לייבניץ - המונאדולוגיה

יסודות המטאפיזיקה של לייבניץ

עולם של עצמים אינדיבידואליים

לייבניץ ביקש לבנות שיטה מטאפיסית חובקת-כל. נקודת המוצא של לייבניץ היא עובדת מציאותם של הדברים הפרטיים. העולם מורכב מדברים פרטיים, שכל אחד מהם היא יחיד ומיוחד. שאלת היסוד אינה כיצד מתפרט העצם האחד לדברים פרטיים רבים, אלא כיצד הם מצטרפים לעולם אחד. המודל של לייבניץ שם את הדגש על הנפש וגם מציע פתרון לבעיה הפסיכופיזית, ועונה לשאלות בדבר הסיבתיות, בדבר הבחירה החופשית, מותר האדם על הבהמה, ואלוהים. הגישה האונטולוגית של לייבניץ: ידע על המציאות יכול להתקבל בהתבוננות פנימית בלבד. לכן אין לאסוף מידע על המציאות (מדע) אלא יש לגלות את הידע באופן שכלי כמו שמגלים את חוקי המתמטיקה שמורים על המציאות ולא מתקבלים מהמציאות. 

הגדרת אבן הבנין הרוחנית של הטבע- המונדה

על פי המטאפיסיקה של לייבניץ, הטבע מורכב בהכרח מעצמים אטומיים פשוטים רוחניים ולא מתפשטים, שאינם נתנים לחלוקה, הקרויים מונדות (מלשון "מונס"= יחידה ביוונית). כל מונדה היא יחידה עצמאית, עצם (שקיומו הכרחי), הקיים בפני עצמו ואינו תלוי בשום עצם אחר, למעט אלוהים. ומתוך כך שהמונדה היא אטום, לא ניתן לגרוע ממנה וגם לא להוסיף לה מהחוץ, שאז היתה מפסיקה להיות אטום. המונדה סגורה בתוך עצמה, "אין לה חלונות". פירוש הדבר, שכל תכונותיה של המונדה וכל האירועים המתרחשים בה נובעים מפנימיותה, מפועלה הפנימי, ולא מכוחה של השפעת-חוץ. במילים אחרות, אין קישור סיבתי ישיר בין המונדות המהווות את העולם הרוחני. המונדה היא עצם פשוט שלא ניתן לחלקו, אולם אין היא נקודה גיאומטרית, וגם לא אטום חומרי. היא אינה נמצאת בחלל, ואין היא עשויה מחומר. הדרך הטובה ביותר להבין מהי מונדה היא לראות בה מעין נפש. הטבע כולו מורכב מעצמים רוחניים, מעין "אני-ים". המונדה אינה יכולה להווצר או להתכלות בטבע והינה נבראת או מתאיינת על ידי האלוהים. לייבניץ דוגל אפוא באידיאליזם, וזו נקודת ההשקה שלו לתורתו של ברקלי.

תכונות היסוד של המונדה

חייבים להיות הבדלים איכותיים בין המונדות כדי שיהיו ישויות מובחנות שונות בעולם וכדי שיהיה קיים שינוי בעולם. כלומר נובע מהשינוי בעולם שינוי במונדות, ומהשינוי הנפרד בכל מונדה נובע שלכל מונדה יש תכונות פרטניות ואין שתי מונדות זהות. עיקרון זה מכונה בפי לייבניץ זהות הבלתי נבדלים. העקרון קובע כי אילו הייתה מונדה א' דומה בכל תכונותיה למונדה ב', אזי א' וב' היו זהות זו לזו. עיקרון זהות הבלתי נבדלים מבטא את האינדיבידואליות הקיצונית של המונדות: כל מונדה היא עצם יחיד במינו, ואין שום עצם אחר שידמה לו. כל מונדה נמצאת בתהליך של שינוי מתמיד כדי לקיים את עקרון השינוי הכללי, כיוון שכל מונדה הינה אוטונומית ופועלת מעצמה. כל עצם רוחני, כל מונדה, מתאפיין בשתי תכונות מהותיות- תפיסה (פרצפציה) ושאיפה לשינוי פנימי.

