תחושה של בדידות

ענין של סנטימזציה

שורה תחתונה. כולנו מכירים ת׳תחושה. חלקנו מדחיקים אותה. חלקינו מכחישים אותה. חלקינו נותנים בה רציונל. חסרה כאן תגובה של השלכה....

אני חושב, שאדם שמאמין, שיש לו את עצמו הוא אף פעם לא בודד. 
תחושות שאדם חווה לבד, תחושות שקורה לאדם עם עצמו עדיין זה לא הופך אותו לבודד (במובן המצער של המילה) אף אם אין לו למי לספר או לפרוק.
מה גם שפעמים זה טוב להיות לבד, להתנתק, לחוש מבלי עצות של אחרים, רחמים או שלל תחושות שהסביבה מעניקה ומשפיעה. ודווקא אותם תחושות שהאדם חווה לבד, שהאדם לא יכול להיות עם אחרים, שהוא לא מעיז או מתבייש לספר ולשתף, שהוא מוכרח לאכול את זה לבד, דווקא התחושות האילו הכי מרוממות את האדם, מגדלות אותו, מביאה אותו למחוזות שהוא לא חלם שקיימים.. 

וכמו שאמר החזו"א: חייבים לעבור את החיים, השאלה אם בדמעות או בחיוך.. 

יש גם מושג כזה ״סוביקטיביות״....

גם אני לא אוהבת את המונח ״בדידות״. יש לו קונוטציות מעוררות חמלה ובבדידות שאני חושבת עליה יש הרבה כמיהה ולאו דווקא מסכנות. מצד שני, יש לך הגדרה מתאימה יותר?

וכבר אז הרגשת בודד? התחלת עם זה צעיר...

יש תחושת בדידות, ולצערי גם לאחר הנישואין לעיתים יש. אני חושבת שפסגת הזוגיות היא היכולת לגרום לשני לחוש ביחד גם כשהוא לבד... וכמובן, ולהבדיל, זוהי גם פסגת ה'זוגיות' שבינינו לבין הקב"ה, התחושה שהוא כל הזמן איתנו, "שיויתי ה' לנגדי תמיד"