מה בין mdabraham לבין הבריסקער רב והסטייפלער

mdabraham התבוננתי בעומק סברותיך המתוקים מדבש ונופת צופים לומר שהאמונה היא הראציונאלי'ס באמת, ולא האתעאיזם. ואדרבא אותם הכופרים הם האנטי-ראציונאליסטים שדוגלים בעיוורון דעת בהכפירע דילהון והקימו לעצמם כנייסיה ובה כהני שגיון מכהנים בדחילו מהאמת ורחימו לשקר, ובדו מליבם דת האתעאיזם כאילו בינה ודעת בה. והרי הם כירבעם בשעתו רק שהוא עווה בעגלי זהב ממשיים והם בלעגי הבוז רעיוניים.

אלא שלא הבנתי לפי זה, מה הם כל הזלזולים שלך המבצבצין מבין השיטין, במרנן ורבנן הסטייפלער ושאר המשגיחים זצוקלל"ה, שהיו מעמידים את עיקרי האמונה על אותם הסברות שלך ממש. וטענו כדבריך כמעט מילה במילה וסברה בסברה שבאמת דעת האדם הטהורה מורה בהגיון פשוט על ממציא ועילת העילות כולם. והכופרים הם המה בעלי הדת הבדויה ולא מאמיתות הסברא טענתם, ולא מחשבון הקשיי מסקנתם. כי אם מעיקשות לב ומהתנשאות וגאוות האדם (הנקרא הומנסיטען). והמאמינים הם בעלי הדעת הברויה שמעמידים אמת על תילה. המוותרים על חירותם ומקבלים עול ומורא על ראשם למען מסקנת האמת ההגיונית.

הרי אתה בעצמך מודה שאחר שלמדתך את כל דרכי המושכלות וחכמת ההגיון והלוגיקע של ראשונים ואחרונים מחכמת האומות, ואתה חכם גדול בפיזיקע עיונית ובעוד חלקים משבעת החכמות. בכל זאת הגעת לאמונה מכח האינטואיציע'ס העמוקות בתוככי אמיתות הלב, מקום טוהר מי הדעת ללא זוהמת נחשי כל דור ודור. ולא מכח חכמת ההקשיות וההוכחות שאין בכוחן להוכיח ולהסיק מסקנות ממה שאין כבר מונח מתחילה בהטענות. ולא מכח מחקרי חוקרי המדע שאין להון אלא ראות עיניהן ללא התבוננות פילוסופי'ס והעמקה לוגי'ס כלל. ורק אתה שמזה ומזה לא הנחת ידיך ומלאת כרסך בחקירות המדע ונתעלתה דעתך בריקוניות האנאליטי'ס, ושקלת בפלס יושר ומאזני צדק את הידוע מהמחקר הטבעי וההקשיי אל מול נטיית אובנת הלב האינטוייציי, הסקת שהראציונאל האמיתי הוא האמונה ולא הכפירע. עד שאינך מבין איך בר דעת אמיתי מסוגל כלל לכפור בדעת עליון. א"כ יש כאן הודעת בעל דין על עצמו שאמונתו תליא במה שמחוץ לדברי חכמתם.