אצל לייבניץ אין המונח "פרצפציה" משמש אך ורק לכינוי תפיסת החושים. לדידו, כל מצב פעילות נפשית רוחנית היא בגדר פרצפציה - תפיסה. בתפיסה יש ריבוי ללא חלקים, אינה מתפשטת בחלל. התפיסה הינה מכלול. למעשה, שינוי תפיסותיה הינה הפעילות היחידה של המונדה. הפרצפציה כוללת גם את התחושה וגם את ההחזרה, אם להשתמש במינוח אימפריציסטי. לתפיסה אין מקור מכני של כוח ותנועה, ולא ניתן לבאר אותה. לייבניץ מבצע הבחנה חשובה בין התפיסה לבין התודעה. יכולה להיות תפיסה לא מודעת.

השאיפה או ההשתוקקות, היא דחף פנימי המניע את המונדה לפעול, כלומר לעבור מתפיסה אחת לחברתה. השאיפה מניעה את המונדה לעבור מפרצפציה עמומה ומעורפלת, מדרגה נמוכה, אל פרצפציה מובחנת ובהירה יותר, מדרגה גבוהה. לכן, ככל שהשאיפה האופיינית למונדה חזקה יותר, כך בהירות יותר הפרצפציות שלה. שאיפה היא מושג תכליתי. המציאות נושאת אפוא אופי תכליתי.

תפיסה מובחנת אשר מלווה בזכרון מאפינת מונדה מסוג הנפש בניגוד למונדה פשוטה החסרה את תכונות המובחנות והזכרון ומצבה הוא בלבול. המשכיות: כל תפיסה של המונדה הינה המשכה של מצב קודם, ומובילה לתפיסה הבאה. וללא תפיסה מובחנת יהיה מצב של ערפול ובלבול מתמיד כבמצב עלפון. החושים שהם כלים גופניים מביאים לתפיסה מובחנת בסיסית במונדה. הזכרון מאפשר את הדמיון ונוסף לתפיסה. מונדה ברמה זו נמצאת בבעלי החיים. ידיעת האמיתות החברתיות והניצחיות היא שמעלה את האדם מרמת הבהמה לרמת הנפש האנושית. רמה רוחנית שכלית זו מקנה את השכל, המדעים, מודעות עצמית, וידיעת האל. 

סוגי המונדות

ההבדל בדרגת הבהירות של הפרצפציה מהווה בסיס לחלוקת כל המונדות לשלושה סוגים עיקריים:

א.      מונדות הדומם והצומח, שדרגת הבהירות של הפרצפציה שלהן היא מזערית.

ב.      מונדות בעלי החיים, המתברכות בכשרים של זיכרון, רגש וקשב.

ג.        הנפשות של בני אדם, מונדות אלה ניחנות בפרצפציה מדרגה גבוהה במיוחד, המכונה אפרצפציה או תודעה.

פרצפציה ואפרצפציה

אפרצפציה היא פרצפציה שיש עמה תודעה עצמית. המונדה לא זו בלבד שהיא משקפת את העולם שמחוצה לה, אלא שהיא גם מודעת לעובדה שהיא משקפת אותו: היא מכירה בכך שהפרצפציות הן שלה, וכי היא התופסת אותן. מונדה שניחנה באפרצפציה מסוגלת להכרה מן הסוג הגבוה ביותר- הכרת אמיתות המתמטיקה והלוגיקה, הקרויות בפי לייבניץ אמיתות נצחיות. בזכות האפרצפציה אפשר להכיר בפשוט ובמורכב, במוגבל ובבלתי מוגבל, ובמציאותו של אלוהים, והיא גם התנאי לתודעה מוסרית.

שלב הטיעונים

לאחר שמסיים לייבניץ להציג ולהגדיר את המודל שלו, הריהו עובר לשלב הטענות על המציאות. לייבניץ טוען את טענותיו כטענות מתמטיות. הוא משתמש בהגדרות, אקסיומות, ודרישות.

הגדרות:

אמיתות של עיון ותבונה: הכרחיות והפוכן אינו אפשרי. נפרדות למושגים ואמיתות פשוטים עד שמגיעים לאמיתות ראשוניות. אלו אמיתות המחיבות את המציאות.

אמיתות של עובדה: מקריות והפוכן אפשרי. שפינוזה התיחס לאמת של עובדה כאמת שאינה מלמדת על מקריות במציאות, אלא על חוסר בידע. גם אצל לייבניץ אלוהים יודע שהאמת של העובדה אינה מקרית. בסופו של דבר קורית רק אפשרות אחת ורק זו שקורית היא האפשרית באמת, שכן האחרות לא קרו. נברא עולם מסוים מכלל האפשריים.

מושגים פשוטים: שלא ניתן להגדירם

עקרונים ראשונים: אקסיומות ודרישות שאינם נתנים להוכחה. משפטי זהות שכל ההפוך להם הינו סתירה.

טענותיו של לייבניץ מוכחות תוך שימוש בשני כלים רציונליים:

עקרון הסתירה: מה שמכיל סתירה הוא שקר. מה שסותר או מתנגד לשקר הינו אמת.

עקרון הטעם המספיק: חייב להיות טעם מספיק כדי שעובדה תהיה אמיתית ואמירה תהיה נכונה באופן זה ולא אחר. ויתכן שאין יודעים מהם הטעמים, אך נדרשת הידיעה שהם קיימים. לכל עובדה מקרית קדמו עובדות אחרות שגרמו לה אף אם איננו יכולים למצוא מהן, מפאת שהן רבות מאוד.

אלוהים

יש אלוהים יחיד שהינו עצם ישנו הכרחי, שלם, ובלתי מוגבל, והינו טעמם וסיבתם של כל הדברים הממשיים. טענה זו מוכחת על ידי שזהו טעם מספיק לקיומן של כל המונדות וכל האמיתות המקריות של העובדות. ואלוהים הוא הקושר בין כל החלקים כלומר בין כל המונדות האוטונומיות הפועלות כאוטומטים. לאל תפיסה אינסופית של הטוב ביותר והשתוקקות לטוב ביותר, ובמונדות יש תפיסות והשתוקקויות סופיות שמקורן רצון האל ומחקות אותו באופן לא מושלם (האדם בצלמו ובדמותו של האל). אצל לייבניץ האל תואם את התפיסה הדתית והינו טרנסנדנטי למציאות. האל קובע את המציאות ויכול להתערב בה, ובניגוד לדעת שפינוזה אינו המציאות. לאל יש שלשה מאפינים: יכולת, שכל ורצון. יכול לברוא כל דבר שהוא אפשרי על פי השכל, והרצון קובע מה בורא בפועל על פי עקרון הטעם המספיק.

מכל האמור לעיל אפשר להבין כי אלוהים מוצג כמונדה הראשית והעליונה. אלוהים מוצג כעצם הנבדל מכל וכל מעולם המונדות, נבדל בעצם היותו בורא עולם המונדות ומעניק שלמות ועצמאות-מה לעולם זה באמצעות ההרמוניה הקבועה מראש. אצל לייבניץ המציאות הינה ריבוי אנסופי של מונדות המביאה לאחדות. לייבניץ מקבל ריבוי של עצמים, ולכן מחויב לתיאום בין העצמים השונים. כל תכונות העצם מוכלות במושג שלהם ולכן התיאום הוא בין מה שאמיתי אודות עצם אחד לבין מה שאמיתי אודות עצם אחר. המתאם בין העצמים הוא האל. כלומר, קיימים אילוצים של תיאום בין העצמים השונים כאשר אלוהים בורא את העולם. בהינתן האילוצים הללו ישנם כמה עולמות שאפשר לברוא. העולם שהאל בוחר הוא "צפוף איכותית", כלומר הטוב ביותר שניתן היה לברוא. בריאת העולם היא לא אקט שהאל חייב לעשות (אחרת, אם נגיד שלאל אין ברירה אלא להיות תבוני, הוא פשוט יהיה חלק ממערכת לוגית ואין לו שום פונקציה בבריאה חוץ מבחוקיות של העולם), אבל טובו של האל ועקרון הטעם המספיק מנחים אותו בבריאה שלו. רצונו של האל הינו אוטונומי ומכוון לתכלית, והתכלית שאליה מכוון רצון האלוהים הריהי הגדרת הטוב.

