מכתב לאבא

אהבת אותי למרות שלא הייתה בינינו תמיד תקשורת טובה, למרות תקופות לא קלות ביחסים בינינו, למרות שאכזבתי אותך לא מעט, וגרמתי לך להרבה צער ועגמת נפש.
זוכר שישבת אצלי באוטו, חלש וכואב? שמענו את השיר "ריבונו של עולם באידיש בביצוע של החזן חיים אדלר, והמילים של ר יצחק לוי מברדיטשוב, כשרע וטוב הכול ממך" הקשבת לשיר בשקט, בלעת כל מילה, ואחר כך זמזמת את המילים עם עיניים דומעות מעט.. נזהר שלא יזלגו החוצה, שלא אראה חלילה בצערך.. עשיתי הרבה על מנת להקל בסבלך, היינו נוסעים יחד לקברי צדיקים לשפוך שיח.. אולי יחוס אולי ירחם.. השתדלת לא להטריח אותי יותר מידי, קיצרת על מנת שנוכל לשוב מהר הביתה שלא להפריע לי בעיסוקי, אפשר לחשוב איזה עיסוק חשוב יותר מלהקל קצת על סבלך אבא, סבל וייסורים אותם סבלת בדומיה ובאמונה שהכול מאיתו יתברך, ובעמידה איתנה שעוררה הערצה והערכה מכל רואיך.. חשבתי שאני מכיר אותך, והופתעתי לראות עד כמה אני טועה.. איך התגברת על הכול למרות שהיית מודע היטב למצבך, והלכת לקראת המוות בעיניים פקוחות וללא מורא, משלים עם גזר הדין שנגזר עליך, ומתכונן לעולם שכולו טוב, המשכת את החיים כרגיל, רק בתקופה האחרונה השתתפת בשלוש חתונות בלילה אחד כדי לשמח אחרים, כאילו כלום לא קרה.. כאילו המחלה לא אוכלת בך כל חלקה טובה..   
אפילו עכשיו, כשאני נזכר בזה הדמעות זולגות מעצמן, כי הזמן אמנם עובר אבל אתה עדיין חי בחיי. בכל יום אתה עובר בראשי: בשיר שאותו אני מזמזם באופן אוטומטי, באבא שהולך יד ביד עם בנו, ואני חושב על ילדי אבא שלא יזכו להכיר אותך, בזמן סעודת שבת, בערב חג, בראש השנה וביום כיפור שבהם היית נראה כמלאך, בשמחת תורה בו רקדת עד כלות הכוחות, ובסתם יום חול בשעת ארוחת ערב ....  בכל יום, אתה נכנס למחשבותיי ואני מביט בשמיים ומחייך בעצב ובגעגוע אליך, רגע פרטי, שלי ושלך.  השארת אותי לבד לאנחות, כל כך ציפיתי וייחלתי שתזכה להוביל אותי שוב לחופה והפעם לבניין עדי עד.. שתזכה עוד לראות את ילדיי ולברכם.. אך השם רצה אחרת..
אני זוכר את 3 הימים הלפני אחרונים בחייך, הייתי נכנס מידי כמה דקות לחדרך, וישבתי לידך, לא בטוח אם אתה מרגיש ויודע שאני כאן. חושב מה לעשות כדי שתרגיש ותדע שאני כאן, אז החלטתי לשיר. ריבונו של עולם.. המילים המרגשות והמחזקות כל כך של ר לוי יצחק.. ואני שר ושר ושר, לא מצליח לעצור בעד הדמעות ופורץ בבכי מר, מקווה ששמעת: "רק דו נאר דו וידער דו אבער דו"  ואז הלכתי וזו הייתה הפעם האחרונה שלי איתך, שהצלחת לזהות אותי.
ובהלוויה....שם נשברתי, כשקראו לי לשים עפר בעיניך ,כולך עטוף בתכריכים....פניך גלויים אלי, לא רגועים בכלל, לא שלווים ובטח ובטח לא שלמים. לא רצית למות, אני יודע.
כאב לך, סבלת, נלחמת, קיווית, משכת הכי רחוק שאפשר.... כי לא רצית למות. ואני ידעתי את זה כל הזמן, ראיתי את זה תמיד במבטך,למרות שלא אמרת ובחדר הלבן הזה שאתה במרכז ואני לידך הוצפתי בכל הרגשות הללו, (שאני אלוף בלהסתיר) הוצפתי ביתמותי ונשברתי בכאב גדול, בבכי עז, עמוק בלתי ניתן לשליטה.

 התעקשתי לבקש ממך סליחה בפומבי בהלוויה.. בשמי ובשם המשפחה.  איך יכול להיות שחיים שלמים נגמרו? שהאיש שנקרא "אבא שלי" היה ואיננו עוד? ואני לצידך, כאילו לומר לך "אבא, אתה לא לבד... אני כאן איתך"  יתגדל ויתקדש שמיה רבא...  ובעצם מבין בפעם הראשונה: שהמתים, מתים אבל הם נשארים מאד מאד חיים, אצלנו בלב, בנשמה....כל הזמן.
אבא שלי, אני אוהב אותך, מקווה שאתה יודע, שידעת.
היית לי אבא במלוא מובן המילה: תמיד שם כשצריך בכל מצב,  בכל בקשה, רצון או משאלה, גם אם לא תמיד ידעת איך להראות את זה אבל עשית את זה בדרך שלך.
אבא כזה שנותן ביטחון ושלווה.
והתמונות של חיי איתך, השנים, חודשים, שבועות, ימים, שעות והרגעים הרבים שחלקנו יחדיו נצורים בליבי ולעולם יהיו ויחיו.
אני מתגעגע ומשתוקק שוב להרגיש ילד,"הילד הקטן" שלך, משהו שלעולם לא יחזור לי ולעולם לא יהיה לי יותר. הכאב גדול, היתמות קשה מנשוא.
נגמר.......... ובכל זאת קיים ולעולם יהיה.
אני אוהב אותך, אבא שלי
ממני בנך – משה.