סברותיך הנכוחים שאי אפשר לכללות פלאי הבריאה ואף למערכת ברואה קטנה ביותר להיות מומצאת ומשתכללת ונבנית מעצמה ללא מנהיג ומסובב, מחד. וסברתך שעומק הרגשת המצפון המוסרי וההבנה שמידת האנושיות הטבועה בכל מי שלא מכחש בעצמו לומר הכל מורגשות ומורגלות אנוכיות הן, מאידך. שניהם כאחד וכל אחד לחוד מורים בייחוד על רבון בעל תבונה ועומק-סוד. הלוא המה כתובים כבר בלשון תלמודי על ספרי חזו"א-אמו"ב והספר הק' חיי-עולם ומכתב מאליהו ועלי שור ועוד הרבה ספרי מחשבה.
רק ההבדל הוא שהם הגיעו למסקנותיך מכח ההגיון הפשוט וישרות לבם, בלי לבזבז שנים רבות במבוכות וספיקות מהפילוסופיע הארורה. והם התגברו כארי על כל קשיי הזמן ועירפול הדעות שכה נפוצו בעתות האחרונות. וידעו את רבונם ונתכוונו לעבדו בהגיון אמיתי.
ואתה שבעומק לבך ידעת את רבונך הישאך יצרך וניסת לילך בדרך עיקש ופלתול כדי לחקור במה למעלה ולמטה או במה שלפנים ולאחור, וצללת במי דעת האקדעמיע שכביכול עמוקים הם עד שהעלית חרס בידך. ונוכחת שמים שנדמו שאין להם סוף נהפכו למים שאין להם תחילה וראש. המה מי מריבה ומבוכה מים המרים המאררים. צדקת דרכם של אבירי אמונת ישראל טפחה על פניך ועכשיו אתה מחויב להודות בזה, עד שאתה בז לכל חכמי האומות ורשעי ישראל שסוברים כי אין מנהיג לבירה ויש יתרון לאדם המוסרי מבלעדי אלוק.
סוף האמת לנצח (ויאמר לשבחך שאין אתה בוש להודות על האמת, שלא כשאר עיקשים ועיזים עזים שעדיין מפלפלים כאן לומר שכביכול יש מקום ואפשר לומר שהמציאות והכל מכח וסיבת עצמן, וחוקי הטבע המה מקור עצמן והתבונה גם מקור עצמה. עפ"ל).

כל מה שנותר הפרש והבדל בין מסקנותיך לבין מסקנת מאורי אמונת ישראל, היא שאתה מנסה לחקור האם הבורא פועל בדרך מעשה בראשית בצביונם נבראו או בדרך האבולוציע ומתכונת ההתפתחות הטבעית. אינו מעלה ואינו מוריד מהמסקנה הפשוטה שהיא תכלית הכל - שללא רבון מתכנן וממציא לכל הבריאה וללא מייסד לחוקי העולם, לא היה נוצרת בריאה נפלאה מדוקדקת בכל פרט ופרט שלה, ובפסגתה התבונה האנושית שמשגת את משמעות הדברים ומבחנת בין רע לטוב והיא בעלת חורין גמורה לבחור בין אמת לשקר. ואין בידך שום הוכחה יתירה ממה שהבריאה כשיטתך בצורת אבלוציע כי עיקר דבריך הם על מהותן וטיבן של חוקי האבולוציע עצמה.

מרן הרב שך זכר זך וקדוש לברכה, כשהיה בוכה בשמועס'ן שלו ומחזיק פרי המאראנץ (תפו"ז בלע"ז), ואומר מהמאראנץ למדנו על הביירא-עיילם. או כשהיה ממרר בבכי כשדיבר מצדקת האבע'ס הקדושים שמסרו נפשם עבור טובת זולתם כאברהם עבור סדום וכיצחק עבור עשיו. או כשהגיר דמעה כנחל על קדושת יעקב אבינו שלא ראה קרי מעולם. כיוון ממש לתחושות אינטואיציע'ס שלך על הבורא ועל המוסר ומותר האדם מן הבהמה. אין הפרש כלל בין עשתונות ליבך לעשתונות לבו. גם הוא ידע מטענות בעלי האבולוציע וטען שאיך מתוך כל אפשרויות שבעולם יצא בריאה מדוקדקת בתכלית ככל אשר אנו רואים. ואיך נאמר שכל חוקי הטבע מעצמם נמצאים ולא ממציא קדום להם.
אז מה לך לזלזל בו שלא העביר ימיו ושנותיו בבוקי סריקי ביוניברסיטע כדי להגיע למסקנה פשוטה כל כך. ולן כל ימיו לעשות רצון בוראו ולקיים תכלית בריאתו.

האם מרנן ורבנן משגיחי קעלעם, סלבודקע, ומיר ותלמידיהון כהרב דעסלער והרב וואלבע ושאר חכמים אמיתיים, לא השמיעו השכם והערב את אותם הדברים שאתה טוען עכשיו ממש.? ואתה עומד אחר כל חידושי הטכנלוגיע וחקירות הפיזיקע או ידיעות המטמטיקע ומסיבות הפילוסופיע, וטוען את טענתם ממש.

