מבוא לכללי הפרשנות והפסק לפי התלמוד והראשונים

ה. התנאים הנדרשים לבירור הלכה גם במקרה של מסורת חולקת

כאן מספר המקורות הוא גדול מאד ויש כאמור גישות שונות.

בינתים אני מביא שלושה מקורות חשובים מאד שעליהם אני מסתמך בגישתי שלי, וכמובן לא רק אני דוגל בגישה זו.

בראש מסכת הוריות למדנו על תלמיד חכם שרואה שבית דין טועה אבל סבור שחובתו לציית להם גם אם דעתו הפוכה. ובכן, זו נקראת טעות ולפעמים חייבים עליה קרבן. אסור לאדם לבטל דעתו כאשר הוא יודע שהוא צודק. וכדי לדעת שהוא צודק, אין צורך לדעת את כל המקורות. די לדעת את אותה סוגיה. (כפי שהפניתי בעבר, יש לעיין בהוריות ב ב ובתוספות רא"ש שם לגבי "בן עזאי לאותה סוגיה").

ואיך יכין אדם את עצמו לקראת הדרגה של תלמיד חכם שבידו להכריע?

אני מביא קטע אחד קטן מדיון ארוך, שהוא אחד המקומות הבודדים בתלמוד שבהם מרוכזות הנחיות ללימוד ולצמיחה.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א

אמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, שנאמר: בתורת ה', והדר ובתורתו יהגה.

רש"י מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א

ילמד אדם - מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו.

ואח"כ יהגה - יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה

ראו כיצד מתאר רש"י את התהליך שעובר על הלומד. לאחר שיש לו ידע רחב במסורת (ולא כל המסורת!) זה מספיק כדי שיתחיל לזהות קושיות וסתירות וכדי שיוכל לתרצן לעצמו!

לאחר שרכש אדם את היכולת הזו, כיצד הוא יכריע בשאלות החדשות והמתחדשות? והאם יהיה רשאי לחלוק על מסורות של לימוד, פירוש והכרעה?

אחד המאמרים החשובים ביותר (וזו לא גוזמא) בנושא זה נכתב בידי הרמב"ן (וכמדומה כבר צוטט בפורום שלנו פעמים רבות).

הרמב"ן כתב פירוש על ספר הרי"ף ובו התווכח עם החולקים על הרי"ף. הכתיבה נמשכה זמן רב ובינתים התמתן הרמב"ן מסגנונו הקשה שהרשה לעצמו מתוך "ריתחא דאורייתא" (התלהבות הלימוד ובקשת האמת). ובהקדמה לחלק השני של פירושו, בהקדמה ל"מלחמות ה' " על ברכות, הוא מתאר את דרך הלימוד והפסק. הוא מתחיל בהתנצלות על חוסר היכולת להביא הוכחות מושלמות, כפי שאנו קוראים להן היום, נגד הפרשנים שחלקו על הרי"ף אבל מסביר שאין זה חסרון ביכולתו אלא מטיבה של חכמת התלמוד. והבה נקרא יחד את המילים ונעמוד על משמעותן.

ואתה, המסתכל בספרי,

אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך

ותתפאר בהיות מספק אחת מהן על לומדיה

או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי.

אין הדבר כן.

[כלומר, איני מתיימר לטעון שההוכחות הן כאלו שאין להתגבר עליהן – ונראה לקמן מהו "להתגבר" אז אל תצפו ליותר מדי וממילא גם אין טעם להציג דעות חולקות מנומקות. הרמב"ן יודע שיש אפשרויות אחרות בלימוד סוגיה מלבד זו שהוא יציג]

כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות.

שאין בחכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה.

[כל מי שבעל נסיון בלימוד יודע שיש מחלוקת בין המפרשים, זה יאמר בכה וזה בכה. אבל אף צד לא יוכל להביא ראיה ניצחת, כזו שהצד השני יצטרך להשתתק ולומר: שפתים יישק, דברים נכוחים, אי אפשר לחלוק. לא ולא. גם אין קושיות שמכוחן יצטרך בעל פירוש לומר: טעיתי, חוזרני בי.

(ברוב=בדרך כלל)

האם יש תחומי לימוד שבהם האידיאל הזה מתקיים? אכן כן. לימוד המתמטיקה והאסטרונומיה].

אבל נשים כל מאודנו – ודיינו – מכל מחלוקת, בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות,

ונדחוק עליה השמועות

ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות

והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון.

