| נשלח ב-2/10/2011 09:44 |
 |
| |
האם יש הפרעת נפש ללא פתרון?
האם יש מצב של הפרעה נפשית ללא פתרון,אני לא מתכון לחולי נפש ממש שבאמת אין להם פתרון קבוע,אלא רק להפרעה נפשית המקשה מאוד על חיי היום יום
תוקן על ידי רוניתלזר ב- 03/10/2011 17:11:33
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2011 02:09 |
|
| |
עבר זמן, מה קורה? איך את, סוני?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2011 16:18 |
|
| |
סוני- קודם כל, אני מסכימה עם רונית שרק הרגשות שלך חשובים. חוץ מזה, נראה לי שחודש זה לא מספיק זמן כדי להחליט. בכל תהליך יש תקופות "יבשות". אולי כדאי לראות מה קורה בהמשך. אם את ממשיכה להתלבט, אפשר להחליט על הפסקה תחומה בזמן, כדי לראות איך את מרגישה בלי טיפול.
הרבה טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 08:54 |
|
| |
| סוניסוני כתב: |  |
מטופלת, לרגע חשבתי שאני כתבתי את זה.
מדהים איך שאנשים עוברים דברים דומים!
ככל שאני מתקדמת בטיפול- זה עושה לי חשק להיות מטפלת בעצמי. קרה לכם?
|
|
סוני הי,
כפי שניתן לראות מקריאת ההודעות השונות שלך בפורום עולה תמונה יותר מורכבת ולכן לא יהיה אחראי מצידי לענות לך על השאלה הספציפית. פרט לכך שלא אתי ללא היכרות איתך ואת הטיפול שאת עוברת.
מה שחשוב יותר מכל, הוא לא מה אנו חושבות אלא מה את חושבת וייתכן שהשאלה שלך המופנית אלי ואל לא-מתביישת משקפת את שתי הקצוות שאת עסוקה בהם ושאנו מסמלות פה לחלק מכן...... ולא רק ביחס לטיפול....
ועכשיו אתייחס לסוגיות שעלו בשאלתך ברמה העקרונית-
* כל עניינו של החפירה בעבר הוא בשביל ההווה- כלומר, אין שום עניין לדבר על העבר לשם דיבור על העבר. העבר אינו רלוונטי! אלא כדי להבין את ההווה, לעבד את הקונפליקטים של ההווה, לשחרר מחסומים הקיימים בהווה ולהגיע לעתיד טוב יותר.
* אין טעם לדבר אלף פעמים על אותם דברים אם אין תובנות ואיכויות נפשיות נוספות שמקדמות (אולי יש צורך לדבר על הצורך לטחון ולטחון מים)
* אדם שלא רואה התקדמות איכותית בטיפול אין לו מה להמשיך בטיפול (אצלך סוני אנו רואים שזה לא בדיוק כך)
* אדם שמחפש תכל'ס ומיידי שלא יכנס לטיפול פסיכודינמי או פסיכואנליטי. אלא יפנה (אם מתאים) להתנהגותי, חינוכי, קוגנטיבי ותרופתי על פי הצורך.
אני מאמינה שאפשר עוד להוסיף ולהרחיב, אך עיה"כ היום ובכל זאת לא רציתי שתלכי בהרגשה רעה סוני שלא מתייחסים לשאלתך המאד חשובה.
בברכת גמר חתימה טובה
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 00:12 |
|
| |
אני חושב שאם כך את מריגשה זו האמת,והתבגרת מספיק בשביל להתקדם קדימה,העבר אין ועתיד עדין.....,ואם היא לא יודעת לעזור לך להתקדם פשוט תחפשי משהיא אחרת שכן יודעת[ישנן כאלו]. וזו גם דעת תורה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 22:05 |
|
| |
הדיון מחדד אצלי תחושה שמעקצצת לי בחודש האחרון, כאילו "די לחפירות בעבר, מה בתכל'ס".
וכשניסיתי להעלות את זה בפגישה, שאולי אנחנו סתם חופרות שם וטוחנות חול טחון, שכבר דברנו אלף פעמים על מה שהיה פעם ואולי אני צריכה יותר טיפים מה לעשות עכשיו, המטפלת הדווקא חמודה שלי אמרה שלדבר על העבר זה טוב ושההתקדמות היא תהליך ולא שאומרים לעשות כך וכך ובקסם הכל מסתדר, הדברים מתקדמים גם אם אני לא רואה את זה מהיום להיום ושאני אסתכל אחורה ואראה כמה התקדמתי וכו'.
אז את חושבת, לא מתביישת, שהיא טועה? (אולי היא סתם רוצה שאני אמשיך להרבה זמן? אוי ואבוי לה)
ומה חושבת רונית?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 08:53 |
|
| |
תצמה- גם במצבים שנחשבים לקלים יותר כמו היפומאניים החשיבות של טיפול תרופתי עשוי להיות קריטי. פעמים לוקח זמן למצוא את המשלב התרופתי המייצב אולם במצבים קשים בהם תרופות לא מספיק מאזנות ומייצבות נשקלת אפשרות של אשפוז וטיפול בנזעי חשמל.
מה שחשוב הוא להיות במעקב של פסיכיאטר המומחה למחלות ביפולריות.
בנוסף לטיפול הפסיכיאטרי , ישנה חשיבות לטיפול השיקומי- האישי , התעסוקתי והמשפחתי.
אחד הדוגמאות המפורסמות בארץ להתמודדות עם המחלה היא של אדם בשם צביאל רופא הסובל ממאניה דיפרסיה העובד במסגרות שיקומיות של חולי נפש. טשפר למצוא הרבה עליו באינטרנט , הוא כותב מאמרים ומתראיין בנושא.
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/194/572.html
ובהמשך לדיון של אמש, חשוב לי לציין שלצד התפיסה והעמדה המקצועית שלי אני מאד מעריכה את הישגיכם האישיים בעבודה העצמית, אני מאמינה לא-מתביישת שהטיפול הדינמי שהיית בו לא היה טוב לך ואת מוצאת עצמך צומחת דווקא כשאת לוקחת עצמך בידיים ומציבה לך מטרות ויעדים ברי השגה. אני גם יכולה להבין את החוויות הטיפוליות הטובות שמטופלת ומרימי מספרות, ואני לא מתכחשת לקדרות שציפור ציינה .
בברכה
__________ _______
תוקן על ידי רוניתלזר ב- 06/10/2011 09:14:27
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 02:43 |
|
| |
[בעיות רגשיות ניתנות לפתרון,בטיפול נכון ובעבודה עצמית ,ובדרך כלל ללא תרופות] אני חוזר לשאלתי לדבריך רונית שמאניה דפירסיה,עכ"פ ברמה קשה,לא ניתנת לטיפול רק בתרופות[כבסיס לטיפול פסיכולגי]א"כ מי שהתרופות לא מועילות לו אין לו פתרון אחר?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 02:27 |
|
| |
חברה קצת סיכום,זה ודאי שתרופות לבד לא יעזרו באופן מלא,חייבת להיות עבודה עצמית רצינית,יש שיעבדו לבד,או אם קרובי משפחה,ויש שיותר טוב להם ללכת לטיפול,כל הדרכים מצוינות,ופעמים אף מנצחות ומאפשרת למעט בתרופות,כמובן הכל בהשגחה מיקצועית. ההבדלבין ההפרעה לחולי שחולי נפש את לא יכולה לטעות[כמעט]אפשר להבין לבד,והפרעה זו בעיה שאפשר להחביא אותה אך היא בעיה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 00:19 |
|
| |
צפור - אין אני יודעת למה התכוונת באומרך שאני מייפה את המציאות הקשה, אך אין ספק שאני אופטימית וחדורת אמונה באדם וזאת הודות בין היתר למטופלים שזכיתי לפגוש אשר עברו וחלקם עדיין עוברים תהליכי שינוי פנימיים מאד משמעותיים.
אני גם מאמינה שמה שמתאים לאחד לא תמיד מתאים לשני, וצריך לראות את העומד שלפניך.
בברכת לילה טוב
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 22:45 |
|
| |
לא מתביישת- אני מעריכה את בתגובה שלך מאד!! ואת אכן צודקת ביחס למה שכתבת על סוגי טיפול שונים לאנשים שונים.
אני חושבת שבפורום הזה משתמשים אנשים שאוחזים ב2 קצוות הסקאלה ולכן זה יוצר מצב מורכב ועדין שיש להלך בו טיפין טיפין..
לדוג- מנקודת המבט שלי ומהחיים שלי- קשה לי לעמוד מול ייפוי מציאות קשה וקדורנית.. למרות שאני מבינה את רונית ואת האחרים שכן יעשו זאת ולו בשביל הקצה השני שבסקאלה...
הבנתוש?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 22:41 |
|
| |
נראה שהדיון בהפרעות נפש מעורר איכשהו תחושות בלבול, חוסר מובנות ותהיה - למה הוא התכוון בשאלתו? רגשי או נפשי? האם יש הבדל בין הפרעה למחלה? בין מוח לנפש, האם מספיק רצון או צריך תרופות? ובכלל האם יש ריפוי? ומהי החלמה? האם עבודה על הרצון זו דרך הקלה או דרך חיים? האם הרצון הוא רק מודע או משהו נסתר? מי שולט על מה? והאם יש בידינו בחירה? ומהי עבודה טיפולית? קוגנטיבי או דינמי? האם לשכב על הספה או לשבת על הכורסא או לעמוד על הרגליים? ומהי הדרך הקצרה? ומהי הדרך הנכונה? והאם ישנה רק אחת...
הדיון מבלבל או אולי מעשיר?...
