[הדברים נאמרו יותר על דרך דרש ובכל זאת נראה לי שיש בהם אמת גם על פי פשוטו רק כיון שיש בהם חידוש אולי קשה מעט לקבל אותם בהשקפה ראשונה - כמובן אשמח על כל ביקורת]
 
הציווי של התורה על מילת הבן הוא בפרשת תזריע תוך כדי שהיא עוסקת בטומאת האישה היולדת והדבר הזה קשה להבנה משני סיבות דבר ראשון צריך להבין מה השייכות של חובת המילה לדיני הטומאה

ובפרשה עצמה לא מובן מה הטעם במה שהתורה מחלקת בין בן לבת במספר ימי הטומאה שהרי הלידה היא המטמאת ואם כן היה לו להיות שווה בשניהם

מתוך דיוק לשון התורה משמע שיש כאן פרשה מיוחדת על טומאת האישה כשהוולד הוא זכר שכך הוא לשון הכתוב - "אישה כי תזריע וילדה זכר" ולא "אשה כי תזריע וילדה אם זכר וכו'" וההבדל היחידי שהתורה מפרשת בזכר הוא שאותו צריך למול ביום השמיני ומתוך כך נראה שזה גם הסיבה לחלוקה בדיני הטומאה

מה שנראה מכך הוא שאכן הברית של התינוק על ידי שיש לו תכונה של קרבן כמו שמפורש במדרש לכן הוא גם מכפר והכפרה הזאת הוא המקור לטהרה הנוספת שיש לאישה היולדת דבר שגורם לימי הטומה והריחוק מהמקדש להתקצר בחצי

והדבר צריך ביאור מהו הטומאה שיש כאן ואיך יטהר אותו הברית בתכונה של הכפרה של הקרבן שיש בו

קודם כל צריך להסביר מה משמעות הברית באופן כללי ובזה כבר ביאר הנביא שאמר "ואני זאת בריתי אמר ה' רוחי עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעשת ועד עולם" וזה כמו שהתורה מפרשת על הברכות והקללות שהם ספר הברית והמשמעות היא שכשאדם מקבל הרבה טובה הוא מרגיש קרוב לה' שהוא הנותן לו אותה אלא שמאידך כשרע לו הוא מרגיש רחוק ממנו והברית היא היוצרת מחויבות שגם כשלכאורה יש התרחקות היחס למצב של הרע הוא רק כאילו יש כאן כלשון התורה רק הסתרת פנים ולא ריחוק אמיתי וזהו הברית כדברי הנביא שאמר "לא ימושו מפיך מעתה ועד עולם" שבכל מצב התורה נמצאת בפינו ועל ידי כך הרע הוא רק עונש על חטאים והתורה מפרשת שהם גם המובילים לבסוף לתשובה כללית של ושבת עד ה' אלוהיך

ועל פי זה בעניין טומאת היולדת נראה שהוא כמו שהגמרא בפסחים צ"ב אומרת "הפורש מהערלה כפורש מהקבר" ולכן בית הלל שם מצריכים לערל נכרי שמל להמתין שבע ימים עד שהוא יוכל להיטהר ולהשתתף בקרבן הפסח כיון שהניתוק מהמצב של הערלה שאין בה ברית הוא כניתוק מקבר המת שצריך שבעה ימים בשביל להיטהר להיכנס לבית המקדש

והטעם שם במת הוא כיון שהטומאה של המת הוא על ידי שהמצב שאדם נמצא קרוב לגוף של מת זה דבר שיוצר אצלו הרגשה כאילו שהאדם מסתכם במציאות הגופנית שלו כיון שהרושם הוא שכשהגוף מת גם האדם כבר לא קיים דבר שהוא לא נכון כיון שהגוף באמת הוא רק לבוש למציאות של החיים וזהו הטומאה שיש צורך להתרחק ממנו שבעה ימים בשביל להשתחרר ממנה ולהתיר את הכניסה למקום המקדש

וכמו כן בערלה שהערל בשר הוא מי שאין לו ברית עם ה' ובשבילו אין דבר מחוץ לגוף הגשמי של המציאות ולכן הוא דבר שמצריך פרישה והרחקה בשביל להיות חלק בקהל ה'

וכך הוא בברית שנעשה לתינוק שמטהר מהטומאה של האישה

טומאת האישה הוא בזה שהעובר היה "ירך אימו" כלשון הגמרא האישה מרגישה את העובר בימי ההיריון כאבר מאבריה ולכן היא לא מרגישה בו חשיבות יותר מגוף של איבר ולא כאדם שלם [וכך הוא גם להלכה שאין לו דין של נפש ולכן חיי האישה קודמים כמו שמפורש במשנה] ועל כך היא הטומאה שהיא צריכה להיטהר ממנה שבו חובת הטהרה היא להתנתק ולשחרר את הרוח

וכאן הוא המקום של הקרבן שיש בברית שבו כמו כל קרבן שהוא מן החי יש מעשה של אכזריות על הגוף מתוך מטרה רוחנית חשובה יותר וזה עצמו מכפר על הנפש כיון שיש בה ביטול שלה למציאות של הרוח העיקרית יותר וכך הוא גם בברית שיש בו הקרבה שמעלה את החשיבות של קיום הרוח על פני המציאות הגופנית שלפנינו והביטול הזה מכפר על הרוח ובכך הוא מצמצם את הטומאה של האישה עד כדי מחצית מהזמן שהיא הייתה צריכה לולא הוא היה נעשה וכמו בנקבה שצריכה לחכות עד כדי כפול מהזמן שבזכר

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: