היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים.וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" ובסוף גמרא מכות אמרו:"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.אי קרא? תורה ציווה לנו משה" כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.והקשו על זה ואמרו:"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".ובאה התשובה:"'אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
וקשה.. שהרי כל התשתית עליה מונחת התורה היא נתינתה ע"י אלוהים, והיא מצווה עלינו להאמין בגורם שנותן לה את תוקפה?! וכמו שהרב מיכי נוהג להסביר בשיעוריו- סיבה למערכת אינה יכולה להיות בתוכה אלא רק מחוצה לה, כמו שלא יכול להיות חוק שיחייב אותנו לקיים החוקים.
וממה נפשך- אם אלוהים (הדתי) לא קיים אינני חייב להקשיב לתורה, ואם הוא קיים ואף נתן תורה אזי מיותר לצוות להאמין בו.
תוקן על ידי עצכח ב- 06/10/2011 19:36:20
נשלח ב-9/10/2011 07:02
להתפלמס עם הנצרות על שישו הוא לא המשיח שבא, אינו שיקול ענייני? מה בין כפירה שבאה למטרת פיקוח נפש. לבין כפירה הנובעת מטעות בעיון - למה זה חמור מזה ?
נשלח ב-7/10/2011 14:32
יוסקהלייב כתב:
צענע,
במחשבה שניה, אחרי שלמדתי את הנושא, ומתוך פרספקטיבה היסטורית, לא בטוח שחכמים פטרו את הלל מהסיבה שהרדב"ז מציין בדבריו - להבנתי דברי הלל הם פולמוס כנגד הנצרות במגמה לשלול את משיחיותו של ישו. מובן שאין זה סותר שהיו מבין החכמים שהחזיקו בעמדה העקרונית שעבירה או מצווה אפשר להחיל רק על מעשים (ולא על דעות )שיש לאדם שליטה עליהם.
ולא הבנתי הסיפא בדבריך - מבחינת החולקים אין הבדל בין מי שגודל על ברכי הכפירה לבין מי שמפעיל את מחשבתו ומגיע למסקנות שאינן נכונות -
אני חושב שמיציתי, גמר חתימה טובה
תוקן על ידי יוסקהלייב ב- 07/10/2011 12:23:50
האם אין בעצם הטענה שחז"ל קבעו דברים כדי "להתפלמס עם הנצרות" ולא מתוך שיקולים עניניים כפירה בתורה שבע"פ?
לא זכור לי שאחת מי"ג המידות היא הפולמוס.
נשלח ב-7/10/2011 12:21
צענע,
במחשבה שניה, אחרי שלמדתי את הנושא, ומתוך פרספקטיבה היסטורית, לא בטוח שחכמים פטרו את הלל מהסיבה שהרדב"ז מציין בדבריו - להבנתי דברי הלל הם פולמוס כנגד הנצרות במגמה לשלול את משיחיותו של ישו. מובן שאין זה סותר שהיו מבין החכמים שהחזיקו בעמדה העקרונית שעבירה או מצווה אפשר להחיל רק על מעשים (ולא על דעות )שיש לאדם שליטה עליהם.
ולא הבנתי הסיפא בדבריך - מבחינת החולקים אין הבדל בין מי שגודל על ברכי הכפירה לבין מי שמפעיל את מחשבתו ומגיע למסקנות שאינן נכונות -
אני חושב שמיציתי, גמר חתימה טובה
תוקן על ידי יוסקהלייב ב- 07/10/2011 12:23:50
נשלח ב-7/10/2011 11:52
שאלתי היא לפי עמדת החולקים האם נשאר איזשהו כופר שאינו אנוס?
(שהרי אותם החולקים אינם חולקים על עמדת הרמב"ם בענין תינוק שנשבה.)
נשלח ב-7/10/2011 11:46
צענע,
אתה שואלת אותי בתור בוחן כליות ולב ? על סוגיית הפטור בעיונו כן/לא. הבאתי דעת הרמב"ם שסובר שטעות בחשיבה היא עבירה -היות ואדם אחראי לדרך החשיבה שלו "המתעורר שעליו לאדם יש שליטה חייב להפעיל את השכלי עיוני ולהבחין בין אמת לשקר - והחולקים עליו הסבורים שטעות בחשיבה אינה נחשבת לעבירה היות ולאדם אין שליטה על מחשבותיהם והם סוברים שמה שהם חושבים זוהי האמת הם 'אנוסים'
לגבי הרמב"ם אין המושג אנוס תופס בכל מה שקשור בשכלי - מאידך המושג 'אנוס' תופס לגביו כאשר מדובר בתינוק שנשבה. ראי ספר שופטים הלכות ממרים פרק ג' הלכה ג' " בני הטועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם..וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה..הרי הוא כאנוס
נשלח ב-7/10/2011 11:30
השאלה האם הרדב"ז בעצמו היה אנוס או תינוק שנשבה. שישב במצריים הרף האיסור הגדול של 5 לאוין כפי שפסק הרמב"ם, והשאלה גם עליו. אנוס או תינוק
נשלח ב-7/10/2011 11:16
השאלה היא מי נחשב אנוס ומי לא נחשב אנוס .