הרמוניה קבועה מראש

אלוהים ברא עולם ששוררת בו התאמה בין כל פרטיו, הרמוניה קבועה מראש שמאפשרת למונדה לשקף את כל היקום שמחוצה לה אף על פי שאין לה חלונות. מצביה של כל מונדה ומונדה בכל רגע ורגע, כלומר הפרצפציות שלה, נמצאים בהרמוניה מלאה עם מצביהן של שאר המונדות. ההתאמה הנתונה היא מלאה למרות העדרה של השפעת גומלין בין המונדות, ולהשגתה אין גם צורך בהתערבות אלוהית נוספת. בעולם אין שום קשרים סיבתיים. המונדות אינן מגיבות זו על זו, אלא רק נראות כאילו הן מגיבות. רק אם נניח הרמוניה קבועה מראש, נוכל לעשות צדק עם רעיון הבריאה האלוהית. כל פתרון אחר מציג אלוהים שיכולתו פגומה.

"סיפור בריאת העולם"

בריאת עולם המונדות ההרמוני הוא פרי החלטתו הרצונית של אלוהים. אלוהים יכול היה לברוא עולם אחר. אבל חירותו של אלוהים לברוא עולם כרצונו אינה מלאה. אלוהים משועבד לאמיתות הנצחיות, אמיתות הלוגיקה והמתמטיקה, ממש כמונו. בניגוד לדיקרט, לייבניץ אינו סבור שאלוהים יכול היה לשנות את המתמטיקה והלוגיקה. אלוהים אינו יכול להביא לכך ש: 2+2=5. האמיתות הנצחיות הן אמיתות בכל העולמות האפשריים כלומר בכל העולמות שאלוהים יכול היה לברוא במקום העולם שברא בפועל, אילו רצה בכך. כל האמיתות שאינן נצחיות (כולל מדעי הטבע למשל) הן אמיתיות רק בעולם שלנו.

מדוע בחר אלוהים לברוא דווקא את עולמנו מתוך כל העולמות האפשריים? בגלל עיקרון הטעם המספיק. בשל טובו בחר אלוהים לברוא את הטוב בעולמות האפשריים.

בחירה חופשית

התשוקה והתכלית קובעות את פעולת הנפש. הנפש יכולה לרצות בדבר שאינו אפשרי והיא מונעת על פי שאיפות לתכלית עתידית שהיא הטוב. הנפש היא הקובעת את גבולות המוסר. הגוף מונע על פי מצבו הפיזיקלי בעבר – הסיבה הפועלת. מבחינתו של האל חיבת להיות הרמוניה בין הטבע הפיזי לבין ממלכת החסד המוסרית. העולם המוסרי בתוך העולם הטבעי הינו הנעלה במעשי האל. ועם זאת, בחירה חופשית הינה אפשרית. אמיתות מקריות מוסריות, וכן אמיתות הכרחיות מקורן ברצון האל ובבחירתו. ואולם בחירה באמיתות מקריות בלתי מוסריות אין מקורה באל. כלומר מי שיעקוב אחר רצון האל, לא ידרש לבחירה חופשית, ואולם יכול האדם לבחור בחירה רעה. ובכך משיב לייבניץ לדקארט, אשר השאיר פתוחה את שאלת הבחירה החופשית.

סיבה ראשונית לממשות

אלוהים בורא ומאיין מונדות בכל זמן ובכל רגע ובכך מחולל את הממשות. ואין מקור אחר המחולל או מאיין מונדות.

קשר בין מונדות

הקשר בין המונדות מתקיים כיוון שהן נבראו על ידי אלוהים אחד אשר בורא מונדות תוך ראית התמונה הכללית, ובורא ממשות הרמונית. ומכאן שלמרות שהמונדות הן אוטונומיות, הרי שאינן בלתי תלויות וכל מונדה מכילה שיקוף, יצוגים והשפעות עקיפות של שאר המונדות. הממשות הינה הרמונית ויש בה הגיון כולל שנקבע על ידי האל. ולכן העולם הכולל הממשי הינו העולם הטוב ביותר מבין כלל העולמות האפשריים, שזהו הטעם המספיק לקיומו של עולם אחד ולא אחר. כל מונדה יש לה תפיסה עמומה של מרבית המושאים, ותפיסה מובחנת של מקצתם, ובכך הינה שונה מאלוהים שמכיר את התמונה הכללית לפרטיה. נקודת התצפית היא התכונה המהותית של המונדה, המגדירה אותה ומייחדת אותה מכלל המונדות. ב"המונדולוגיה", ההסבר כיצד המונדה משקפת את היקום מנקודת התצפית שלה הוא זה: "וכשם שאותה העיר עצמה נראית שונה לגמרי, וכאילו נכפלת באופן פרספקטיבי, כשמסתכלים בה מצדדים שונים, כך גם, בשל הריבוי האין סופי של העצמים הפשוטים, יש כאילו מספר אין-סופי של עולמות שונים, שעם כל זה אינם אלא פרספקטיבות של עולם אחד על פי נקודות המבט השונות של כל מונדה ומונדה".

