עד כאן למדנו שהתורה בניגוד למדע היא לא רק תובנה שמביאה למסקנה מסוימת אלא העיקר בה הוא הלימוד עצמו "לשמה" בשביל להבין את המציאות בו האדם חי והוא לימוד שיש בו מחויבות שהעולם עצמו מכתיב לנו[1]
המטרה העליונה של התורה הוא ליצור לאדם מציאות מודעת שאין בה התנתקות אלא המשך שמכיל בתוכו את העבר וכך התורה מצווה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" שהוא בשביל שהאדם יהיה מי שמכיל את המציאות ולא שהיא תהיה זאת שתגרור אותו אל החיים החיצוניים שהעולם ממציא לו כל הזמן ובכך אל החיצוניות של החיים באופן כללי
היכולת של האדם לבחור בחיים באופן עצמאי ומושכל שאליו התורה כולה מנתבת כמו שמפורש בסופה "ובחרת בחיים למען תחיה" הוא היוצר של החיים שנוצרים מפנמיות האדם שהם חיים שהאדם הוא היוזם שלהם והדבר הזה הוא אפשרי רק על ידי שהאדם מתנתק מהסביבה החיצונית שלו כיון שהיא גוררת אותו לשטחיות ובכך היא עוקרת אותו מהמקום האנושי שלו למקום מכני וטכני שהוא מקום שאין בו רוח ואין בו נשמה והאדם לא יכול להתקיים כך לאורך זמן
וכאן הוא המקום של התורה שהמטרה בחוקים שלה הוא ההנכחה של צוו הבורא והחובה שיש בעידון הנפש שהיא לא רק מבחירה אישית אלא מצווה מוכתבת והמטרה בזה הוא שהאדם לא יהיה רק חלק במכלול החיים הכללי שנמצא בסביבה החיצונית שלו אלא בעל יכולת הפנמה והאפשרות לחיות על פיה
יכולת ההכלה וההפנמה כולל את החוק שמנוגד לחיים עצמם החוק הוא השכל שבכל דבר שהוא הגזרה השווה שבין הפרטים הרבים ולכן הוא הדבר שמונע את החוקיות הקוסמית הטכנית לשלוט על האדם
בתרגום מעשי מדובר על מצוות שהאדם בעצמו יכול לראות בהם דבר עליון וחשוב והחידוש של התורה הוא בקביעות שלהם שהוא היצירה של הרוח כמציאות שדומה לכל חוק טבע אחר והחידוש בזה הוא הגילוי המפורש והכפייה שבכך
החוקיות שיש בתורת ה' היא הבסיס העיקרי של התורה האמונה שעל אף שהאדם הוא הממציא של החוק בכל זאת הוא רק מבטא את החוק שכבר קיים כאן קודם הוא המובן של הדברים שהתורה כותבת בפירוש כנ"ל
כתוצאה מכך החובה היא עלינו להמשיך לגלות את החוקים ההם ולא להתייחס אליהם כהמצאה של אנשים כיון שגם למציאות שלנו [כן, כ"אנשים"] חלק ביצירת החוקים ההם של עידון ושל יופי אישי ולכן על אף שיש לאדם גמישות להמציא כאן מדובר בעיקר המציאות שלו ואם כן ודאי שלא מדובר כאן בהמצאה
אלא שכיון שיכולת החידוש כאן הוא דבר שאין לו סוף לכן העיקר מבחינת הקיום שלנו הוא ההרגשה של המחויבות והשיתוף שאפשר להרגיש על ידי ההכרה שהחוק הוא של הבורא ולא שלנו לחוד
האמונה בחוק הוא האמונה בצדיק כיון שאת החוקים האלו האנושות קובעת על ידי הישרים שבה שבכל דור והוא מה שנכתב כאן מאז בעולם ולכן אמנם שגם מורשת התורה נכתבת על ידי יוזמה של אנשים בכל זאת גם היא כתב ה'
הצדיק חי באמונתו במה שהוא מאמין שהוא חי הוא לא חי באמונה בה' לחוד אלא באמונה בצדיקות כחיים וכמציאות
התורה שמשה נתן לישראל על פי הגמרא בסוף מסכת מכות הפכה לבסוף ל"צדיק באמונתו יחיה" שאין בחיים של הצדיק דבר מלבד הצדק שהוא הדבר היחיד שהוא מאמין בו ולכן גם אין לו צורך בהשתתת התורה שלו על תרי"ג מצוות ואפילו לא על אחד עשרה בסיסים למצוות כמו שפירשם דוד על מניעים נפשיים כמו "הולך תמים ופועל צדק וכו'" אלא על אחדות כוללת הכול תחת הגדרה של אמונה בכינון היושר שהוא הצדק של הצדיק כמטרה עצמה של כל קיום החיים כאן בעולם הזה
מה רע בחיצוניות?!
