לפני שנה בדיוק, ישבנו שנינו, דוממים.
ואחר כך אמרת, "אני אוהב אותך" ואז שוב, "אני אוהב אותך" ושוב. אולי מליון פעם. כשסוף סוף היה לך אומץ ואני בכיתי וגם עכשיו אני בוכה.
כשנסענו בכל הדרכים האלו, כל פעם מחדש, רק כדי להיות יחד. רק כדי להרגיש זה בנוכחותה של זו. כשהיית מסתכל בי ואומר "הייתי נותן עכשיו מליון דולר כדי לדעת מה עובר לך בתוך הראש" ואחר כך צוחק ונשבע, "עומדת לך מילה על קצה הלשון, אני רואה אותה, פשוט תגידי". כמה חודשים אחר כך יכולת להעיף מבט חטוף בפנים שלי ולהגיד בקול רם בדיוק את מה שחשבתי באותו רגע.
"ברווזונת" היית קורא לי וצוחק, "את כל כך קטנטנה, בטח קלה כמו נוצה". הראש שלי בקושי הגיע לך עד הכתף ואני, זו שנלחמה בשיניים ובציפורניים בעשרות מערכות, דווקא אהבתי את זה. פעם אחת בחיים הרשתי לעצמי להיות חלשה לידך, לסמוך עליך בעיינים עצומות. "אני גאה בך" אמרת לי ערב אחד והמילים האלו ליחלחו לי את הלב היבשושי ופתאום להכל היתה משמעות. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שיש משהו" אמרת, "מעולם לא פגשתי אף אחת כמוך". גם אני לא פגשתי אף אחד כמוך, מעולם. לא לפני כן ולא אחרי שהלכת, שהלכתי.
מישהו שמשלים את כל החסכים, מישהו שיודע את כל התשובות, מישהו שהמילים הכי נכונות יוצאות לו ברגעים הכי מדוייקים, מישהו שקורא אותך כמו עיתון, מישהו שאת אוהבת כל דבר בו, החל מהריח שלו וכלה בכנות הזו בה הוא מתאר את העובדה שהוא "בכלל לא מוכשר בשום דבר, לא כמוך".
אז טעית ואני כועסת עליך על זה כבר 240 יום. גם אני טעיתי, את טעות חיי. לא יודעת אם ברגע בו סימנתי אותך כמישהו שיהיה שלי, או ברגע בו מחקתי את הסימון הזה. בכל אופן, היום, ערב ראש השנה של השנה הבאה, שמונה חודשים אחרי, אני עדיין שם.
עדיין שם, כועסת כולי. למה לא יוצא לי לזוז ממך מילימטר. למה כל כמה שאני מתאמצת, אני עדיין חושבת עליך בכל יום, בלי הפסקה. אני חושבת עליך כשאני שמחה, כשאני מצליחה וכשאני נשברת לחתיכות. אתה שם איתי בכל רגע, בתודעה. היחיד שאי פעם סבל את האופי הבלתי נסבל שלי, היחיד שידע להבין. אף אחד ממעט הבחורים ששידכו לי לא ידע להבין. אצל אחד יצאתי חוצפנית, אצל אחר קרה מדי, אצל עוד אחד הייתי נורא מסובכת, האחרון לא הבין מה הקטע שלי. לא ועוד לא ועוד לא. אני, שחשבתי שמעולם לא יסרבו לה. אני, שכבר לא אכפת לה וכבר לא מקווה לפגוש מישהו אחר. כי הלב שלה אצלך. עדיין. בדווקא.
לא משנה כמה אני מנסה להזיז אותו משם לא מצליח לי.
אז אני כותבת לך שוב ולא שולחת. אתה לא מוכן לקבל ממני מכתבים, או הודעות, או טלפונים. הדבר האחרון ששמעתי ממך היה, "אני לא יכול" ובכן, ברכותי. אתה לא יכול, אם אתה לא יכול אז גם אני לא יכולה.
עכשיו זהו, נדפקתי?
שמונה חודשים אחרי זה כבר אפילו לא פופולרי לאהוב אותך. כל החברים שלי והחברות כבר שמעו עליך, גם הרחוקים ביותר. שמעו הכל, על איך נפגשנו ועל איך נפרדנו [?], על כמה אני לא יכולה בלעדיך וכמה אתה מקסים בעיני. ויפה. וגבוה. ורזה. ומתוק. ומוכשר. ומרוחק. ומסובך. שמעו כולם, הינהנו. אחד אפילו סבל בכיות שלי אל מעבר לאוקיינוס. הערתי חברים מתוך שינה וטיפסתי על כל הקירות. צרחתי, בכיתי, השתכרתי, ברחתי, הזנחתי את עצמי עד כלות, אחר כך עשיתי בדיוק את ההפך. שום דבר לא עזר.
אתה עדיין תקוע לי במקום הכי בולט במחשבה, בלב, במוח, איך שתקרא לזה. לא זז משם מילמטר. אתה כבד מדי, 20 קילו מעלי, לא מצליחה להזיז אותך.
לפעמים אני כועסת עליך, לפעמים אני פשוט מחכה שיקרה משהו.
240 יום מחכה. אולי קצת יותר, כבר הפסקתי לספור, בשביל מה? הרי ממילא אין לזה סוף ואין לזה התחלה. אז ערב ראש השנה הזה, שנה אחר כך, אני רק רוצה לומר לך דבר אחד:
אני אוהבת אותך ואז שוב, אני אוהבת אותך. ושוב. אולי מליון פעם.
תמי יקירה.