הבעיה הפסיכופיזית

לכל מונדה שייך גוף פרטי שתפיסותיה לגביו מובחנות יותר מאשר תפיסותיה לגבי גופים אחרים שהן עמומות. הגוף הטבעי הינו אוטומט שברא אלוהים והוא שונה מכל מכונה שיצר האדם בכך שכל חלק זעיר בגוף האנושי הינו בעל יכולת עצמית משלו, מורכבת לאין שעור ואינו מהווה חלק מוגבל במכונה גדולה. כל חלק זעיר בגוף מכיל את המרשם של הגוף השלם. הגוף משתנה באופן מתמיד ולכן אין לנפש גוף מוקנה על כל חלקיו המיצג זכויות קבועות כלשהן של המונדה. השינוי בגוף הינו הדרגתי. ותמיד באה המונדה עם הגוף שלה ואין גלגול נשמות מחמת שאין החלפת גופים שאינה הדרגתית. גם הלידה הינה תהליך הדרגתי, וגם המוות. כל לידה מקורה בדור הקודם ואינה מתחילה יש מאין. ואותו דבר כל מיתה אינה סופית לא לנפש ולא לגוף.

הנפש והגוף פועלות באופן מותאם והרמוני כל אחד על פי חוקיו. וכל אחד רואה יצוג שונה של אותו עולם. הנפש פועלת על פי חוקי סיבות, תשוקות, תכליות ואמצעים, והגוף על פי חוקי הסבות הפועלות והתנועות. הגוף פועל כאילו לא היו נפשות, והנפשות כאילו לא היו גופים. ההרמוניה ופעולת הגופים והנפשות נקבעו מראש על ידי הסיבתיות, ועל כן הם ממשיכים לפעול בהרמוניה ללא שתהיה ביניהם אינטראקציה או קשר סיבתי.

יחודו של האדם

נפשו של האדם הינה רוחנית במידה שהינו חורג מהרמה של בורג במכונה, והינו במדרגת נתין שותף בממלכת האלוהים או אפילו כבנו של האל. רוח האדם היא בדמותה של רוח האלוהים ולכן לאדם יש יכולת יצירה. רוח האדם היא שמביאה לעולם מוסרי מושלם המביא כבוד לאלוהים. ובין ממלכת הטבע הפיסית לבין ממלכת הרוח המוסרית קימת הרמוניה. הרמוניה זו מביאה לתהליך שתכליתו טובה, לשכר ועונש, לחורבן ובניה. מעשים טובים, בטחון באל, ואהבת הזולת, חוכמה ומעשי צדק על פי רצון האלוהים המשוער יזכו לגמולם בבא העת. אין האדם יכול לתפוס את מלוא התמונה והינו רואה רק חלק. לכן אינו יכול להבין את שקולי האל, עליו לבטוח בו, ולהסתפק בקיים שהינו בסופו של דבר חלק מהטוב ביותר.

דיון באמת ובלוגיקה המתמטית של לייבניץ העומדת ביסוד המטאפיזיקה שלו

אמיתות ראשוניות

"אמיתות ראשוניות הן אלו הטוענות דבר כלשהו על אודות עצמן או השוללות ניגוד מניגודו. לדוגמא: 'א הוא א' או 'א איננו לא-א', 'אם אמיתי ש-א הוא ב, שקר הוא ש-א איננו ב או ש-א הוא לא ב', ועוד, 'כל דבר הוא מה שהוא', 'כל דבר דומה או שווה לעצמו', 'מאומה איננו גדול או קטן מעצמו', ושאר טענות מסוג זה שאף שאפשר שיש ביניהן דרגות ראשוניות משלהן, נכללות כולן בשם האחד של זהויות... שאר האמיתות מועמדות על אמיתות ראשוניות באמצעות הגדרות, קרי, על ידי ניתוח מושגים שהוא עניינה של הוכחה אפריורי שאיננה תלויה בנסיון". כדי לבחון את אמיתותה של טענה כלשהי, עלינו לנסות להעמידה על טענת זהות (או על טענות זהות).