גמר חתימה טובה לכולם
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 20:12 |
|
| |
מעניין איך כל אחד חווה אחרת. החוויה שלי מהטיפול הפסיכוטרפיה מאד שונה משלך לא_מתביישת. אני מרגישה בפירוש שאני 'מפשילה שרוולים' ומתקדמת אומנם לא בצורה של סדר יום אולי כי לי אין בעיה כזו אני יותר מידי פרפקציוניסטית וביצועיסטית. אבל החרדות שלי היום הרבה יותר מוכלות ובכלל השתניתי בצורת החשיבה שלי וכל מיני התייחסויות..כאילו התבגרתי בחוץ למרות שבטיפול אני יכולה להיות מאד ילדותית אבל בגדול החוויה שלי טובה אמיתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 19:13 |
|
| |
ציפור- ממש ממש לא. אני רק חושבת שישנן שיטות שלא מכירות את מקומן (וקצת מזכירות את התגובה הראשונה שלי באשכול זה...). אני יכולה להגיד מהמקום האישי שלי, ששנים של טיפולים דינמיים לא נתנו לי את מה שכמה חודשים של טיפול קוגניטיבי נתן (ותאמיני לי, החומרים שלי קלאסים לטיפול דינמי). מטרת כל טיפול היא להעמיד את המטופל על רגליו. יש משהו ממכר בטיפול הדינמי שמנוגד למטרה הבסיסית הזו. אחת החוויות החזקות שלי בהקשר הזה היתה אחרי שהפסקתי באמצע טיפול מאוד אינטנסיבי. הלכתי ברחוב, היתה לי חרדה שאאנס והרגעתי את עצמי בעזרת נשימות עמוקות ומחשבות בנושאים אחרים. פתאום קלטתי שבמשך כל תקופת הטיפול, הייתי חופרת עמוק עמוק בחרדה ומעצימה אותה כדי שיהיה לי תירוץ להתקשר לפסיכולוגית. בטח רונית היתה מסבירה שהייתי צריכה לחוש בטחון שאמא שלי לא נתנה לי יאדה יאדה יאדה. בפועל, בשנים של הטיפול סבלתי מהמון חרדות כאלו ומאז שלמדתי לשלוט בהן (בכוחות עצמי, זה היה עוד לפני הטיפול הקוגניטיבי), הן נעלמו. ולא, לא צצו אחרות במקומן...
אותו הדבר לגבי התרופות. הגעתי למצב שכל פעם שהרגשתי רע, הייתי הולכת לפסיכיאטרית שתעלה לי מינון, עד שהבנתי שאם לא אקח את עצמי בידיים, לא אצא מהדכאון. אז עשיתי "קיצורי דרך" כמו סדר יום מחייב וכדו'. כשחזרתי למעגל חיים סביר גיליתי שאני כבר לא צריכה את הכדורים. ברור לחלוטין שלא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיהם, אבל פריצת הדרך התרחשה רק שהפסקתי לסמוך עליהם והתחלתי לסמוך על עצמי.
אני לא אומרת שטיפול דינמי בהכרח מזיק לכולם בכל מצב. אני רק אומרת שיש מצבים ששיטות אחרות יהיו יעילות יותר והכי חשוב, שאין הדבר תלוי אלא בנו.
מטפלת- אני לא באמת חושבת כך. התגוה המזלזלת היתה בהמשך לאמירה של רונית.
תוקן על ידי לא_מתביישת ב- 05/10/2011 19:53:11
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 18:59 |
|
| |
| לא_מתביישת כתב: | | בעיני קיצור דרך זה לדבר שנים על הילדות במקום להפשיל שרוולים ולעבוד).
הרבה יותר קל לשכב על הספה ולצפות שהדיבורים והתרופות יעשו את כל העבודה.
16:07:09 |
|
אני מוחה בכל תוקף! לשכב על הספה או במקרה שלי לשבת על הכורסה (למרות שקורצת לי הספה) זו עבודה קשה ויסודית . אף אחד לא עושה לי את העבודה . הדיבורים הללו הם אינם דיבורים בעלמא הם לעמוד מול המראה ולעבוד על עצמי בלי מריחות ובלי הכחשות. עד אז מרחתי את עצמי שזה עניין של רצון ועוד קצת ועוד קצת, וכולם אמרו לי את יכולה אם רק תתאמצי ו..גורנישט מיט גורנשיט!
מתנצלת על ההתפרצות.. לא אישי.. רק לעניין שמי שלא מכיר מה זה להיות בטיפול לפעמים חושב סטריוטיפי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 17:35 |
|
| |
| תצמה כתב: | | האם יש מצב של הפרעה נפשית ללא פתרון,אני לא מתכון לחולי נפש ממש שבאמת אין להם פתרון קבוע,אלא רק להפרעה נפשית המקשה מאוד על חיי היום יום
|
|
מכאן נובע הבלבול. ההבדל בין הפרעה נפשית לחולי נפש אינו ברור די צרכו.
|
|
|
|
|
