בית פורומים עצור כאן חושבים

כבוד סוכות: "ולא יראו פני ריקם"- לאו שאין בו מעשה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/10/2011 08:31 לינק ישיר 
כבוד סוכות: "ולא יראו פני ריקם"- לאו שאין בו מעשה

 

                               ולא יראו פני ריקם, לאו שאין בו מעשה

א. רמב"ם הלכות חגיגה פרק א

 ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה,

 וכבר תמהו פרשני הרמב"ם, למה נחשב לאו זה לאו שאין בו מעשה, הרי הוא עובר עליו כאשר נכנס לעזרה בלא להביא קרבן, וכדברי הרמב"ם "מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה עובר על לא תעשה", והרי טמא שנכנס לעזרה עובר על לאו ולוקה?.

 והנה, בספר מאורי האש של הגרש"ז אויירבאך, הביא קושיית האחרונים מפסק הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הי"ב. שכתב כי מי שהקריב קרבן ללא מלח, לוקה, שנאמר: "לא תשבית מלח ברית אל' מעל קרבנך". ובמה שונה לאו זה של הקרבה ללא מתן מלח, שלוקה. ללאו של ראיה ללא קרבן שלא לוקה.

 וכן פסק הרמב"ם שהמשלח עבדו ללא הענקה עובר בלאו "לא תשלחנו ריקם", ואינו לוקה על לאו זה, כי ניתק לעשה, ולמה אין זה נחשב ללאו שאין בו מעשה?.

 ועי"ש מה שתירץ, בהבדל אם בשעת המעשה עדיין יש לו זמן למנוע הלאו, שבעת ביצוע מעשה הלאו של ביאתו ללא קרבן, עדיין יוכל אח"כ להקריב, אפילו שלא הקריב אין זה נחשב מעשה, אולם בהעלאת הקרבן ללא מלח כבר עבר מיד על הלאו.

 אלא שתירוצו אינו עולה יפה במקומות אחרים כפי שהוא עצמו נדחק שם.

ב. יש עוד מגוון רחב של לאוין, שלכאורה נחשבים ללאו שאין בו מעשה, ולא לוקין עליהם, למרות שיש בהם מעשה, או שאינם שונים מלאווין אחרים שכן לוקין עליהם.

1. לאו של בל יראה, נחשב לאו שאין בו מעשה.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג

אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלא א"כ קנה חמץ בפסח, או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה. מפני שלא עשה בו מעשה,

  לכאורה, הרי פשוט, שלאו של "בל יראה" הוא לאו שאין בו מעשה, ואילו גבי נותר, ששם נאמר: "לא תותירו ממנו עד בקר", שנחלקו בגמ' תמורה ג', למה אינו לוקה, ר' יוחנן אומר כי הוי לאו שאין בו מעשה, ור' יעקב אומר שהוי לאו הניתק לעשה, שהרי נאמר: "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו", והרמב"ם כותב כי אינו לוקה בגלל שהוי לאו הניתק לעשה.

 רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה יא

צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר. וכן בשני, שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר. ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה, ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה, שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ט

אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן. שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. והוא הדין לשאר הקדשים כולם. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה. שנאמר: והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.

  והקשו נו"כ הכסף משנה[1], למה לא כתב הרמב"ם שאינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה כדברי ר' יוחנן בגמ'. במה שונה לאו זה, מלאו של "בל יראה". אולם המשנה למלך[2] הוסיף עוד על קושיתו, וטוען, שהרי, בלאו הניתק לעשה, אם לא קיים את העשה, או שרק אינו יכול לקיים את העשה, כגון שאבד הנותר, הרי לדעת הרמב"ם בכל לאו הניתק לעשה, אם לא מקיים את העשה לוקה, וא"כ היה עליו לכתוב את הטעם שאינו לוקה כי הוי לאו אין בו מעשה, לומר שאפילו שאבד הבשר הנותר, ואינו יכול לקיים העשה, אינו לוקה. 

  והאחרונים, המרכבת המשנה והמנחת חינוך, תירצו שהרמב"ם כתב את הטעם של ניתק לעשה, לומר, שאפילו אם זרקו לים או לבור שלא יוכל לאוכלו עד הבקר, שאז נחשב עובר על הלאו במעשה, והיה לוקה עליו, ומאחר שניתק לעשה אינו לוקה עליו. והדברים הללו, שאם זרקו לים נחשב הותיר במעשה הינו מחלוקת ראשונים, בין התוס' והרמב"ן אם הוי מעשה. ועיין ב"הר צבי" שמוכיח שגם הרמב"ן אינו סובר שהמשליך את הבשר לים, נחשב לעובר במעשה על לא תותירו. ואין להאריך בדברים

  אולם הרמב"ם עצמו סובר שאין בהשמדת הנותר מעשה בידיים, שמחייב מלקות, שכותב בחמץ שאינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה, כותב שאם קנה חמץ בפסח, או חימץ עיסה בידים, דהיינו ששם שאור בתוך העיסה. לוקה. ואילו סבר שהשלכת הנותר לים הוי מעשה, היה כותב גם בנותר, כי רק אם זרק הנותר לים ולא קיים את העשה במעשה לוקה. כמו שכתב לגבי חמץ.

  וכן הרמב"ם שפוסק, בשבועה שאוכל ככר זו, ולא אכלה, אינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה, אם היה סובר שהשלכה לים הוי ביטול עשה בידיים. למה לא כתב שאם זרק את הככר לים לוקה?, כמו שכתב לגבי חמץ. משמע שהרמב"ם לא סובר שאי קיום עשה ע"י העלמת החפץ, נחשב ביטול עשה במעשה.

  רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה כ

שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר.

  ג. והנה יש שני לאוים דומים, בקרבן פסח, יש לאו: "לא תותירו ממנו עד בקר", ויש לאו על חלב הקרבן, בלשון זהה לחלוטין, "לא ילין חלב חגי עד בקר". שלא לאחר להקריב את החלב על המזבח עד הבקר. והנה לגבי מי שלא הקריב את החלב של קרבן פסח עד הבקר, כותב הרמב"ם שאינו לוקה, דהוי לאו שאין בו מעשה. לעומת מי שהותיר מהבשר עד הבקר, כותב הרמב"ם שאינו לוקה, כי הוי לאו הניתק לעשה. 

 רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ז

המניח אמורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר, ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה.

 ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קיז

והמצוה הקי"ז היא, שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו. כלומר יום חמשה עשר. והוא אמרו ולא תותירו ממנו עד בקר. וכבר בארנו, כי זה הלאו הוא לאו שניתק לעשה. שהוא אמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ובמכלתא אמרו והנותר ממנו וכו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו:

 וצריך להבין מה ההבדל בין לאו של נותר, שלא לוקים כי זה לאו הניתק לעשה, ללאוים של הלנת האימורים, ולא יראה חמץ, שלא לוקים כי הם לאו שאין בו מעשה?.

 ד. עוד יש לתמוה על הרמב"ם, שפוסק שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ממה שכתב על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שרק מי שברשותו החמץ בעת שחיטת הפסח הוא לוקה, ולא מי ששוחט או זורק. והרי אם אחד מבני החבורה יש לו חמץ בעת שחיטת הפסח, למה לוקה הרי זה לאו שאין בו מעשה.

 וכן כתב בהלכות קרבן פסח, ובהלכות פסולי המוקדשים

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קטו

והמצוה הקט"ו היא שהזהירנו משחוט שה הפסח על חמץ והוא אמרו ית' לא תזבח על חמץ דם זבחי. וענינו שבעת שחיטת הפסח, וזה בין הערביים. לא יהיה ברשותו חמץ לא אצל הזורק ולא אצל השוחט ולא אצל המקטיר ולא אצל אחד מבני החבורה. וכל מי שהיה אצלו חמץ מהם בעת ההיא לוקה. ובמכילתא לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח וחמץ קיים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחמישי מפסחים:

  וכתב הרמב"ם, שענינו של הלאו הזה, אינו השחיטה על החמץ, אלא שלא יהיה חמץ אצל אחד מבני החבורה או השוחט בעת שחיטת הפסח. ובמה שונה לאו זה, מהלאו של לא יראה לך חמץ?. ולמה לוקין על לאו זה אע"פ שאין בו מעשה. ולא על לאו של בל יראה?

 ה. עוד שאלו על הרמב"ם, שכותב, שמי שחומד חפץ של חברו, אינו עובר בלא תחמוד עד שיקחנו ממנו, ואינו לוקה כי זה לאו שאין בו מעשה, והשיג הראב"ד, מה נחשב יותר מעשה מלקיחת החפץ?.

 רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

/השגת הראב"ד/ ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.

 ו. כתב הרמב"ם כי הממר והמקלל והנשבע בשם, לוקה, למרות שזה נחשב כלאו שאין בו מעשה. משמע שהרמב"ם סבר, שדיבור אינו נחשב מעשה, ושאלו המפרשים[3] שהרמב"ם בהלכות שכירות לגבי חסימה בפה, דהיינו שחסם הבהמה ע"י קול, פסק הרמב"ם שלוקה. משמע שדיבור נחשב מעשה.

  רמב"ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ב

כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, והחוסם את הפועל פטור, אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפילו חסמה בקול לוקה.

  צריך להסביר

 הגמ' במכות י"ג. לומדת שלאו שאין בו מעשה לא לוקין עליו מ"דומיה דלאו דחסימה". שליד פרשת מלקות נכתב בתורה "לא תחסום שור בדישו". והרי אם למד הרמב"ם שחסמה בקול לוקה, הרי שסבר שלאו דחסימה אינו גורע מעשה בקול, והרמב"ם כותב במפורש שממר מקלל ונשבע בשם, זה נחשב כלאו שאין בו מעשה. ולמרות זאת לוקה.

 פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מכות פרק ג משנה א

והחלק השלישי לאו שאין בו מעשה, כגון לא תלך רכיל, לא תקלל חרש, ולא תונו איש את עמיתו שהיא אונאת דברים, וכל הדומה לזה, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם, וכן מקלל עצמו. אבל זולת אלו השלשה אין לוקין עליו, ואמרו בתוספתא כריתות כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקין עליה את הארבעים, ושאין בה מעשה אין לוקין עליה את הארבעים, 

 הרמב"ם מונה שני סוגי "לאו שאין בו מעשה". הלאו האחד נקרא "שלא עשה מעשה". והסיבה שלא לוקין עליו היא, שלא ניתן להתראה, שהרי אין העדים יודעים מה בליבו, אם חמד או לא, למרות שעובר רק אם לקח החפץ שחמד, אך לקיחת החפץ אינה מעידה שגם חמדו. אולם אם קילל בשם, או המיר או חסם בקול, הרי העדים רואים את מעשה הלאו, וניתן להתראה ולמלקות. לאו כזה, שאין לוקין עליו בגלל מהות הלאו שאינו ניתן להתראה, אין צורך ללמוד מלאו דחסימה, שאין לוקין עליו.

 והשני "לאו שאין בו מעשה". אותו לומדים מלאו דחסימה. לאו שהתורה כתבה אותו בלשון פסיבית ולא אקטיבית, דומיה דלאו דחסימה, שהתורה כותבת בלשון "לא תחסום שור בדישו". וניתן להתראה, כי מבחן העבירה הוא מבחן התוצאה, ולכן:

 לאו של לא תותירו ממנו עד בקר, מסביר הרמב"ם שהלאו הוא לדאוג שלא ישאר עד הבקר, וכלשון הרמב"ם: "צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר". והלאו נכתב בלשון ציווי לדאוג שלא יוותר. ומימילא אם נותר, ולא דאג שלא יוותר, הרי במבחן התוצאה עבר על הלאו וניתן להתראה, (אמנם התראת ספק, אולם סובר הרמב"ם שהוי התראה). ולכן לוקה. אלא אם שרף את הנותר, שאז קיים את העשה. שהרי לאו זה ניתק לעשה.

 הלאו של לא תשחט על חמץ דם זיבחי , גם הוא נכתב בלשון ציווי בלא תעשה, ופירוש הלאו תדאג שלא יהיה ברשותך חמץ בשעה ששוחטים קרבן פסח שעליו אתה מנוי, וכלשון הרמב"ם: "וענינו שבעת שחיטת הפסח, וזה בין הערביים, לא יהיה ברשותו חמץ. לא אצל הזורק, ולא אצל השוחט, ולא אצל המקטיר, ולא אצל אחד מבני החבורה". דהיינו, אין זה לאו של לא לשחוט אם יש חמץ. אלא, לדאוג שלא יהיה חמץ בזמן הקרבת הקרבן. ומימילא אם לא דאג שלא יהיה לו חמץ, משעת הגעת זמן שחיטת קרבן הפסח, עובר על הלאו. ולכן אם יש לו חמץ לוקה. ולא אכפת לנו שישב ולא עשה כלום, שהרי התורה ציותה עליו לעשות, לדאוג שלא יהיה בידו חמץ, ולשון הציווי נאמר בלשון לאו, ולכן אם לא דאג שלא יהיה ברשותו חמץ בעת השחיטה, שזו הגדרת העבירה, וזה ניתן לראות במבחן התוצאה, לוקה עליו.