טענה היא אמיתית אם ורק אם הנשוא שלה כלול בנושא שלה: על פי הגדרה זו כל טענה אמיתית חייבת להיות משפט המורכב מנושא ונשוא. הכוונה היא שהתוכן או המושג המצוינים במונח הנשוא, צריכים להיכלל בתוכן או במושג, המצוינים במונח הנושא. ההכרה באמיתותו של משפט היא פועל יוצא מהבנת המונחים המופיעים בו. אצל לייבניץ, בניגוד לקנט שטען גם להימצאותן של אמיתות סינטטיות (שאמיתותן אינה תלויה בהיכללות הנשוא שלהן בנושא), כל אמת היא אמת אנליטית. כל אמת תלויה אך ורק ביחסים השוררים בין מושגים. אם כך, בתהליך השגת האמת אין שום מקום לנסיון. כל אמת מוכחת ב"הוכחה אפריורי שאינה תלויה בנסיון". זוהי גישה רציונליסטית מובהקת.

מושגו השלם של העצם הפרטי באמת הראשונית

אם ברצונו של לייבניץ להחיל את עקרון ההיכללות של הנשוא בנושא גם על טענות פרטיות, כגון טענות היסטוריות על אישים ומעשיהם ("יוליוס קיסר חצה את הרוביקון"), או טענות מחיי היומיום, אז יהא עליו להראות, שיש טעם לדבר על מושג של פרט. ולמושג זה צריך להיות תוכן ברור ומוגדר, מעין הגדרה של האיש, כך שיהא באפשרותנו לברר בכל מקרה, האם הפעולה או התכונה המתוארת בנשוא היא חלק מתוכנו של מושג הנושא. האם יתכן הדבר שאמיתות היסטוריות הן נצחיות ממש כמו האמיתות הגיאומטריות? או אולי אלה אמיתות המשתנות בחלוף הזמן? הרי נודעת חשיבות לשאלה, מתי נטענה הטענה, האם לפני או אחרי האירוע המדווח בה. לשאלה זו אין שחר כשמדובר באמיתות מתמטיות. בנוסף, טענות היסטוריות מוסקות בדרך כלל מתוך ראייה ניסיונית.

תשובתו של לייבניץ: המושג השלם והמושלם של עצם פרטי מכיל את כל נשואיו בעבר, בהווה ובעתיד. מכאן אנו למדים, שגם אמיתות על פרטים, כגון אמיתות על גיבורי ההיסטוריה, חייבות להיות אמיתות נצחיות. אמנם מעבר הרוביקון חל בתאריך מסוים, אך האמת על מעבר הרוביקון בתאריך זה היא על זמנית, ממש כמו האמת על משולשים. לה היה זה נכון לומר, שבחציית הרוביקון בתאריך זה הפך קיסר את הטענה על מעבר הרוביקון באותו תאריך לאמיתי. אם הטענה היא אמיתית, היא אמיתית תמיד.

עקרון הטעם המספיק באמת הראשונית

העיקרון אומר שלכל דבר ולכל אירוע ביקום יש הסבר סבתי ממצה. מגבלות הסברינו אינן מהותיות לעולם כפי שהוא, אלא נובעות מקוצר ידנו בלבד. לייבניץ סבר שעיקרון הטעם המספיק נובע מן העיקרון שכל אמת היא זהותית. אפשר לתרגם כל משפט אמיתי לטענת זהות, או לסדרה של טענות זהות. זהויות אלה מצדיקות את המשפט ומבהירות מדוע הוא אמיתי. הזהויות האלה הן אפוא טעם מספיק לאמיתות המשפט.