שני עידנים של שליטת המחשבה והשכל היו לנו אחד בזמן הפילוסופיה והשני בזמן המודרני בשניהם הדוגלים בה היו משוכנעים שהם מבינים את העולם ומכילים אותו ולכן הם גם היו סבורים שהם שולטים עליו ויש להם את היכולת לקבוע את החוקים הראויים בו ואם כן גם כול היתר בטל וחסר חשיבות ביחס אליה לחכמה ההיא שהם המציאו
ההתפכחות שבאה אחר כך הוכיחה שעל אף שיש יתרונות לחכמה מן הכסילות בכל זאת זה עדיין לא מכיל את האדם כיון שהחכמה כיופי הוא דבר שמשפיע על הנפש אלא שהוא לא משנה אותו כיון שהוא חיצוני לו
החיצוניות היא כשהאידיאל הוא מחוץ לחיים עצמם ולכן יש בו מקום לחלק בין מעשים גדולים יותר שניתן להם משמעות מחייבת ורחבה יותר לבין המעשים הקטנים של החיים שנמסרים לזרימה החופשית של כל אדם
בימנו החלוקה הזאת התבררה כלא אמתית האידיאלים הגדולים ההם לא שיפרו את האדם ולא העבירו אותו למקום טוב יותר ביטול הגאווה האנושית של העידן המודרני שהדגיש שהכול הוא השכל כשהוא המטרה והענווה היחסית שבאה בעקבותיה הוא השיבה אל המקור של לשם שמים ולא לשם האידיאל המופשט כיון שאותו אפשר לרוקן והוא אכן מתרוקן לבסוף כמו שעינינו תחזינה
החיצוניות המופשטת לא הוכיחה את עצמה האידיאל המופשט התגלה כחסר ממשות וחסר משמעות ואמנם שברמה הכללית ודאי יש שיפור ויש שכר לכל עמל הדורות ההם ובכל זאת ברמה של האדם הפרטי ודאי מדובר בדיבורים וככאלו הם לא יותר מאידיאל מרוחק
מהסיבה הזאת חובה עלינו לחזור לעיקר התורה שהוא "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" שאין בו חלוקה בין מעשה למעשה והכול צריך להיות באותו הרשות ואין לאידיאל הגדול תוקף מיוחד שבשבילו יהיה אפשר לזלזל במעשים המצומצמים יותר כיון שכל חלקי החיים כל חלק בעצמו מחויב להביע את עצמו בשביל שיהיה בה אמת ואפילו אמת חלקית
העידן שלנו שהוא עידן ה"פוסט" יש בו חוסר אמונה ונאמנות לשום יתרון של האדם בעולם ולכן זה רע אלא שיש בכוחו להחזיר את האדם לפרופורציה המתאימה לו יותר שהוא שמיעת דברי חכמים בנחת ויכולת הקשבה טובה יותר למה שהמציאות אכן מביעה בנו
כשאין יחס מעשי למציאות עצמה באופן כללי והכול נמדד על פי הרווח האישי לחוד אין ראיה רחוקה יותר ואין חיים לאדם עצמו אלא לרצונותיו המוציאים אותו מעולמו ולכן בשביל להשיב אותו לחיים יש צורך בהתייחסות לחיים של האדם ביחס לעצמו ובבידול שלהם ביחס למרחב המחשבה שאין בו יציבות
והמטרה בכל זה הוא בשביל להחזיר אותו למציאות העולם ולמציאות החוקים שנוצרו בו במשך כל הזמן כיון שרק בהם יש חוקיות של חיים שכבר קיימים כאן והם לא רק מחשבות ולכן השיבה אליהם הוא למקום שאין בו נתק משמעותי ממציאות החיים ומההיסטוריה שלהם
ובפרט לנו כעם ישראל כעם עולם שמרכז בו תוכן של שם ה' רצוף וקבוע ההמשכיות הזאת כבר מצווה עלינו בתורה שאומרת "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך" [שמכאן נלמד למ"ד אחד עיקר החיוב במצוות דרבנן]
דעת הרמב"ם שכל התורה באה רק להוציא מידי העבודה זרה שהיא רק ההוצאה מההבלים היא הגישה המודרנית של הפילוסופיה שהחלה בשפינוזה שכיום היא לא רלוונטית לחיים כמעט כיון שהיא לא דוגלת אלא בהפשטה כתכלית והדעת לכשעצמה כבר אין לה חשיבות כיום אלא החיים עצמם
מבחינת הפילוסופיה מה שלא מוגדר כעמדה משכנעת אין בכוחה לעורר אפילו ספק ובכל זאת יש כוח לספקנים בעולם המחשבה והסיבה היא כיון שיש כל כך הרבה ספקות להכריע בשביל להחליט שיש משמעות למציאות הבורא בעולם שלנו כך שערעור קל בכוחו לספק תשובה לשאלה ולזנוח על ידו את היחס לעולם כמחייב ואת חובת האדם בביקוש מה חובתו בעולמו
