אני מבקש להעלות שאלה שבמקרה הטוב ביותר ניתן לומר עליה שהיא חצופה.
ובכל זאת.
האם היו גם תוצאות חיוביות לחורבן המקדש?
***
הקדמה היסטורית
בעצם אין. אני מניח שכולם כאן מכירים את ההיסטוריה היהודית. השבטים בארץ ישראל התאחדו תחת שלטון דוד. בנו שלמה בנה מקדש שבו רוכזו הקרבנות, או לפחות היו אמורים להתרכז.
לאחר כמה מאות שנים, על חטא של עבודה זרה ועוד חטאים קשים, חרב הבית הראשון. עם ישראל יצא לגולה. ובכל זאת, היתה הבטחה שתוך כמה עשרות שנים (70, אבל שאלה איך סופרים) יוקם שוב המקדש ו"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון".
ובאמת היתה עליה יהודית, נבנה המקדש מחדש, וחזר יישוב יהודי ואף ממשלה יהודית עצמאית לתקופת מה.
אני מדלג עד לסוף התקופה. המרד נגד מלכות רומא הסתיים בחורבן המקדש השני.
יש עדויות בתלמוד על התחושה הנוראה של החורבן. על הייאוש. על המחשבה שה' עזב אותנו, הרס את ביתו, ואיך עתה נוכל לעבדו? אם "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה במקדש ועל גמילות חסדים", מה יהיה עכשו?
שמא ייאסר עלינו לאכול בשר ולשתות יין? או גם לאכול לחם ולשתות מים? שהרי כל אלו היו במקדש.
***
תקנות חכמים
חכמים בנו מחדש את התקוה. הם קבעו כי גמילות חסד באה במקום הקרבנות. כי התפילה מחליפה את הקרבנות ו"נשלמה פרים שפתינו". הם קבעו שלוש תפילות ביום (מה שנקרא אצלנו היום "18").
הם גם קבעו תקנות רבות שבין שאר טעמיהן, הן שמרו על התקוה שהמקדש עומד בכל יום ויום לחזור, בין במעשי אדם, או בנס משמים.
שימו לב: למעשה, האמונה בנס היתה יותר טובה ובריאה לעם באותה שעה! היא מנעה את הרצון למרוד שוב ברומאים ולבנות את המקדש בכוח הזרוע. זה היה מסוכן מדי, כפי שמעידה ההיסטוריה של המרידות שהיו בכל זאת, והחריבו חלקים מארץ ישראל, וכאשר העם בתפוצות הצטרף לכך, גם לכך היו תוצאות קשות ולא אפרט (גם בגלל שהנושא לא מוכר לי כראוי).
ניתן למיין את תקנות חכמים לפי סוגים.
עשיתי חיפוש בפרוייקט השו"ת על "משחרב בית המקדש" וקיבלתי 86 תוצאות בספרות חז"ל.
רבי יוחנן בן זכאי תיקן שיינטלו ארבעה מינים ב"מדינה" זכר למקדש שבעה ימים למרות שתחילה זה היה רק במקדש (איני בא לדון בהתפתחות הלכה זו לדורותיה אלא להציג התייחסות).
תקנה זו למעשה משדרת שני מסרים הפוכים. מצד אחד, היא שומרת על הזכרון של המקדש. שם היו לנו שבעה ימי שמחה וכאן יהיו עכשו שבעה ימי שמחה. לא נשכח מה שהיה. נחיה זאת כל שנה. אך מנגד: אנו עושים זאת כאן אצלנו כי כבר אין אנו יכולים לחכות למה שיהיה.
לעומת זאת, התקנה על "יום הינף" מוסיפה איסור אך היא מחיה את התקוה. יש איסור חדש, על יבולי התבואה החדשה שלאחר הפסח. בימי המקדש הם מותרים לאחר הקרבת קרבן. ללא מקדש, יום הקרבת הקרבן מתיר. רבי יוחנן בן זכאי מוסיף יום אחד של איסור לפי שההיתר חל אוטומטית. אם התוספת הזו אכן היתה בעלת משקל (אני סבור שכן), אזי איזה מסר היא העבירה לעם? חכמים חוששים לנו שאם נתרגל לאכול מייד, במהרה ייבנה בית המקדש ואז נטעה. כל התקנה היא משום הציפיה הגדולה שבית המקדש. ייבנה.
האם התקנה היתה בגלל האמונה החזקה שהנה הנה משיח בא, או מפני שחכמים רצו לחזק אצל העם את התחושה שזה כך?
אך ריב"ז גם תיקן שיתקעו בשופר בשבת במקום שיש בית דין חשוב. בימי המקדש היתה תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת רק במקום המקדש. עתה זה נעשה במקום שיושב בו בית הדין הגדול של חכמים. מה זה אומר? שבית הדין של חכמים הוא היורש של המקדש!
זה מביא אותי לשינוי הנוסף. עבודת הקרבנות בטלה, אבל התורה מחליפה אותה. לימוד תורה הופך לחשוב יותר מאשר הקרבן.
זה גם אומר שכל אדם יכול לעבוד במישרין את ה'. אין צורך בכהנים. הכהונה איבדה את המונופול שהיה בידיה עקב כך שרק כהנים עובדים במקדש.
***
שינויים לדורות
אני מסכם את השינויים המרכזיים שנקנו בצער כה כבד ובמכה כה אנושה:
1. הכהנים איבדו את המונופול על עבודת השם. כל אדם יכול.
לא עוד הפקדת העברת ההלכה מדור לדור בידי קבוצה קטנה של מיוחסים הנבחרים על פי הרקע המשפחתי. התורה ניתנה לכל. אפילו לבני גרים ולגרים. (.ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ). שמעיה ואבטליון הופכים למנהיגי דורם. רבי עקיבא, בן גרים, הופך לאדם שראויה היתה תורה להינתן על ידו.
2. תפילה מהלב (ומהפה) מחליפה את עשיית הקרבנות.
3. תלמוד תורה הופך להיות המצוה המרכזית.
האם אין אלו שלוש התקדמויות בחינוך האדם והחברה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