וכי מרנא ורבנא הגאב"ד דבריסק זצוק"ל באמרו שמה שההמון קוראים אמונה היא באמת ידיעה ממש (והאמונה היא בדברים שמאמין בלא לידע, מאחר שהן ניתנו ממי שבידיעה ברורה יודעים שהוא ודבריו אמת) לא כיוון לידיעה ברורה מכח אינטואיציע'ס דידך?
וכי אתה תמים לומר שכל אותם סברות שטוענים נגדך עכשיו בטוקבעקן, לא הושמעו לפני קדוש ישראל?. הרי מנין אותם סברות הטוקבעקן אם לא ממה ששמעו מהפרופעסור'ן שמעתיקים איש מפי איש. וכל זה היה כבר שכיח על פי נערי ישראל בבריסק ובווילנע ובקובנע ובשאר מקומות ישראל. ועל טענות אלו ממש אמרו חכמינו זי"ע שאינם שאלות כי אם תירוצים לפרוק עול ולהיות ככל הגויים.
כבר רבינו חיים הלוי שמע את הטענות האלו מפי משכילי וואלוז'ין בהיותם פוסחים עדיין על שתי הסעיפים, והעלו טענותם לפני רבותיהם. ושב וטען את טענותיך ממש. שלא מדעת ידברו ולא בבינה יחשובון. והבריאה מעידה על בוראה והתבונה מוכיחה על נותנה.

זלזלת במה שאמר מרן הסטייפלער זצוק"ל שכבר הרמב"ן ורעק"א ידעו מקושיות האמונה ולא שינו ממה ששמעו. וכי לא לדבריך ממש כיוון? שהם ידעו כבר מכל קשיות האמונה והבינו שסוף כל דבר הוא שידיעת העולם ומצפון האדם מורים לתבונתו הטהורה שאף שאין הסברים למה שהוא באמת העולם והבריאה וכ"ש הבורא ב"ה בעצמותו שאין לידע בו כלום זולת הימצאותו. מ"מ אמת הוא שהעולם ומידות התבונה והמוסר עלולים מעילת הכל ב"ה. אז מה לך לזלזל במי שקדם לך בחכמתו, אלא שבצניעותו וענוותנותו לא בילה זמנו כדי לקבל תואר דוקטער (והגולדענע קנעפל) כדי להגיע לאמת.
וכבר ידוע מה שאמרו רבותינו שבליטא, שבשביל הגולדענע קניפל (כפתור הזהב של בעלי תואר האקאדמיע) הפסידו בחורי ישראל את כל אמונתם.

האם ישנה טענה אחת מהטענות המודערנען ששורשיהן ועיקריהן בצורות שונות לא פולפלו כבר בספר המורה ושאר ספרים בני זמנו וקודם לו ואחר לו. ואף שסגנון הנביאים שונה מחכם למשנהו, הרי כולם לדבר אחד נתכוונו. לטענות עומק האינטואצי'ע דידך.

גם באשכול על תורת המוסר לקאנט, כתבו החכמים דשם שלא יש הוכחה וביאור על הטוב העליון בעצמו אלא שהיא אובנתא דליבא בלא ביאור מיהו ומהו אותו רצון הטוב. אין זה כי אם הוראה שהטוב האמיתי בעצמותו הוא חלק אלוק ממעל. ומי שאינו מודה בזה ומבקש דרך החקירה לומר שהיא הרגש מצפון בעלמא, הרי הוא משים אדם כבהמה, ושולל מותר האור על החושך.
עוד כתב בעל האשכול ההוא להסביר בטטו"ד שכל התבונה האנושית היא לא מהנסיון (כמו שסוברים רשעי ישראל, ישובו בתשובה במהרה) אלא אדרבא היא עצמה מה שמאפשרת את הנסיון. ומה גדולה ההוראה היוצאת מזה על מקור אותה התבונה, והחכמה מאין תמצא.