 וכן הלאו של "לא תשבית מלח מעל קרבנך". נכתב בלשון אקטיבית, וזה דומיא דלאו דחסימה, ולכן לוקה.

 וכן הלאו של הענקה נכתב בלשון אקטיבית, "לא תשלחנו ריקם". ולא כתב "לא ישולח ריקם מעימך". ולכן לוקה.

 הלאו של "לא יראה לך חמץ", לא נכתב בלשון ציווי, שאילו היה נכתב לא תותיר חמץ, הרי אם היה נשאר חמץ היה לוקה. אלא הלאו נכתב בלשון פסיבית, לא יראה לך חמץ. ואין כאן ציווי לדאוג אקטיבית שלא יהיה חמץ, ולכן אם לא ביטל ולא ביער, אמנם עבר במבחן התוצאה שיש בידו חמץ. אבל לא נדרש לעשות מעשה לדאוג שלא יהיה חמץ, שניתן להעיד שהוא עבר על לאו. אולם אם קנה חמץ או חימץ עיסה, הרי הוא עשה באופן אקטיבי מעשה של "יהיה לך חמץ", ולכן זה מעשה שניתן להתרות ולהעיד ולוקה.

 כ"כ הלאו של: "לא ילין חלב חגי עד בקר", נכתב בלשון פסיבית, ולא כציווי, אילו היה נכתב לא תלין חלב חגי עד בקר, בלשון ציווי, כמו שכתב לא תותירו ממנו עד בקר, שאז היתה הכוונה היתה לדאוג שלא ישאר החלב לבקר, היה נחשב לאו שיש בו מעשה, אולם צורת כתיבת הלאו היא ללא מעשה. ולכן לא לוקין עליו.

 וכן הלאו של "לא יראו פני ריקם", נכתב גם הוא בלשון פסיבית. ולא כציווי "לא תראה פני ריקם", ולכן אין בציווי מעשה, וזה לאו שאין בו מעשה. שלא נכתב דומיא דלאו דחסימה, ואין לוקין עליו.


[1] כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ט

אסור להותיר וכו'. ומ"ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'. בקרבן פסח בס"פ אותו ואת בנו לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר"י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי"ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו:

[2] משנה למלך הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ט

והמותיר אינו לוקה כו'. אך הדבר קשה הוא דלמה לן באכילת אדם טעמא דפטורא משום דנתקו הכתוב לעשה תיפוק לי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכבר הוקשה כל זה למרן ותירץ יע"ש. ולא נתקררה דעתי בתירוץ זה משום דאם טעם זה דניתק לעשה היה כולל כמו הטעם דאין בו מעשה היה ניתן ליאמר על צד הדוחק תירוצו של מרן אך רואה אני דטעם זה דניתק לעשה אינו כולל שהרי היכא דאינו יכול לקיים העשה לוקה עליו וכמ"ש רבינו בפ"א מה' נערה בתולה הלכה ז' שאם מתה גרושתו הרי זה לוקה וכ"כ בפי"ג מהל' שחיטה גבי שלוח הקן ובריש הלכות מתנות עניים גבי לקט שכחה ופאה ובריש הלכות מלוה ולוה גבי החזרת משכון. וא"כ הגע עצמך שאבד הנותר או אכלו ארי אין לנו עוד תקון ללאו היה מן הדין שילקה לולא מן הטעם דאין בו מעשה. וא"כ הו"ל למנקט טעמא דאין בו מעשה שהוא כולל בכל החלוקות דהא לא משכחת לה שיהיה בלאו זה מעשה והדבר צריך אצלי תלמוד:

 [3] מגיד משנה הלכות שכירות פרק יג הלכה ב

אפילו חסמה בקול וכו'. מחלוקת דר' יוחנן ור"ל ופסק כר"י וכן בהלכות והטעם בגמרא דעקימת שפתיו הויא מעשה וכבר הקשו המפרשים ז"ל ממה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב ז"ל כ"כ בפי"ח מהלכות סנהדרין ותימה איך פסק שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה היא מעשה הוא מפני שדבורו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת אבל דבור שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולאו שיש בו מעשה הוא שהרי ע"י דבורו נתפסת הבהמה בקדושה והיינו דא"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר אלו דבריהם ז"ל ורבינו כתב מימר ולקח המימרא אע"פ שלא היה צריך דלמסקנא מימר לאו שיש בו מעשה הוא כיון שדבורו בא לכלל מעשה כמ"ש ואפשר היה לי לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ואע"פ שהביא בגמ' כאן ראייה לדבריו רבי יוחנן ממימר מכל שכן קא מייתי לה וצריך להתיישב בזה בסוגיית הגמרא:

                                              עוד מאמרים על סוכות באתר  www.deotai.com




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/11/2011 09:24 לינק ישיר 

 

 ביליצר

1.      לגבי הגרסאות ברמב"ם, "נדר" "נזר"  יש גרסאות שונות בכתבי היד. המשמעות אינה שונה. והכונה שנדר להיות נזיר. אמנם ברמב"ם פרנקל גורס "נזר" אולם ברוב כתבי היד והדפוסים הישנים הגרסה היא "נדר". והסיבה היא כי הצורה הדקדוקית של "נזר" אינה מורה על "נדר להיות נזיר", אלא התנזר מדבר מסויים. ואיני יודע למה הם החליטו על גרסה זו. עכ"פ הפירוש אותו דבר.

2.      הגמ' אומרת וכן פסק הרמב"ם שכל לאו שאין בו מעשה לא לוקין עליו חוץ מממר ומקלל ונשבע בשם. משמע ששלושת הלאוין הללו נחשבים כלאו שאין בו מעשה. והקשו נו"כ במקום, שהרי הרמב"ם פוסק שחסימה בקול לוקה. משמע שדיבור נחשב מעשה. ודברי הגמ' שהסיבה היא מ"לא ינקה" מועיל רק לגבי שבועת שקר, אבל לא לממיר ומקלל.

3.                אני רוצה להסביר לך דרך בהבנת הראשונים והרמב"ם. הגישה בהבנת דברי הראשונים, צריכה להיות כמו גישה מדעית. דהיינו יש לבחון את מכלול המקרים, ולהציג את כל הקושיות וההבדלים, ואח"כ לנסות לבחון את הדברים "מחוץ לקופסא" ואני מתכוון, לא להיות נעול על הסברים מקובלים והנחות יסוד בלתי מבוססות.

4.        כאשר אתה בוחן את הדברים כך, אתה יכול להבין את צורת הבנת הראשונים בגמ'. כל אחד מהראשונים היתה לו דרך בהבנת מכלול הסוגיות.

5.        ולכן, לאחר שבחנתי את כל המקרים שהרמב"ם פוסק לגבי לאו שאין בו מעשה. הגעתי למסקנה כי יש שתי סיבות לכך שלא לוקין על לאו שאין בו מעשה.               א. הסיבה שלא לוקין היא כי לא ניתן להתרות במי שעובר על "לא תיקום". לא תשנא את אחיך בלבבך". "לא תוכל להתעלם". וכן "לא תחמוד" למרות שעובר רק כאשר קנה את החפץ, והקשה הראב"ד הרי אם עובר רק כשקנה, הרי עשה מעשה ולמה לו לוקה?. אלא הסיבה שלא לוקה היא כי אין לדעת מה שבליבו, ולכן העדים אינם יכולים להתרות בו לא לחמוד. שהרי העבירה היא לא לחמוד ולא לא לקנות.  ואילו ממר ומקלל ונשבע בשם הלאו ניתן להתראה ומלקות.

ב. לאו שלוקין עליו צריך להיות כתוב בתורה כמו שנכתב לאו דחסימה, שהרי התורה כתבה לאחר הצווי של "והפילו והכהו", "לא תחסום שור בדישו". ולכן רוצה התורה ללמד שרק על לאוין שכתבה בצורה אקטיבית, עליהם ילקו.

       6 . איני מתכוון למנוע דיון מעמיק בפורום, אני רק חושב שהנושא ארוך ועמוק ורחב מידי לדיון בפורום כזה. אני גם לא בטוח כמה גולשים עוקבים אחר הדיון, ונראה שזה דו שיח, לו הייתי חושב שהנושא לעומקו מעניין גולשים, הייתי אולי מעלה נושאים כאלו לפורום. עכ"פ לא ניתן להעמיק בנושא בלא לבחון את כל ההבטים והסוגיות, ומעטים האנשים שהדברים מעניינים אותם ברמה מעבר לרפרוף מלמעלה.

               אני שמח שאתה באמת לומד לעומק, ומשתדל להבין, ולא אמנע טוב מבעליו, תמשיך ואשמח לענות.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/11/2011 02:26 לינק ישיר 

1 רמבם פרנקל אם נ ז ר  בבית הקברות

3 הרמבם כותב מפורש האומר לא אפטר מן העולם וכו,הוי נזיר  מ י ד ,
בל תאחר מלנדור בנזירות הוי בל תאחר דנדרים ולא בל תאחר דנזירות .