נשלח ב-7/10/2011 11:01
אז מה השאלה ?
נשלח ב-7/10/2011 10:55
לפי המקור שהבאת.
תוקן על ידי צענערענע ב- 07/10/2011 10:54:37
נשלח ב-7/10/2011 10:47
צענע,
לפי דברי ?
נשלח ב-7/10/2011 10:19
יוסקהלייב כתב:
יהי אור,
הרדב"ז אמנם היה אחרי הרמב"ם אך מתוך תשובתו אין ספק שמדובר בפוסקים קדמונים, הוא הרי מביא הוכחה מהלל ש"היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר: אין להם משיח לישראל..ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר חס ושלום, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו ! " עצם העובדה שחכמים התייחסו אליו בסלחנות ולא נידוהו ולא החרימוהו מלמדת שהם החזיקו בדעה שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואינו יכול לחשוב אחרת מכפי שהוא מוכרח ואנוס היה לחשוב, ולכן יש להתייחס אליו כבמקרה של 'אנוס' ומכאן שהוא גם פטור מעונש.
לפי דבריך יוצא שכל הכופרים המשכילים שעיינו והכפירה עלתה מעיונם ואינם יכולים לחשוב אחרת הרי כולם אנוסים ופטורים מעונש.?
מצד שני תינוק שנשבה -הוא בודאי בור והרי הוא פטור מעונש.
אז מי בעצם אינו פטור?
נשלח ב-7/10/2011 09:55
יהי אור,
הרדב"ז אמנם היה אחרי הרמב"ם אך מתוך תשובתו אין ספק שמדובר בפוסקים קדמונים, הוא הרי מביא הוכחה מהלל ש"היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר: אין להם משיח לישראל..ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר חס ושלום, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו ! " עצם העובדה שחכמים התייחסו אליו בסלחנות ולא נידוהו ולא החרימוהו מלמדת שהם החזיקו בדעה שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואינו יכול לחשוב אחרת מכפי שהוא מוכרח ואנוס היה לחשוב, ולכן יש להתייחס אליו כבמקרה של 'אנוס' ומכאן שהוא גם פטור מעונש.
נשלח ב-7/10/2011 02:05
יוסקה
אז בהגדרת המצווה אליבא דהרמב"ם אנחנו מסכימים.
הרדב"ז ידוע לי. אבל הוא היה אחרי הרמב"ם. ידוע למי הרמב"ם מתייחס כשכותב על המבוכה אם יש בחלק השכלי מצוות או עבירות? [זה בפילוסופים? בפוסקים קדמונים?]
אפשר שהר"מ מתייחס לנקודה זו, ואפשר שלא, צריך לעיין.
נשלח ב-7/10/2011 01:14
יהיאור,
א) אני סובר שאין קשי מובנה במצווה על מציאות המצווה אם תפקידו של השכל העיוני הוא להבדיל בין האמת ( אמונת דעת אמיתית) לשקר (אמונת דעת כוזבת) מו"נ חלק א פ"ב - וכפי שהוא כותב בפרק א' משמונה הפרקים שהמחשבה מביאה להכרת האמת והוא מאמין באמת האוביקטיבית אזי זה אך מתבקש שאין קשי הגיוני לציווי "אנוכי ה' אלוהיך" ב) אי אפשר להתכחש לעובדה שהיו פוסקי הלכה שסברו שהטועה בעיונו פטור מפני שהוא אנוס: הוא חושב שמה שהוא חושב זוהי האמת וכיצד יתכן להאשים אדם המשוכנע שמחשבתו היא אמת ? ( זוהי למשל עמדתו של הרדב"ז*) - המבוכה היא לא במובן שהיו כאלה שנבוכו בזה אלא היות ובשכל העיוני אין מעשים אלא רק דעות האם שייך לומר מצוות ועבירות, ובניגוד לעמדתם של החולקים עליו שאין שייך לומר מצוות ועבירות כיוון שהטועה בעיונו אנוס ולכן הוא פטור, עמדתו של הרמב"ם היתה שהטועה בעיונו אינו פטור והוא אחראי לטעותו -
ראה תשובות הרדב"ז חלק א' סוף תשובה רנ"ה : "כיוון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, אם כן אנוס הוא ופטור"
נשלח ב-6/10/2011 23:18
יוסקה. מסכים. [לזה שאין בר'מ מצוות אמונה אלא ידיעה] ראה איך הסברתי את מצוות האמונה בהודעה הקודמת למיכי. השאלה נשארת אם זה מתרץ את הקושי המובנה במצווה על מציאות המצווה.
בענין המבוכה לא מוכרח שמדבר לגבי טעות, יותר נראה לכאורה שמדבר על הבעיה הזו. [ואולי היינו הך והבן]. בכל אופן היותר טוב היה לחשוף למי הרמב"ם מתכוין באלו שנבוכו בזה.