[אז מה כן? יש שתי אפשרויות. דרך השלילה ודרך החיוב.

אפשר להציג נימוקים והוכחות נגד אחת מן הדעות החולקות, ואז היה תראה פחות אמינה. ויש לדקדק: זו הוכחה מכריעה, כלומר עדיפה אבל לא מוכחת.

אפשר לעשות זאת על ידי סברה שממנה משתמע לא כאותה דעה.

ואפשר להציג סוגיות שלא יתפרשו היטב לפי המהלך שאנו רוצים לדחות. ושוב, לא שאי אפשר לדחוק ולהישאר עם הדעה החולקת, ואפשר גם לדחות את הסוגיה ולומר שהיא אליבא דמאן דאמר אחר. או כל אחת מן השיטות שבהן כל לומד תלמוד יודע לדחות ראיות נגדיות. אבל משקל נגד הדעה החולקת יש כאן.

ואפשר לחזק את הדעה שאני חפץ ביקרה על ידי שאני אוסף סוגיות שהפירוש ה"פשטני" שלהן הולם את שיטתי.

או אפילו שהן נלמדות יותר בקלות לפי המהלך והסברות שאני מציע. גם זו עדיפות (או "הכרעה", כעין הטית כף המאזנים של השכל) ולא הוכחה מוחלטת. רשאי אדם ביושר אינטלקטואלי לומר: הדרך האחרת נראית לי ואף על פי שכאן, בסוגיה זו, זה דחוק. וכן מצאנו גם בתלמוד.

ומי השופט שקובע מה יותר פשטני ומה יותר תואם בקריאת סוגיה? אותו מכשיר מסתורי שהרמב"ן ובני דורו הכירו בתור "שכל".]

וזאת תכלית יכלתנו

וכוונת כל חכם וירא האלוהים בחכמת הגמרא.

[וזה השיא שאנו מסוגלים אליו. וזה כל מה שחכם וירא שמים משתדל לעשות בלימוד חכמת התלמוד. לא מעבר לזה. אין יותר מזה].

יש לשים לב שהרמב"ן לא רק מסביר כיצד מפתחים סברה וכיצד מעגנים אותה, אם מצד היושר הפנימי שלה ואם מצד התאמתה לסוגיות אחרות, רצוי לכמה שיותר. אלא שהוא גם מראה כי דרך כזו מספיקה כדי לצאת נגד פירושים של דורות קודמים.

(אפשר אמנם לטעון שהוא מדבר רק על בחירה בין פירושים שכבר נאמרו במסורת ולא הצעת פירושים חדשים לגמרי. מעניין לבדוק אם בפירושו על הרי"ף כאן אין הוא מציע פירושים חדשים לגמרי, אבל זו לא תהיה ראיה גמורה. אפשר שהוא סבר שהפירושים החדשים שלו נובעים מכוחם של פירושים אחרים ולא פירט. אבל בעצם זה מה שאנו עושים תמיד בלימודנו. לעולם אין אנו סבורים שחידשנו לגמרי משהו. אנו סבורים שקודמינו התכוונו בדיוק לכך).

והרמב"ן בהמשך דבריו, שלא העתקתי, מביא ראיה לדרכו זו מאמירתו של רבא לשני תלמידיו הגדולים, שהעתקתי לעיל. שמע מינה שהרמב"ן למד את דברי רבא כהדרכה כללית לדורות שלאחר הכרעות התנאים. בדורות שלאחר רבא מותר לפרשן ואף חייב הוא ללכת אחרי שיקול דעתו. כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" והוא ילך אחרי מה שיענה על תנאי הפרשנות של הרמב"ן שמבטיחים רק העדפה ולא הוכחה ניצחת. ודי בזה לחכם וירא אלוקים.

ד. איך מסיקים בימי התלמוד ולאחריו הלכה למעשה?

אם נרשה לעצמנו או נראה זאת כחובה לעצמנו ללמוד ולהבין ולהכריע בהתאם ליכולתנו, איך עושים זאת למעשה?

