משמעות המילה "ועתה" בשפת התנ"ך

לאחר שקראתי את המכתבים שנמצאו בתל ערד ונשלחו מירושלים קרוב לודאי בהוראת מלך יהודה בשלהי בית ראשון אל מפקד מצודת ערד אלישיב בן אשיהו, הבנתי את המשמעות של המילה "ועתה" בשפת התורה והנביאים. המילה "ועתה" מופיעה במכתבים מיד לאחר קטע ההקדמה בו שם הנמען (עם או בלי ברכות נלוות) ולפני הקטע העיקרי במכתב ובו בקשות או הוראות לפעולה. בשפה של ימינו "ולעצם העניין"...

הנה שתי דוגמאות מתוך רבות:

מכתב א:

אל אלישיב.
ועתה: תן מן היין 3 בתים. וצווך חנניהו על באר שבע עם משא צמד חמורים וצררת אתם בצק.

 מכתב ב':

אחיך חנניהו שולח לשלום אלישיב ולשלום ביתך, ברכתך לה'.
ועתה: כצאתי מביתך, ושלחתי את הכסף 8 שקלים לבני גאליהו ביד עזריהו.

כך נוכל להבין טוב יותר את הנאמר בפרשת השבוע בעניין הביכורים. לאחר ההקדמה המפרטת את הטובות שעשה ה' עמנו מופיעה המילה "ועתה" להפריד בין ההקדמה ובין פעולת התודה אותה מבצע מביא הביכורים:

דברים פרק כו
(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(י) וְעַתָּה: הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְדֹוָד .וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

 כך גם נוכל להבין טוב יותר את המזמור של החודש. דוד מונה בהקדמה את צרותיו מאויביו שאינם מאפשרים לו לקיים בשקט את משאת נפשו העיקרית שהיא לשבת בבית ה'. לאחר מכן הוא מבקש מה' את בקשתו העיקרית לאחר המילה "ועתה", והיא לנצח את אויביו כדי שיוכל לחזור לזבוח באוהל ה' לשיר ולזמר לה'. בהמשך הוא חוזר ומפציר בה' שאכן ימלא בקשתו העיקרית שבפסוק ו'. 

תהילים פרק כז
(א) לְדָוִד יְדֹוָד אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְדֹוָד מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד: (ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ: (ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ: (ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְדֹוָד אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְדֹוָד כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְדֹוָד וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: (ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:

(ו) וְעַתָּה: יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַידֹוָד:

(ז) שְׁמַע יְדֹוָד קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: (ח) לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְדֹוָד אֲבַקֵּשׁ: (ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: (י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַידֹוָד יַאַסְפֵנִי: (יא) הוֹרֵנִי יְדֹוָד דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי: (יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס: (יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְדֹוָד בְּאֶרֶץ חַיִּים: (יד) קַוֵּה אֶל יְדֹוָד חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְדֹוָד:  

ולבסוף נוכל להבין טוב יותר את דברי דוד שבסוף פסוקי דזמרה. לאחר ההקדמה העוסקת בגדלו ושבחו של ה', המילה "ועתה" המדגישה את פעולת ההודאה וההלל של ישראל.

דברי הימים א פרק כט
(י) וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְדֹוָד לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: (יא) לְךָ יְדֹוָד הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְדֹוָד הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: (יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:
(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינו: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

צענע

כמדומה שבדיקה במקרא תעיד שיש הבדל בין "עתה" לבין "ועתה". הו', כך קראתי תמיד, ממשיכה משפט קודם. "עתה" לבדו הוא ציון זמן באותו משפט. לכן ה"ועתה" פותח מעבר למשפט החדש וממילא להוראות שהמדבר מעביר לשומעים.

מעניין