לייבניץ מזהה את עיקרון הטעם המספיק שלו עם עקרון הסיבתיות. שלא כיום, הריהו מקנה לקשר הסיבתי שבכאן מובן לוגי. הסיבה צריכה להיות כזאת, שהתוצאה תנבע ממנה כמסקנה הכרחית. במלים אחרות, לא יהיה זה עקבי להניח את התרחשות הסיבה בלי התרחשות התולדה. התולדה טמונה בסיבה ומהווה חלק ממנה. כללו של דבר, הנביעה הלוגית של התולדה מן הסיבה כמוה כהיכללותו של הנשוא בנושא.

ביסוס האמת הכללית

ב"מונדולוגיה" חוזר לייבניץ לשאלת ביסוס האמת. גם הפעם הוא מונה שני עקרונות לביסוס האמת:

1. עקרון הסתירה,
2. עקרון הטעם המספיק.

בניגוד ל"אמיתות ראשונית", שבו הציג לייבניץ את העקרונות לביסוס האמת כעקרון הזהות ועקרון הטעם המספיק.

האם עקרון הסתירה ועקרון הזהות הם פשוט "שני צדדים של אותה מטבע"? ומה הקשר ביניהם לעקרון הטעם המספיק בכל אחת מהגרסאות?

עקרון הזהות אומר שכל דבר זהה לעצמו, או שאם טענה כלשהי אמיתית, הריהי אמיתית. עקרון הסתירה אומר שאין אפשר שדבר מה יהיה ולא יהיה כאחד, או שאי אפשר שטענה א' והטענה ההפוכה לה, לא-א', תהיינה שתיהן כאחת אמיתיות.

אפשר לדון בשני מושגים של אמת:

1. אמת כהתאמה- מושג ריאליסטי של אמת: אפיון כללי של האמת מדבר על האמת כהתאמה בין פסוקים ובין המציאות, הממשות. לדוגמא (הנצחית): "השולחן הוא חום" הוא אמיתי אם ורק אם השולחן באמת חום במציאות. 
2. מושג אמת עם קריטריונים פנימיים: בפסוק "השולחן הוא חום" אין שום דבר פנימי שהופך אותו לאמיתי. רק עניין ההתאמה. קריטריון פנימי נמצא, למשל, אצל דיקרט בצורת הברירות והמובחנות. זהו קריטריון אפיסטמולוגי. אבל גם אצל דיקרט הקריטריון הוא בסופו של דבר קריטריון של התאמה שמובטח על ידי האל.

הכיוון של לייבניץ הוא של מאפיין פנימי. הוא מדבר על מאפיין של המשפט, על המשמעות של המשפט. קישור חזק ללוגיקה. כפי שאמרנו, המושג הראשוני של אמת על פי לייבניץ מופיע ב"אמיתות ראשוניות" כמושג של זהות והמושג של הנשוא הכלול כמושג בתוך הנושא. האמת היא מתוך הצורה, מתוך המושגים עצמם. הבעיה היא שאי אפשר לומר שום דבר חדש. בעיה נוספת היא שדרישת האמת היא דרישה מאוד חזקה. אם ניקח את המשפט "א' הוא ב'" ונאמר שהוא אמיתי, אז המשפט "א' הוא לא ב'" הוא סתירתי. זוהי דרישה מאוד חזקה משום שממנה נובע (בהמשך לדוגמא לעיל) ש"השולחן הוא לא חום" הוא לא רק שקרי אלא גם סתירתי. על פי לייבניץ, זה ש"השולחן הוא חום" הוא משפט אמיתי, מחייב את מושג השולחן לכלול בתוכו את מושג ה"חומיות" שלו. זאת בעיה, כי בשינוי קל השולחן יכול להפוך לצהוב, למשל. לייבניץ בעצם שולל כאן אפשרות של דינאמיות, של שינוי. במאמר "אמיתות ראשוניות" טען לייבניץ שכל האמיתות מבוססות על זהויות, ואילו במונדולוגיה, עקרון הסתירה משמש כבוחן לאמת אך ורק בתחומן של האמיתות ההכרחיות או הנצחיות. בתחום האמיתות הקונטינגנטיות או המקריות, לעומת זאת, משמש עקרון הטעם המספיק, שהוא, על פי המונדולוגיה, עיקרון בלתי תלוי בעיקרון הסתירה. חשוב אפוא לברר את ההבדל בין אמיתות הכרחיות לאמיתות קונטינגנטיות. לייבניץ מבחין בארבעה סוגי טענות:

1. אמיתות הכרחיות- שהיפוכן סתירה
2. סתירות פנימיות- שאמיתותן בגדר הנמנע
3. אמיתות קונטינגנטיות- אמיתותן עובדתית, והיפוכן אינו בגדר סתירה, אלא בגדר האפשר.
4. טענות שאמיתותן אפשרית- כל הטענות החפות מסתירה. כאשר היפוכה של טענה אפשרית הוא בגדר אמת עובדתית, קונטינגנטית, אזי הטענה מוטעית מבחינה עובדתית, ותו לא.