על ידי לימוד המסורות, עיון במקורות, והסקת מסקנות. בלשוננו היום נקרא לכך זיהוי הנחות יסוד. וכמובן זו משימה קשה ביותר, שהרי גם כאשר יש לנו מסורת מילולית על הטעם המפורש, אין אנו יודעים תמיד בוודאות את פירוש המילים ואת כוונתן. יש דברים שאי אפשר למסור במילים באופן חד משמעי כלל. על אחת כמה וכמה שיש לפעמים מחלוקות לגבי הטעם, ומי יודע אם הקיף את כל הנאמר בסוגיה פלונית? כל זאת בתנאי שבאמת הדברים כתובים ומפורשים. ומה נעשה כאשר הדברים אינם מסורים לנו כלל? כאשר השאלה חדשה? לפי מה מכריעים בה?

בלשון הגמרא שיטת הלימוד לגבי מקרים חדשים נקראת "לדמות מילתא למילתא". לדמות ענין לענין. כלומר להשוות ענינים זה לזה ומתוך הדמיון והשוני להבין את הטעם והחילוקים. מה הכללים, מתי יש להחיל אותם ומתי לא.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב

תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה.

מאי ובלבד שלא ידמה? והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה!

אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות; דתניא: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.

א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.

אם יש הלכה למעשה בנושא מסויים, יש לסמוך על המסורת (ושוב, יש כאן לכאורה מחלוקת רבא ור' יוחנן, האם מסורת למעשה מחייבת או שתלמיד שסבור שמבין אחרת מרבו יכול לשנות או חייב לשנות).

אם אין מסורת מדוייקת, אין מנוס מדימוי מילתא למילתא, אלא שצריך להיזהר מאותם תחומים שבהם הסברא אינה מועילה כי הם אינם תלויים בסברה אלא במציאות העובדתית. דוגמא לדבר דיני טריפות שבהם אי אפשר לדון קל וחומר (שהרי יש מקום שחותכים ברגל והבהמה נטרפת ויש לחתוך חלק גדול עוד יותר מהרגל והבהמה תחיה).

אבל בכל מקום אחר ודאי שהדרך היא לדמות נושא לנושא, לחשוב בעצמנו, על סמך ידיעותינו, ולהכריע.

(כאן ראוי להדגיש שלא הכל הלכו בדרך זו. בסוגיה מפורסמת שלא הבאתי כאן מדגים ר' יוחנן לריש לקיש כיצד ניתן לענות על שאלה חמורה בדיני גיטין על סמך דימוי מילתא למילתא, ואז הוא חוזר בו ואומר: וכי בגלל שאנו מדמים נעשה מעשה?

אז האם יש לנו כאן מחלוקת רב אשי ור' יוחנן?

למעשה, אולי זו מחלוקת ר"ע ור"א? כאשר רבי אליעזר לא רצה לענות לשאלות חדשות כלל ולא לומר דבר שלא שמע מרבו, ורבי עקיבא היה מוכן תמיד למצוא תשובות חדשות ולעגנן במקורות, ואפילו לחלוק על מסורות קודמות מכוח ראיות?

למעשה, למרות הדגם הנאצל של ענווה שמציג לנו ר' יוחנן, לפוסק – לא לטכנאי ההלכה שמכיר רק תשובות נתונות – אין ברירה אחרת. עליו לומר על עצמו: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש. וקיצרתי, שוב, הרבה מדי...)

ג. האם מותר לחלוק (בראיות ובסברה) על ספרי פסק שהתקבלו

כל מה שנכתב לעיל חל כאשר השאלה עדיין פתוחה. אך מה יקרה כאשר התקבל פסק? ומה זה "התקבל"? הוכח? עמד להצבעת הרוב? האם בכלל ניתן לקבוע הלכה מחייבת כאשר אין מוסד מרכזי כמו הסנהדרין?

מי קובע איך ומה התקבל?

גם בשאלה זו יש גישות. ויש טעם לכל אחת ואחת.

מצד אחד, התלמוד עצמו (וגם המשנה) מעידים לנו שאין הדור המאוחר חולק על קודמו. אפשר מפני שהם נחשבים לחכמים היודעים יותר, מוכשרים יותר ומבינים יותר ושיקול דעתם רחב יותר משל הבאים אחריהם. אפשר שגם הדור החדש של החכמים מוכשר מאד, אבל חסרים להם ידע ופרטים שהיו לדור הקודם. כלומר המניעה אינה העדר כשרון ויכולת אלא העדר מידע. ואילו היה ניתן להשלים את המידע היה אפשר להסיק מסקנות בעצמנו. אם נרצה, אפשר לראות בכך מחלוקת בין רבי אליעזר (האוסר לערער על דורות קודמים ומתיר רק לפרש באופן שלא יחלוק על המסורת) לבין רבי עקיבא, הדוגל בעצמאות מוחלטת.

