אני נפגש עם אדם מספר פעמים אני בהתחלה די רשמי ולוקח לי זמן רב עד שאני מפשיר, כך שהפגישות שלנו התנהלו יותר בצורה של ראיון רשמי,וקשה היה להתרשם האם זה אכן מתאים.

כאשר הצד השני זורם קל לי יותר אבל במקרה שלנו שני הצדדים היו כאלה (מתכון בטוח לצרות). אני מגיע לווארט עם פנים חמוצות ומועקה קשה בלב, משתדל לחייך מול בני המשפחה והאורחים, ובמיוחד אל מול הבזקי המצלמה שלא הפסיקו לרגע (אלהו קצת טאקט) הווארט נגמר ואנחנו פונים כל אחד לביתו, אני מגיע הביתה ונותן לעצמי קצת להשתחרר, המועקה פורצת החוצה, הדמעות מתחילות לזלוג, ואני פורץ בבכי מר.. שנמשך זמן רב.

אני תמה ביני לבין עצמי, מדוע אני לא מאושר? זה הרי אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי, יום לו ציפיתי כל כך הרבה זמן, ועם כל הקשיים שהי לי בשידוכים, אז כשזה סוף סוף מגיע למה אני לא שמח ומאושר? עניתי לעצמי כנראה שזה תלוי באופי החששני שלי משהו מפני הבאות, ובשל היותי טיפוס מעמיק קשה לי להתרגש כילד חסר דאגות.

האירוסין נקבע לכמה ימים אחרי זה בשל החג המתקרב, ולי לא היה כל חשק להתחיל להתכונן אליו, בקושי רב הצלחתי לקנות לעצמי חולצה מכובדת למעמד, והרגשתי שאני גורר את עצמי כשה המובל לשחיטה.
האירוסין עבר בשלום תוך כדי שאני מעמיד פנים שהכול בסדר, לאחר האירוסין יצאנו אני וארוסתי לסיבוב קצר בחוץ והיא העניקה לי מתנה, וההרגשה הדפוקה שלי הלמה בי ביתר עוז, לא הצלחתי להתרגש, ולא הרגשתי נוח בקרבתה, מין קול פנימי זעק מתוכי, ברח ממנה כמה שיותר מהר, אבל כמובן שלא נתתי לרגשות שלי להשתלט עלי. והשתדלתי לסיים את הפגישה מהר ובצורה יפה. ושוב חזרתי הביתה והמחשבות ממשיכות להציק.

מרגע לרגע, ומשיחת טלפון אחת לשניה, מתברר חוסר ההתאמה המשווע בינינו. ואני מחליט לשתף את אחותי הגדולה עמה אני נוהג להתייעץ רבות, ולקבל ממנה תמיד עצות מועילות ומחכימות. אחותי לא נוטה בקלות לקבל את הסבריי, והיא מפרשת את זה כפחד גדול שנפל עלי מחתונה. והיא מפנה אותי להתייעץ עם איזה רב.

אני לא מאלה שבדרך כלל ממהרים להתייעץ (גאווה מיותרת) אבל כשהמחשבות משתלטים עלי ומאיימים למוטט את עולמי, אני נכנע וקובע פגישה עם אותו רב. אל הפגישה עם אותו רב אני נזקק להגיע עם מונית כי הרגשת כובד גדולה השתלטה על כל גופי, בבת אחת הפכתי להיות כזקן בן 90 המתקשה ללכת מספר פסיעות.

אני מגיע אליו והוא מקבל את פני בצורה אדישה משהו, כאומר את הסיפורים האלה אני שומע כל יום חדשות לבקרים. ואני הוא אומר, אומר לך כי מדובר בסתם חששות, תנסה להמשיך לזרום והכול יהיה בסדר. אם המצב לא ישתנה תוך שבועיים מהיום, חזור אלי ונראה מה ניתן לעשות. חזקה עלי דברי הרב בעל הניסיון הגדול,אני חוזר לביתי ומבטיח לעצמי לעשות כל מאמץ כדי שזה יצליח.

אבל המציאות חזקה יותר מכל דמיון והיא טופחת על פני בצורה נלעגת משהו, כמו אומרת כל ניסיון שלא תעשה לא יצלח, כל כלי יוצר עלייך לא יצלח. אבל אני מנסה בכל כוחי להתנגד לכוחות הטבע החזקים ממני ואולי לעשות נס. הימים חולפים יום רודף יום ואנחנו נפגשים ובכל פעם צצה בעיה אחרת, מסתבר שהיא יודעת לענות תשובות ספונטניות,(חכמת רחוב) משפטים שהיא שמעה פה ושם, אבל הם ריקים מתוכן והיא לא ממש חושבת על מה שהיא אומרת, במילים פשוטות היא לא ניחנה בבינה יתרה (שאומרים שהיא ניתנה לנשים) ואני מחליט על שינוי טקטיקה, להרבות בפגישות כדי לנסות ולהגיע למכנה משותף.

אבל הצרות הולכות וגדולות ומיום ליום מתברר גודל הברוך והצרה. התנהגות ילדותית, אגרסיבית, קופצנית, ופזיזה, ועושה שטויות בלי לחשוב לחצי רגע. נוסף על כך התנהגות חסרת טאקט משוועת, ומעל הכול ציפור קטנה לחשה לי באוזן שהגברת אינה טלית שכולה תכלת, היא הכירה בחור או שניים לפניי שלא בדרך שידוך....

מה אגיד לכם? הרגשתי כמו איוב בזמנו שכל הצרות נפלו על ראשו. כשהבעיות לא נפתרות, אין ברירה- אני מאמין בדו שיח כנה ואמיתי, ואני מחליט לשבת איתה לשיחה רצינית ומעמיקה. אנחנו נפגשים באיזה בית קפה, מתחילים לדבר אני מחפש את המילים, מנסה לעשות את זה בעדינות, סחור סחור, כדי שלא לפגוע בה, אבל הגברת לא מבינה במה המדובר, ומה בכלל אני רוצה. אין ברירה אני חושב צריך לעשות את זה בצורה ישירה.

אני מתחיל למנות את הבעיות אבל הגברת בשלה, מבחינתה הכול בסדר. אני מבין סוף סוף שלא טעיתי בכלל, הגברת חסרת בינה, מתקשה להבין את הנאמר כפשוטו. אני מבין שזה לא ילך יחד, אבל אין בי עדיין את האומץ לעשות את המהלך המתבקש.

אני מערב את ההורים, דבר שנמנעתי עד כה לעשות כדי למנוע מהם צער וסבל רב. ובתקווה כי הדברים יסתדרו. הוריי לוקחים את זה קשה מאוד. אני מתחיל לחשוש לבריאותו של אבי, ואני מבטיח לו לעשות הכול כדי שהדברים יסתדרו, לא אלאה אותכם עוד בפרטים מיותרים, על השיחות האין סופיות אותם ניהלנו, הן לבד, והן בעזרת יועצי נישואין, אבל העגלה תקועה עמוק בבוץ מסרבת להינתק.

מועד החתונה הולך וקרב... הולך וקרב... נשאר רק שבוע וחצי עד לחתונה עצמה. אבי מתקשר אלי מבקש שאגיע הביתה כדי למסור כסף לחמי בהתאם למה שסוכם ביניהם, אני לוקח את הכסף ומגיע למשרדו של חמי, הוא שואל מה נשמע? ואני משיב בסדר ברוך השם, הוא מזהה בקולי שלא הכול בסדר, אבל אני ממשיך להתעקש שהכול בסדר. יצאתי משם והבנתי שזהו.

הכול נכנס לישורת האחרונה, ואני פשוט לא מסוגל להתחתן איתה. אני מרים טלפון לרב של המשפחה שלהם וקובע איתו פגישה דחופה למחרת בביתו. אני מגיע אליו הביתה ושוטח בפניו את טענותיי. הוא מנסה להתכחש תחילה לעובדות, ומנסה לשכנע אותי שאחרי החתונה הכול יהיה בסדר. כשהוא מבין שאני מודע היטב לבעיות, הוא מסכים איתי בחלקן, אבל עדיין מנסה לשכנע אותי שזה בר תיקון, ואחרי החתונה.... כשגם זה לא עובד, הוא פורץ בבכי, על צערה של בת ישראל, וכי איך אפשר לצער כך בת ישראל???

במקום תשובה אני פורץ יחד איתו בבכי, ובין אנחה לאנחה, אני שואל ומה עם צער של בחור בישראל? הדיון נמשך מבוקר ועד ערב, כאשר בערב אביה מגיע יחד עמה לבית הרב, ואנחנו כותבים כתב מחילה אחד לשני, זהו החבילה מפורקת. אנחת רווחה לא הייתה שם. רק הרבה מחשבות עלי עליה, ועל העתיד.... העתיד מה יהיה איתו??? נכנסתי לכוננות ספיגה הבנתי שמה שהיה לא יהיה. אבל התבדתי.

לא הבנתי עד כמה העתיד יהיה שונה! לגמרי שונה. (ועל זה בעצם הטרחתי אותכם לקרוא עד כאן) מסתבר שבעיני רוב הציבור חטאתי בחטא נ ו ר א י, חטא שאין עליו מחילה, חטא שאין סיכוי שימחה, חטא ושמו עזיבת שידוך. ועל חטא כמו בחטא צריך לשלם מחיר יקר כדי לנסות ולתקן, וישנם הרבה שלוחים למקום, החל מהרכלנים שסתם מחפשים משהו חם לדסקס עליו וכלה"באיכפתיים" למיניהם שהתחילו להציע לי כל מיני הצעות שבחלקן אפשר בהחלט להגדיר אותן כמגונות, גרושה, גיורת, אלמנה צעירה, ועוד כהנה וכהנה, כל מה שרק לא יעלה על הדעת או יותר נכון יעלה במוח הקודח של אנשים.

בהתחלה די נפגעתי, הרגשתי עם זה די דפוק , הביטחון העצמי שלי ירד פלאים ושאלתי את עצמי ברצינות האם ירדתי עד כדי כך והפכתי לסוג ג? אבל אחר כך הבנתי שהם לא מתכוונים בהכרח אלי הם פשוט מנסים להציע כל מה שזז, אולי יתמזל מזלם וזה יצא לפועל, אבל כשגם המשפחה הקרובה התחילו להציע הצעות שונות ומשונות, זה כבר היה יותר מידי, כשההורים התחילו ללחוץ, הבנתי שבסך הכול כהורים הם די לחוצים... ועל אף שזה לא מצדיק, ניתן להבין אותם.

אבל כשבן דודי העיז יום אחד להציע לי משהו כזה, נכנסתי בו כהוגן, ואז הוא לוחש לי כממתיק סוד, אל תיפגע, אבל בעיניי ובעיני עוד הרבה אנשים, גירושין עדיפים על ביטול שידוך! כך כפשוטו. הייתי מזועזע, והתחלתי במין סקר שוק והתוצאות לא היו רחוקות ממה שסיפר לי בן דודי. נכנסתי למין שוק והלם ולא ידעתי איך להגיב, בניסיון להתאושש מההלם שתפס בי, ניחמתי את עצמי שיש שוק גדול של כאלה שעזבו שידוך, ושם אוכל למצוא משהו שמתאים לי.

אבל לרוע מזלי התבדתי גם שם עניין הסטיגמות עובד שעות נוספות. וכרגע ניגש למוסר השכל: אני לא מחדש שום דבר אבל עניין הסטיגמות בציבור החרדי הגיע לממדים מבהילים, ויש צורך לעקור אותם מהשורש לפני שזה ישתלט עלינו לגמרי.

אני פונה אל הציבור הרחב שמגדיר את עצמו כחושב, לפני שאתם פוסלים משהו, תחשבו היטב ואל תפסלו סתם בלי לחשוב. תנסו לשנות אצלכם ואצל מכריכם תפיסות עולם ישנות וכאלה שאינם סבירות. אחד לאחד מצטרף ואולי יחד יום אחד נחיה בחברה בריאה ומתוקנת.  

תודה ושבוע טוב לכולם.