במשפטי הכרח אפשר להגיע לזהות של הנשוא עם מרכיב מסוים של הנושא במספר סופי של צעדים, או להגיע לסתירה על ידי הנחת השלילה במספר סופי של צעדים. במקרה כזה אנו יודעים שהמשפט אמיתי ושאפשר לקבל אותו. לעומת זאת, במשפטים דוגמת "השולחן הוא חום", את החומיות אי אפשר לחלץ ממושג השולחן אלא באנליזה אינסופית. לכן המשפטים הללו הם משפטים קונטינגנטיים.

אך יש באפשרותנו להיחלץ מהאנליזה האינסופית הזאת: רק עובדה אחת יכולה להיות טעם מספיק לעובדות אחרות- בריאת העולם בידי אלוהים. לכל עובדה אכן יש טעם מספיק, וטעם זה הוא רצון אלוהים:

1. כל האמיתות הקונטינגנטיות תלויות ברצונו של אלוהים. מאחר שהיפוכה של כל טענה קונטינגנטית היא עדיין בגדר האפשר, משמע שאלוהים היה יכול לברוא עולם כזה שבו אין האמת הקונטינגנטית בגדר אמת. אמיתות הכרחיות, לעומת זאת, אינן תלויות ברצון אלוהים. נהפוך הוא, אלוהים כפוף להן.
2. האמיתות הקונטינגנטיות הן אמיתות עובדתיות מהטעם שהן מתארות את העולם הזה כפי שהוא. גישה זו מפקיעה את חוקי הטבע ממעמדם ההכרחי. רק חוקי הלוגיקה והמתמטיקה הם הכרחיים באמת.
3. האמיתות הקונטינגנטיות אינן אמיתיות בכל העולמות האפשריים, אלא רק בחלק מהם, ובכלל זה בעולמנו. האמיתות ההכרחיות אמיתיות בכל העולמות האפשריים. 

ההכרה האלוהית לעומת ההכרה האנושית

לייבניץ משווה בין האמיתות ההכרחיות לאמיתות הקונטינגנטיות משתי בחינות:

1. היחסים בין הנושא לנשוא: האם נשוא כלול בנושא והאמת אנליטית, או שהנשוא אינו כלול בנושא (והאמת סינטטית)?
2. דרכי ההכרה: האם הכרתה של האמת היא תבונית ואפריורית או נסיונית ואפוסטריורית?

בשאלה הראשונה קובע לייבניץ מיד, שהן בטענות הכרחיות והן בקונטינגנטיות הנשוא כלול בנושא. הן כולן אנליטיות. אם כך, מהו התוקף של ההבחנה בין הכרחיות לקונטינגנטיות? התשובה היא בדרכי ההכרה: ההכרה (גם על ידי האל וגם על ידי בני האדם) של האמיתות ההכרחיות היא אפריורית. לעומת זאת, רק אלוהים מכיר את כל האמיתות הקונטינגנטיות הכרה אפריורית. בני האדם נזקקים לנסיון על מנת להכירן. באמיתות קונטינגנטיות, כדי להבין את הקשר בין הנושא לנשוא, דרוש, כמו שאמרנו, מידע אינסופי. רק אלוהים מסוגל לעכל מידע כזה. רק אלוהים מבין שהמשפט "הקיסר עבר את הרוביקון" הוא אנליטי לכל דבר משום שרק לאלוהים יש הכרה מלאה של מושג הקיסר. רק הוא רואה שמעבר הרוביקון כלול במושג זה.

לכן, גם האמיתות הקונטינגנטיות הן אנליטיות ואפריוריות, ולכן ההבחנה הראשונה היא עקרונית בלבד ונובעת מקוצר ידיעתנו, בני אדם קטנים ו... מטומטמים.