געגועים אל הדרך שלא נבחרה

געגועים אל הדרך שלא נבחרה

לפעמים אנחנו בוחרים דרך שגורמת לנו לתהות, להצטער שלא בחרנו בדרך האחרת, מתוך אמונה שההיא הייתה מביאה אותנו לאן שבאמת רצינו להגיע. על סימני שאלה ועל תחושת ההחמצה

אני כותב לך עכשיו, כי אני יודע שלא תקראי גם אחר כך. כנראה שכותב לעצמי, לתעל את כל הדמעות שמצטברות בתוכי. לא, אני לא רוצה לבכות, אבל אני חייב להוציא.

נסגר עוד פרק בחיים היום, משהו קטן שלא התחיל. למה תמיד אנחנו הכי אוהבים דווקא את הפרקים האלה, הקצרים? אלה שאף אחד אחר לא יזכור עוד חודש/שנה מהיום, אבל אצלנו הם חרוטים עמוק כל כך בנשמה?

כנראה בגלל תחושת ההחמצה. רק אנחנו יודעים עליה, חווים אותה.

אני לא בטוח שידעתי מה רציתי ממך, כשם שלא ידעת מה רצית ממני. אבל היה שם רצון, והוא רק התגבר עם הזמן שחלף. אני חושב שהוא עדיין שם, בתוכי. איך נפטרים מזה? לרצות את מה שלא יהיה שלנו, שאנחנו יודעים שלא יהיה. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? או שאולי זה רק אני.

יש בי תחושת עצבות, על משהו שאיננו, אבל בעצם לא היה מעולם. מהצהריים העיניים שלי בוהות, מדברות, מחייכות, מקשיבות – ריקות. לקחת משהו שלא ידעתי שנתתי לך בכלל. לקחת לי את השמחה עכשיו. אני יודע שמחר אחזור לחייך ולצחוק, עיניי יתמלאו מחדש, ואולי עוד שבועיים הפרק הזה יהיה עוד פרק על המדף. ליד כל הפרקים של חיי, שבסוף אעשה מהם סדרה אחת ארוכה.

אבל עכשיו, כשהמילים יוצאות ממני במקום הדמעות, אני יודע שלקחת ממני את השמחה. לקחת ממני את הבועה הוורודה שהיה בתוכה ילד קטן שקיווה וחיכה. לקחת ממני את התחושה הזאת בפנים שמדגדגת ועושה נעים. אומרים שאהבה זה כמו מוות לפעמים. לא אהבתי אותך, אבל משהו מת בפנים.

להתגעגע למה שלא היה שלי, להתגעגע אליך.

תחושת ההחמצה כואבת לפעמים יותר מכל תחושה אחרת. למה זה? אני מניח שאיש אינו אוהב סימני שאלה, דברים לא פתורים. כל דבר בחיינו צריך סגירת עניינים. אבל מה אם נוצר רק חריץ קטן בלבד בדלת? לא נכנס מישהו פנימה, לכן גם הוא לא יצא. גם החריץ הקטן הזה מצריך סגירה ?זה סימן שאלה. מי עומד שם, מי נמצא בצד השני, האם ייכנס, האם יישאר, האם ייצא, האם יחזור.

במהלך החיים אנחנו צוברים מאות, אם לא אלפים של סימני שאלה. בכל פעם שאנו ניצבים בפני צומת, גם אם הקטן ביותר, תמיד נוצר סימן שאלה. הפואמה של רוברט פרוסט

(הדרך שלא נבחרה)

  מדברת על הבחירות שלנו בחיים, הצמתים אליהם אנחנו מגיעים וההחלטות שעלינו לקבל בנקודות האלה. הוא מתאר את ההתלבטויות, המחשבות ואת בחירתו הסופית: הוא בחר בדרך שפחות הלכו בה. הדרך האחרת היא למעשה סימן שאלה שנוצר...

לפעמים אנחנו בוחרים בדרך שמביאה איתה הרבה שמחה, כיף, אושר (גם אם רגעי) וסימני השאלה נדחקים הצידה וכמעט נשכחים. אם הם עולים וצפים, אנחנו מבטלים אותם בהינף יד, עם נחישות וביטחון רב. אנחנו יודעים שקיבלנו החלטה נכונה והלכנו לאן שהיינו אמורים לפנות.

לפעמים אנחנו בוחרים בדרך שגורמת לנו לתהות, להצטער על כך שלא בחרנו בדרך האחרת. כשהדברים לא מסתדרים כמו שרצינו אנחנו תמיד עורגים לדרך שלא בחרנו, מתוך אמונה שההיא הייתה מביאה אותנו לאן שבאמת רצינו להגיע. במקומות האלו, סימני השאלה פועלים חזק ובעוצמה. הם נמצאים בראש סדרי העדיפות שלנו, ואנחנו מרגישים כמו על פצצה מתקתקת.

זה היה ממש במרחק נגיעה

תחושת ההחמצה היא הגורם המניע של מצבים כאלה. התחושה שזה יכול היה להיות שלנו, זה היה ממש במרחק נגיעה, אבל משום מה הסטנו עצמנו מהמסלול הנכון ואיבדנו זאת. אנחנו מנסים לשחזר את צעדינו בדיוק רב, כדי לא לטשטש את עקבותינו, כדי להגיע לאותה נקודה בה עמדנו לפני זמן מה, כשבחרנו את הדרך הלא-נכונה כביכול.

תחושת ההחמצה

יכולה לאכול אותנו מבפנים. אנחנו יותר שוקעים בה, חושבים על הטעות שעשינו, איך פספסנו הזדמנות, משכנעים עצמנו שהזדמנות כזו היא חד פעמית וייחודית, מנסים לתקן באמצעים שונים ומשונים, מנסים להמציא את מכונות הזמן. ההתעסקות בהחמצה יכולה להפוך לאובססיה.

אף אחד לא אוהב סימני שאלה בחייו, הם מציקים, מעיקים, ולעיתים באים בזמן הכי לא רצוי. הם תוקפים אותך כמו עלוקות, נצמדים לגופך ולנשמתך ולא מרפים. אתה מוצא עצמך עוסק ב"אילו רק – אז", בלי יכולת ממשית לקבל תשובות חד משמעיות..

אנחנו הרבה פעמים נתקעים במקום, רק בגלל תחושת ההחמצה הזאת. החיים ממשיכים, דרכים חדשות נפרשות בפנינו, ואנחנו עוד עסוקים בתכנונים ואסטרטגיות לחזור לצומת ההוא, הישן, שלפי תפיסתנו הרגשית טעינו בו. לפעמים חולפים ימים, לפעמים שנים, עד שאנחנו מבינים שאי אפשר למחזר צמתים.

הדרך שלא נבחרה - זה סימן שאלה שילווה אותנו כל חיינו. אבל כל הדרכים בהן כן בחרנו, הן אלה שאנחנו חיים בזכותן, באמצעותן, דרכן ואיתן. צריך פשוט לבחור לחיות, על כל הטעויות שנובעות מכך, ולא להיתקע בצמתים.

כי אין דרך אחת נכונה, כל דרך ומה שהיא מביאה איתה.