סוף דבר, גם מי שמחפש דרכים נלוזות בדרכי עקלקלות הפילוסופיע לפרוק מעליו עול מלכות שמים ועול מצוות. סופו שיודה במוקדם או במאוחר שהסוף דבר האמיתי הוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה במסקנת קהלת אחר שביקש חכמות וחקירות והוא יראת ה' ושמירת מצוותיו כל האדם האמיתי. והוא החלק התורני והמוסרי המיוסדים על אדני האמונה הטהורה מכח האינטואיציע הנכוחה שהיא היא התבונה הטהורה.
כל מה שמנסים הנערים דפה לסתור את בנין אמונת-ישראל הוא באמת מתהפך לבנין, שהרי סתירה זו היא שבונה אח"כ את האמונה האמיתית במה שהרע עצמו מודה שאין לו רגלים וקיום כלל וכולו כחלום יעוף וכחרס הנשבר.

ומה לך להתקיף את שלומי אמוני ישראל שבכל דור ודור, ולקחת צניף עטרת האמונה האמיתית לעצמך ולבזות את אמונתם שכלל לא היתה תמימה ?
דבריך בכלל דבריהם. ומה חידוש ראית בעצמך שמלאך ליבך לזלזל בסדר הלימוד הנהוג במסורת שנות דור ודור. אתה עצמך מודה שאף אם יהגה אדם יומם ולילה בחכמת ההגיון וההקשות והלוגיקע או בחוקי הכימיקע והפיזיקע והנאטור או בנפלאות החשבון והתשבורת או בהיסטוריית שפיכות הדמים והתפשטות האומות או בכל חכמה אחרת, סופו שיודה שאין עוד מלבדו וחוקיו ותורתו אמת, והעיקר היא ההכנעה לפני הרבון האמיתי ועבודת המוסר והתגברות האדם בעצמו. וזהו עיקר מה שמלמדים בהישיבות האמיתיות. ואם אמנם לימוד שאר החכמות נצרכת לפרנסה וקיום העולם, אבל לא על כך יצאת כי אם על חוסר הדעת והידיעה ועל הבורות המצויה בהישיבות. איך לא תבין שידיעת איזה חוקי טבע ודרכי הקש אינם אלא עוד כידיעות בעלמא ואינם מוסיפים מאומה לדעת היכן הדברים מגיעים ומה מקור הווייתם.

התבונה הטהורה וכח ההתבוננות הישרה נמצאת בך כמו בכל בר דעת תלמודי, אין הפרש וחילוק. וודאי שיש חילוק בין צורב לזקן, כמו שיש בכל חכמה חילוק בין רב לצעיר. אבל יתרון בעלי סברות האמת התלמודיות על בעלי המדע הוא ממש כיתרונך על דוקינס שר"י.
ואין שינוי בין הסובר חמה סובבת לארץ לסובר ארץ סובבת לחמה, ובין סובר חמה בלילה מעל הרקיע או לסובר חמה בלילה תחת לקרקע ובין הסובר חוקי ניוטון המה התקפים לנצח או לסובר שתיאורייע'ס האיינשטיין והקוואנטעס הם האמיתיים, ובין הסובר אור גלי או הסובר שהוא חלקיקי, ובין הסובר עולם בן מליוני שנים לבין הסובר עולם בן אלפי שנים. אלו גם אלו נצרכים לפילוסופיע האמיתית לדעתך, שהיא מורה ביושר על האמונה. אז מה לך כי תלין על החכמים שהגיעו למסקנתך זה מכבר ולא מכרו את אמונתם עבור נזיד עדשים בהיותם עייפים מקיום דת האמת. ותלמידיהם חכמים כרבותיהם וכמוך, ממשיכים במסירות דרך אמת תיכון לעד.

(הקטע דיומברוס נפלא לשעשעה).