ומה אם יש מסורות סותרות על הפסק? מה עושים? לכאורה כאן אנו ניצבים לפני אותו מצב שתואר לעיל. צריך לברור ולהכריע. אם כי אפשר שיש להניח לכל אדם ולכל מקום על מנהגו ועל המסורת הפרטית שלו. וגם כאן יש מחלוקת ושיטות...

ומה אם כבר יש מסורת של פסק? האם מותר לערער על פסק נתון שהתקבע?

בתלמוד עצמו מצאנו את אחד מגדולי האמוראים, רבא, אומר לשני תלמידיו לשמור על חירות הבירור וההכרעה.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב

אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

[אמר להם רבא לרב פפא ולרב הונא בנו של רב יהושע, שני תלמידיו הגדולים: אם יבוא פסק דין שלי לפניכם ותראו בו פרכה, אל תבטלוהו ואל תקרעו את השטר עד שתבואו אלי. אם יהיה לי טעם, אומר לכם, ואם לא, אחזור בי. לאחר שאמות, אל תקרעו את השטר וגם אל תלמדו ממנו. לא תקרעו כי אילו הייתי שם אולי הייתי אומר לכם טעם. ללמוד גם אין ללמוד ממנו, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות].

יש מקום ללמוד מכאן שתלמיד חכם אינו מחוייב אפילו לרבו אלא לאמת. אלא שצריך להיזהר, וכיון שאין התלמיד יכול להיות בטוח לחלוטין בצדקתו, עליו לשמור על מסורת הפסק השני בתוך הלימוד הישיבתי, אבל למעשה אסור לו להסתמך עליה.

זו גישה אחת. אבל יש מערערים עליה. אם בגלל שהיא נאמרה רק בדיני ממונות, אם בגלל שהיא נאמרה רק לשני תלמידי רבא הגדולים ומי יכול לומר שהוא בדרגה זו.

שוב, מחלוקת של גישות.

א.      ב. סוגי השאלות וכיצד מחפשים עליהן תשובה.

אני חוזר על הנאמר לעיל:

יש שאלות חדשות, ויש שאלות מתחדשות כיון שהתשובה עליהן נשכחה. זה קורה ב"דאורייתא" (בדינים מן התורה) וזה קורה ב"דרבנן" (תקנות חכמים וגזירותיהם).

מה עושים? ומי עושה?

כבר התורה דנה באפשרות הזו וקובעת לנו:

דברים פרק יז

(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:

(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:

(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:

(יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

ואולי התשובה הזו היתה יפה לאותה שעה שבה יש מוסד מרכזי כמו הסנהדרין, שבו יושבים חכמים יחד. וגם, כפי שהגמרא מציעה להבין וכפי שנאמר בתורה במקום אחר, יתכן שהחכמים לא ישתוו ביניהם. ואז נוהגים לפי הרוב. (ואז יש שאלה: מה יקרה אם הרוב טועה? ואין לומר שהרוב לא יטעה בוודאי, כי תמיד יש אפשרות כזו, ואפילו בית הדין הגדול עלולים לטעות ולהתיר עבודה זרה! כמובן, בדרך כלל אפשר לסמוך על בית הדין שלא יטעו. וממילא, הדילמה אם בית דין צודקים או לא אינה מסורה למי שלא למד ולא ידע אלא לחכמים.

מסורת נוספת ושונה כיצד להכריע בשאלות חדשות או מתחדשות מוצגת בתלמוד. כאשר יש מחלוקת ואין בה הכרעה, התלמוד מציע את הגישה הבאה:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

עלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר א-להים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

ופירש רש"י שם

עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

צריך ללמוד עד שמבינים ויודעים ואז מוצאים את התשובה איך לנהוג.

אולם למי אומרת הגמרא ולמי אומר רש"י את הדברים האלו? לכל אדם? לתלמיד חכם? לאיזו דרגה של תלמיד חכם? מה צריך לדעת כדי להכריע? אילו ידיעות ואלו כישורים נדרשים לשם כך?

כאשר התלמיד לומד ונראה בעיניו שכבר הבין, איך ידע שהוא באמת מבין ולא משלה את עצמו?

ואם תלמיד חכם הגיע למסקנות ורוצה להכריע, האם ההכרעה היא עבור עצמו או גם עבור אחרים?