שאלה לגבי צום יום כיפור

על שיטת המדרש ותכליתו: המדרש המקיים

אוסיף עוד דבר שאינו כתוב במפורש בגמרא.

כמדומה שחלק גדול מן הבירור מה נתבע מאיתנו מצוי מתוך עיון בסברה. כלומר, מה היינו חושבים כאן?

יש לברר מה תכליתו של יום העינוי של העשור לשביעי בתורה.

יש לברר כיצד העינוי מקדם את המטרה הזו.

יש לדון בכלל איזה עינוי יכולה התורה לתבוע. בדתות אחרות, להבדיל, יש כל מיני עינויים. החל בהקרבת הילדים בדתות העתיקות ועד להתנזרות והסתגפות בדתות יותר מודרניות ויותר "מתקדמות".

חז"ל כמדומה נעזרו גם בהנחות יסודיות לגבי מה התורה דורשת מאיתנו.

ואכן הביאור שלהם, כמדומה, עולה יפה עם מה שהיינו מצפים לו. אדרבה, וכי היית יכול למצוא פתרון בינים טוב יותר בין הרצון האישי להתכפר על ידי מאמץ וסבל לבין העיקרון שאין לדרוש מן האדם לפגוע בעצמו למטרת כפרה ואדרבה, צריך ללמד אותו שהעיקר הוא התשובה ותיקון המעשים (והנפש) ולא הסבל כי הסבל אינו מטבע עובר לסוחר?

מסתבר גם שחז"ל לא התקשו באמת בשאלות האלו, מה יהיה טיבו של העינוי. הרי אם אנו סומכים על המסורת שלהם, היה ידוע מימי משה רבנו ועד לימי חכמינו מה עושים ביום הכיפורים. צמים.

מה שחז"ל ביקשו לעשות, לפי השערתי, הוא למצוא ביסוס בתוך התורה למסורת שכבר היתה ידועה מקודם. סוג דרשות כאלו נקראות בפי החוקרים "מדרש מקיים" להבדיל ממדרש יוצר, שמחפש אחרי תשובות לשאלות שהתחדשו.

דרשות חז"ל בטיב עינוי יום הכיפורים

אז מהיכן למדו? זו שאלה מצויינת כי גם הגמרא מעלה אותה.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עד עמוד ב

תנו רבנן: +ויקרא טז+ תענו את נפשתיכם,

יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער [אולי הכוונה שאדם יגרום לעצמו סבל?]

תלמוד לומר +ויקרא טז+ וכל מלאכה לא תעשו. מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש - שב ואל תעשה. [כפי שאיסור מלאכה בא לידי ביטוי בהימנעות גם העינוי שגורם צער בא על ידי הימנעות].

לימוד זה בא לומר לנו גדר כללי שעינוי זה בא על ידי שלילת מה שנעים וצריך לו לאדם. אבל מה בדיוק נכלל בו?

לשאלה זו מוצעות בסוגיה לפחות שלוש תשובות. אני מביא את הקלה והברורה שבהן.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה להלן ענוי רעבון - אף כאן ענוי רעבון,

רבי ישמעאל מסכים שהמילה "עינוי" כאן בפסוק הדורש עינוי נפש אינה מספיק ברורה. ולכן הוא מציע ללמוד אותה ממקום אחר שבו היא מופיעה בתורה.

והיכן זה?

בפסוק הבא:

דברים פרק ח פסוק ג

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְקֹוָק יִחְיֶה הָאָדָם:

מה בפסוק זה העינוי הוא בהרעבה כלומר מניעת אוכל גם העינוי הנדרש ביום הכיפורים הוא מאכילה (ומשתיה, ואפשר לכלול בזה גם סיכה שמוקשת במקום אחר להנאת הגוף מאכילה).

שאר ההנאות יהיו אם כן אסורות רק מדרבנן.

כאן אפשר לשאול: וכי אין עוד מקומות שבהם נזכר לשון עינוי בתורה? כגון העינוי שעינתה שרה את הגר, או הבטחת יעקב ללבן לבל יענה את בנותיו, או מה שסיפרו בני ישראל על שיעבוד מצרים "ויענונו" ולפי מסורת חז"ל דהיינו שנמנעה מהם תורת דרך ארץ בין איש לאשתו, שאכן אף היא בין העינויים?

את השאלות האלו מציגה הגמרא ועונה שצריך לחפש דווקא לשון עינוי שהוא לרבים ולא ליחיד וכן "עינוי בידי שמים" ולא "עינוי בידי אדם" ובתירוץ אחרון זה נדחו כמדומה כל הלימודים האפשריים האחרים.

יש לדון עוד בצורת לימוד זו, שהיא גזירה שווה שמבוססת גם על תוכן והבנה ולא רק על דמיון מילולי.

על כל פנים, לפי דרכנו למדנו כמה דברים:

1. גם הגמרא מתקשה בשאלה מהיכן אפשר ללמוד בפסוקים את חמשת העינויים, ואפילו את שני הראשונים בלבד.

2. יש כמה תשובות שצריכות לימוד ומדגימות לנו את צורת לימודם של חז"ל.

האם הסיכום הקצר מדי הזה משביע את רצונך? לצערי,זה מה שאני יכול להספיק בשלב זה. אם רצונך לברר יותר, כדאי לעיין בסוגיות במסכת יומא בסביבות דף עד, שמשם הבאתי את הציטוטים החלקיים האלו. סיוע בפירוש שוטנשטיין יכול לכוון לרוב המהלכים והביאורים שנאמרו בסוגיות אלו, לפחות ברמה ראשונית.

עינויי יום כיפור: ההלכה והמקורות

בתורה נאמר:

ויקרא פרק טז פסוק כט

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

החודש השביעי נספר מן החודש הידוע אצלנו בשם "ניסן". כלומר, הריהו מה שנקרא אצלנו תשרי. והעשירי בו הוא יום הכיפורים.

עליו נאמרו שתי חובות:

1. תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם

2. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ

אפשר להניח שהסעיף השני ברור למדי. הוא דומה לאיסור מלאכה בשבת, והרי זה נושא כבד ורחב בפני עצמו, אבל הבה ונעמיד פנים שאנו כבר יודעים כיצד נלמדו איסורי מלאכה בשבת. סוף סוף, המקורות לפנינו ויש גם סיכומים.

אך מהו אותו עינוי נפש שנאמר בעשור לשביעי? מהיכן הוציאו מכאן חז"ל את חמשת העינויים שלהם.

ואולי נחזור עליהם: איסור אכילה ושתיה. איסור רחיצה וסיכה. איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה (לשון נקיה למה שבין איש לאשתו).

יש אמנם דעות שונות בין המפרשים אם כל איסורים אלו הם מן התורה וכולם נלמדו מחובת "עינוי נפש" או שרק אכילה ושתיה בכלל והשאר התווספו מדרבנן, מתקנת חכמים.