" יתעלה " ?

הרמב"ם ( ואחרים) , נוהג לתאר את הקב"ה כ  "האל יתעלה" או "הבורא יתעלה" או "יתעלה" סתם,  וכיוצא.  

האם מצינו שחז"ל נוהגים כך לתאר בתיאור זה  את הבורא ?

כי על פניו נראה שנוהג ביטוי זה לקוח מהמוסלמים בלבד " קאל אללה תעאלה" ( = אמר האל יתעלה ) ולא נמצא לו שורש בדברי רבותינו.

שועתק,

ישר כח גדול מאד ! המחקר מרתק ומשכנע. ואכן ראוי לחזור לדרך היהדות המקורית בצורת ההתבטאות.

המעיין,

עליון ( אלעלי) זה אינו יתעלה. יתעלה הוא לשון בקשה כבקדיש ועליון הוא כינוי.

לעת עתה לא ראינו באף מקום במקרא או בחז"ל בו לשון הבקשה תיהפך לכינוי. למשל שיאמרו " יתברך ציוה" תחת " הקב"ה ציוה". לשון חכמים מרפא ואם הם אחזו בכך, הם כנראה ידעו למה , ואין שום סיבה שבעולם להזניח את דרך ביטויים אף בדרכי חול וכל שכן כלפי מעלה ולאחוז בדרכם של הגויים, ואין זאת אלא שכדברי ריה"ל  נתקיים בנו " ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם".

וכן הדבר לגבי "עליו השלום", כל המקורות שהבאת כבר צויינו במחקר שהיא שועתק.( מאד מומלץ לענ"ד) הדרך להגיד "עליו השלום"  על הנביאים היא דרך הגויים המבחינים בין המשוגע שלהם שלימד אותם את זה, לשאר הנביאים , חז"ל מעולם לא התבטאו בדרך זאת, ואדרבה רואים שהדרך אצלם היא שונה. אין שום סיבה להניח דרך חז"ל ולאחוז בדרכם של הגויים. אלמלא שנתקיים בנו ויתערבו בגויים ולמדו מעשיהם. יש ללכת בדרכם של אלו שנותרו חסינים מהשפעות זרות.

ואם הושפעו מהאסלאם, מה בכך ?

כבר כתבתי כי מצאנו שחכמי ישראל נטלו מהאסלאם כלים, כי יש חכמה בגויים. אך לא למדו מהם, לא יסודות אמונה ולא הלכות.

אם הרמב"ם כינה את ה' בחיבוריו הכתובים בערבית "יתעלה" [הכינוי נפוץ מאוד בספר המצוות], מה בכך ?
זו רק צורת התבטאות.

אמנם, נמצא כבר בתורה כי ה' נקרא עליון [דומה ליתעלה, בשני השפות מתכוונים לתואר]. למשל, בפרשת אברהם ומלכי צדק נמצא כמה פעמים הביטוי "אל עליון".

ועתה לדוגמאות, בהם מוזכר עליון ככינוי לה', ללא הזכרת שם ה' לפניו.

בדברי בלעם "נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"

שירת האזינו "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם"

בתהילים המילה "עליון" לבדה, שגורה מאוד ככינוי לה'.
דוגמה אחת מיני רבות, [מזמור עח] "וַיּוֹסִיפוּ עוֹד, לַחֲטֹא-לוֹ, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, בַּצִּיָּה".

גם שלשום, באיכה פ"ג, קראנו פעמיים:
"לְהַטּוֹת, מִשְׁפַּט-גָּבֶר, נֶגֶד, פְּנֵי עֶלְיוֹן".
"מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב".

חז"ל לא הרבו להשתמש בכינוי עליון לה', אך מצאנו כי תקנו ביטוי זה בנוסח,
"התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון".

ומעניין, כי כאשר החלו לכתוב את ה' בשטרות בתקופת בני חשמונאי, בחרו בביטוי "אל עליון".
ר"ה יח:"וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים, בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום. ואותו היום עשאוהו יו"ט".

אף על פי כן, ברור כי הרמב"ם בכתביו הערביים בחר במילה "תעאלי", משום השפה הערבית שבה נהוג כינוי זה. ועובדה היא, כי בחיבורו שנכתב בעברית לא הזכיר ביטוי זה כלל.
כלומר, ההשפעה כאן, היא יותר של השפה הערבית, מאשר השפעה רגילה [שגם היא איננה פסולה].
אך, בניגוד אולי לביטויים אחרים, יש לתואר "יתעלה" לה' עיגון במסורת היהודית.

כנ"ל גם הביטוי "עליו השלום" שאינו נמצא בפי חז"ל, שגם הוא בהשפעה ערבית [כמובן, שאין בזה כל פסול].

מכל מקום מצאנו כבר בתורה ביטוי דומה לברכת הנפטר, כך שהחידוש בביטוי זה אינו גדול.

בבראשית [טו טו], הבטיח ה' לאברהם אבינו "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם.  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"

ובישעיהו [נז ב], על צדיק שנפטר "יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם; הֹלֵךְ, נְכֹחוֹ".

ובכתובות קד. "דאמר רבי חייא בר גמדא, אמר ר' יוסי בן שאול. בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא. אומר להם, יבואו צדיקים. ויצאו לקראתו, ואומרים לו, יבא בשלום ינוחו על משכבותם. אמר ר' אלעזר: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו. אחת אומרת לו, בא בשלום. ואחת אומרת, הולך נכחו. ואחת אומרת לו, יבא שלום ינוחו על משכבותם".
ונראה, כי הכוונה "בא בשלום" היא אל הנשמה.
אמנם, בשבת קנב: נראה כי פרשו זאת על הגוף "אף הקב"ה, על גופן של צדיקים אומר: יבא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתן הוא אומר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".

[השפעות היו לאורך כל הדרך אצל כולם, וכי מהיכן באו המקאמאת של החזנות הספרדית, והאופרה של החזנות האשכנזית ?]

לא גורפת, אבל בהחלט מעניין לסנן השפעות איסלמיות מהיהדות , ולהעמיד כל דבר על מקורו . כך זה אצלי לפחות. והרמב"ם לאו דוקא.

בהזדמנות זו יש להוסיף שגם האיזכור "עליו השלום" לאחר הזכרת שם הנביאים והאבות,  ככל הנראה לקוח מהאיסלם ( לפי תיאור המוזכר בקוראן על נח ) וכפי הנהוג עד היום בפי המוסלמים.

לא זכור לי כרגע שחז"ל התבטאו אי פעים בצורה כזו, והם רק אמרו לברך כשמזכירים שם של צדיק שנאמר "זכר צדיק לברכה". 

וכמדומה שלא נמצא איזכור מסוג זה בדברי גאוני אשכנז הקדמונים שלא עמדו תחת השפעה  איסלמית ( ספרותית או ישירה ) אלא מציינים " ז"ל" בלבד בהתאם לפסוק זכר צדיק לברכה.