רווקת השכונה

זה אינדווידואלי. למרות שלא דיברתי על לחץ, והתחושות הנ"ל לא מוכיחות על לחץ, המציאות היא שיש לחץ.
עצם העובדה שכבר שנתיים טוחנים שידוכים בשבילי זה לבד מלחיץ. שלא לדבר על זה שיש לי אחות בת 20 מתחתי, והחברה שלנו היא סטיגמתית ומרובעת וכל מי שלא היתארסה עד גיל 20 היא תקועה- זה מלחיץ.
אז אפשר לאמר שזה לא מלחיץ, שאני צעירה ורוב העלם מתחתן בגיל 30, אך המציאות שלנו היא שונה.
ויש לי גם חברה שלא לחוצה להתחתן, ובעצם לא רוצה. אך היא חריגה.

אני חשה שאני הולכת בצידי הדרכים, לא שייכת לצרות העולם- רואה ולא שייכת- ילדים, פרנסה, שלום בית, כביסות, 
וגם לצרות התלמידים איני שייכת - לימודים, מבחנים, עונשים, חוצים, -זה לא שיך אלי.
ולעומת זאת,את הצרה הפרטית שלי אין לאנשים שנמצאים איתי יומיום.
ולכן, כשרואים אוותי רואים רווקה מול העיניים. עם רווקה אי אפשר לדון על תינוק שבוכה בלילה, או לדבר על הריונות ולידות. עם רווקה מדברים על מזג האוויר, שואלים אם יש חדש, מאחלים "בשורות טובות", מתנצלים "אני לא מכירה בחורים" או מתענינים "מה את מחפשת" או מחיעים הצעות לא רלוונטיות.
לאט לאט גודל המעגל של האנשים ש"לא נעים" מהם כי הם הפגישו איתי עם מישהו, וזה לא הלך (במיוחד אם זה הבוסית שלך... )
לפעמים זה כל כך מעיק. עם הזמן זה נהיה יותר גרוע.

שיתפתי אותכם בתחושותי. תספרו לי על שלכם, בבקשה. זה נורמלי?

זאת החלטה שלך אם להתייסר ממה שעושים לך, או פשוט (זה לא קל ופשוט בכלל!) להאמין שזה משמים ושזה לטובתך, וכך זה יקל על המצב. וזה מקל!

נ.ב זה שהם לא בסדר,זה לא אומר שאת לא בסדר!