אכן מאז אהבתי לקרוא את כתבי הרב זצ"ל. כי דבריו כולם מפייסים את הנשמה ומעוררים תעצומותיה, אינם פוסחים על שום חלק מבנין נפשו ומסיבים אותם אל תכליתם התוריית.
לצד זה מאירים הם את ערך האדם הפרטי ומייקרים את ענינו האידאי המיוחד, מדגישים הם את סגולת האישיי לפרטיו ואת תרומתו הייחודית לכללות האומה.
וכללות דבריו מעלים הם ממצולות הטומאה והחול ניצוצות קודש עמוקים עד הגעתם לרום ערפלי טוהר. ממיסים הם מצוקים להופכם אראלים. מקבצים הם נדחים לאוספם מאוחדים. מהפכים הם משוקץ לנרצה, מאוס לנחשק, בזוי לנכבד, דחוי למבוקש. מעלים הם את עשתונות ויצרי איש במעלה אחר מעלה גבוה מעל גבוה עד כי כל גיד ובשר אף עצם ורקמה מתעלים יחדיו עם רוח ונשמה להיות תמה חיה ויחידה נעלמים מתאחים באין סוף מפאת עצמותו אשר כל עין דעה לא תסבול זאת וכל הרהור בינה לא ישרוד עוד.
אך כל עוד אנו שרויים בשקרון החושך עלמא הדין, מחויבים אנו לרצות את דעתינו ואת כשרון אבחנתינו, ולהשתמש באברי המחשבה המפרידים ומפצלים את מושאיה עד יערה רוח ממרום ומלאה כל הארץ דעה כמים לים מכסים.

הרב זצ"ל בקטע נפלא זה, מנסה להעמיד את האמונה על שתי עיקרים עצמוניים שאינם תלויים זה בזה, כשלכל אחד קיום וערך בפני עצמו.
אמנם בסיימו את דבריו הוא מציין את התקשרותם למערכה אחדותית, אך במשך דבריו שלפני"ז הוא פעמיים מדגיש את ייחודו ואי תלותו של כל אחד מהם בזולתו. ואת הצורך שכל אחד מהם יתגלה במלא תוקפו כאילו מלך יחיד הוא.

ולהערותי,
הוא סותר דבריו בכך שאת ממלכת האמונה התחושתית הוא מייחס בתחילה לרגש ונטיה טבעית. כלומר מבנה הנפש הישר והאמיתי ללא עיקול ועיקום מסוגל לאמונה לא מחקרית, ואילו בהמשך דבריו הוא תולה זאת בהתגלות שכינה עובדתית שלה זכו ישראל דווקא שלא כאומות העולם שנעדרו הוכחות מוחשיות.

שתי הערותי יוחסו לשתי חלקי האמונה הרגשית (הטבעית וההתגלותית)
הערתי הראשונה הייתה על העדר כל ערך לבחירה באמונה המיוסדת על נטיית הלב ללא בקורת עקרונותיה, כי בבחינה לוגית נחשפים כשליה ובבחינה פסיכולוגית מתגלים סיבותיה, וא"כ ערכה הוא רק לאחר בחינה מחקרית ושכלית, ומה ערך לנטית הנפש בטרם נחקרה.

הערתי השניה על המשך דבריו לתלות את האמונה הטבעית בהתגלות לה זכו ישראל. עצם תליית האמון הטבעי בגילוי מוחשי, בפרט לדורות ההמשך כעובדה ידועה במסורה, הוא בעייתי. כי אין לו ערך עניני מהותי אלא ערך עובדתי ומסורתי שאיננו תלוי במושאו.

אך בין כך ובין כך, אין באלו כדאי להאריכה כי דברי אגדה הם ללא תיכלה. ולמה לא נהיה כחמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכל שעורים שלא הוכשרו באומד ומחשבה. אם יש לך דברי הגיון וחפץ דעת להשיבה, ואם לאו אלך אל מקומי הראשון אשובה.

ארתחשסתא רבא . עיקר הערתי היתה למה לך לסנוט בגדולי ישראל ממגזרים זרים לך. ונחיצות תיקון ההערה היתה לסגור חשבון קטן שמפני כבודך והערכתי הכנה לכישוריך ומטרותיך לא פרשתי הדברים כשמלה... פרזנט. למה חזרת למנהג רעים לכתוב שם ה׳ כצורתו לאחר שזה זמנים טובא הואלת לכתבו בתוספת ו׳ -(והשווה הערתך הנחמדה על הוספת ו׳ המועילה לשם אלוקים בכתיבה ולא בדיבור...)-