מציאות הבורא מוכרת גם כיום מתוך כל שכל ישר רק שאין להכרה הזאת כל תוקף משמעותי בחיים מעבר להצהרה בדבר והדבר נוצר מתוך כך שיש במציאות ספקנים ואין הסכמה כללית ולכן הדבר הנצרך בעיקר כיום הוא בירור המציאות כמות שהיא שהיא זאת שנותנת משמעות גם למציאות הבורא עצמו ומאחר שהמציאות יש בה משמעות הדבר מיוחס למפרע ליושר הטבעי ושם האדם חוזר ליושר העצמי שלו ומשם מה שנותן את התוקף ליושר עצמו הוא המציאות שאנחנו כאן נמצאים ברשות אחרת שהוא רשות הבורא – חוסר המשמעות של מציאות הבורא בשבילנו באופן מעשי מחויב הוא מה שנותן את כושר הביטוי של הספקנים בעיקר הכול
משמעות הדבר בשבילנו מאחר קיום יושר ליבנו עצמו הוא שאין ערך לאמונה לולא ההלכה המעשית המחייבת כיון שרק בה אפשר ליצור באמת והאמונה עצמה יכולה להוות רק רקע שעל ידו נוצר בו יותר תוקף וכאן הוא חשיבותו [התורה וחז"ל שמסרו לנו אותה מעולם [!] לא נתנו תוקף לתיאולוגיה כדבר שיש לו ערך עצמי והם כבר אמרו "כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים והרוח עוקרתו והופכתו על פניו"]
ובאופן מעשי - הדת מצד אחד הוא דבר שחייב להיות חובת היחיד שבינו לבין קונו כיון שאילולי כך אין לה תוקף מחייב ומצד שני לולא הסכמה ציבורית אין לו שום משמעות והקבלה של המרחב הציבורי בצורה מעשית הוא הדבר שבכוחו הוא חידוש היושר הפנימי עליו אנחנו מצווים ועומדים
"משיח אינו מבקש אלא חיים" (גמ' סוכה) ולא יופי כיון שיש בו שקר (משלי) היופי שהחל בנוח מיצה את עצמו בהוללות ומכאן לאין ולחלל הפנוי אם לא השיבה לרובד הקדום יותר שהוא של קין והבל ובחזרה לעדן שבגן ולגבול הדעת שהם ששת ימי הבריאה והשבת שאחריהם שהוא המציאות של בריאת הבורא את ההכרה של האדם והבדלתו מראש מקדם בשביל שיעמוד לפניו
אחרי ניפוץ היופי, ומציאות הבדידות שאין אידיאל קולקטיבי קיומי כיון שכבר אין מטרה משותפת לציבור מעבר לרווחת היחיד אין לעולם יכולת קיום אם לא הקמה של חיי היחיד הבודד מחדש שבאופן טבעי הוא חוזר לחיות את עצמו ואת הכרתו הפרטית קודם להכול הוא פחות מושפע מדעת אחרים חכמים ככל שיהיו כיון שהם לא מציעים חכמה שהם עצמם מאמינים בה אמונה שלמה
מה שבכל זאת נותר מהחכמה הוא היכולת העצמית להבין את הדברים במקום רק להרגיש אותם דבר שנוצר על ידי הרחבת יריעת הדעת בעולם באופן כללי ומציאות שיש בה אפשריות בלתי מוגבלות של פרשנות אלא שכיון שהם לכשעצמם הם חסרי ערך אמיתי לכן רק המחויבות האישית לקיום שלו שהוא השיבה לחכמה באופן יזום רק הוא יכול ליצוק בו תוכן משמעותי מעבר לריחוף שבין רעיונות מופשטים
ומהסיבה הזאת רק הקיום של יום השבת כיצירה של גבול וחיץ שבין האדם החי לחכמתו בת השמים רק השימה אל הלב והקיום של החוקים של התורה שבכתב ושבעל פה כהמשך הקיום של הגבול ההוא רק הוא מבחינתנו כעם ישראל כעם עולם שמרכז בו תוכן של שם ה' רצוף וקבוע רק הוא השיבה אל המקוריות של עצמינו והוא תקוותינו כיום
בהמשך ננסה להבין את התוכן שבחלק המעשי מה שמעבר לרעיון הכללי שהוא הרובד העיקרי שקושר אותנו לעבר ההוא
[1] תוספת הסבר - כיון שבשביל שמשפט יהיה לו מובן יש צורך שתהיה לו משמעות מסוימת ובמשפטים מדעיים כמו למשל "בתנועה מעגלית מתקיימת תאוצה צנטריפטלית" יש צורך בהתעניינות מלאכותית ויצירת עניין ורק כך המשפט הופך לבר משמעות וזה לעומת דברי התורה שמדובר בהבנה של המציאות ללא יצירת שפה בשביל לעשות איזשהו סדר והבנה בדברים שלא קשורים למציאות ולחיים כך שרק בתורה יתכן הבנה "לשמה" כיון שההתעסקות היא במציאות ההבנה עצמה ששייכת לכל אדם ובה המשמעות וההבנה הם דבר אחד ולא יצירה אנושית מחודשת