4 אין דינים מיוחדים לנדרים ,יש דין לנשבע וממיר ומוציא שם רע ,בשבועה הגמרא לומדת מלא ינקה ,וכך נפסק ברמבם בפרק יח בסנהדרין להבדיל מכל לאו שאין בו מעשה.

5רמבם במעשה הקרבנות פוטר ממלקות משום לאו שאין בו מעשה ,ולא משום חסרון בהתראה .

6אם אינכם מעוניינים לדון באינטרנט אכבד את זה ואדע להבא לא להגיב ,כרצונכם.בעיקרון זהו פורום לדיונים .
אני אישית נורא נהנה וגם מרגיש תועלת במשא ומתן כדרכו של קניני תורה להתעמק כדי לרכוש .



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 16:54 לינק ישיר 

 

ביליצר

 1.      הרמב"ם נמצא בפרק ה'

 רמב"ם הלכות נזירות פרק ה הלכה כא

נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר, הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו.

 2.      בודאי שהרמב"ם מתכוון שנדר בנזירות בבית הקברות ולוקה גם על בל יחל דברו וגם על לא תאחר לשלמו.

3.      לגבי הרמב"ם בפ"א ה"ד "מי שאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר". זוהי גמ' בנדרים ג'. הגמ' שם תוהה כיצד יכול לעבור על לא תאחר בנזירות, ורבא מעמיד שאמר "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן האי שעתא הוי נזיר". ושם התחבטו המפרשים תוס' ר"ן ועוד. ממה נפשך, אם הוא נזיר מאותה שעה הרי לא עובר בבל תאחר? שהרי הוא נזיר. והרמב"ם לא מסביר כך את הגמ'. שהרי הוא לא נדר בנזירות, אלא רק אמר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר, ולמה הוא נזיר. אלא לדעתו הכוונה היא שמי שאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר הרי הוא חייב לנדור מיד בנזירות, ואם לא נדר בנזירות מיד הרי הוא עובר בבל תאחר על נדרו לנדור מיד להיות נזיר. (כנראה שהלשון האולטימטיבית היחידה שאומרת שחייב מיד, זה לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, והרי מאחר וכל רגע יכול למות חייב לנדור מיידית בנזירות).  

4.      לגבי בל תאחר, ולא יחל דברו, כאשר אינו עושה פעולה אקטיבית להטמא, ובכל זאת לוקה למרות שזה לאו שאין בו מעשה. זה דין מיוחד בנדרים, כמו שהבאתי לך את הרמב"ם המסביר למה מי שנשבע לאכול ככר זו ולא אכלה, לא לוקה. ואילו הנשבע שאכל ככר זו ולא אכלה לוקה משום לא יחל דברו. כי הלאו הוא על השבועה, שהרי מי שנשבע שאכל ככר זו ולא אכלה. הרי בעת שבועתו נשבע לשקר. ואילו מי שנשבע שיאכל ככר זו ולא אכלה, בעת שבועתו לא נשבע לשקר. ולכן לא ניתן להתרות בו שלא ישבע, שהרי שבועתו זו אינה מעשה איסור. גם הנודר בקרבן מעשה הנדר הוא המעשה שעליו עובר בבל יחל ובלא תאחר. ולא ניתן להתרות בו אל תידור להביא קרבן. ואילו התראה מסוג אל תתמהמה להביא את נדרך כי תעבור על בל תאחר אינה נחשבת התראה פוזיטיבית המחייבת למלקות.

אולם מי שנודר נזיר בבית הקברות, ניתן להתראה אל תידור כאן בנזירות שהרי אם תידור בבית הקברות אתה תעבור על לא יטמא ולא יחל דברו, ובל תאחר כי לא תוכל להביא הקרבנות של גמר הנזירות בזמן.

5.      לסיום אני לא חושב שסוגיות סבוכות כאלה יש טעם לדון באינטרנט, כל מה שכתבתי בהודעה המקורית היה לעניין מסויים לא יראו פני ריקם- לאו שאין בו מעשה. זה עניין קטן מתוך כל הסוגיות, והאריכות רבה, גם על הנושא של אפשרות ההתראה למלקות, כתנאי נוסף לצורך במעשה, הארכתי במקום אחר ואין כאן מקומו.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 15:46 לינק ישיר 

המתפיס ת מ י מ י ם  צריך בדק הבית,

לא ידוע לי על גרסאות וסדנא דארעא חד הוא,הרמבם מדבר במי שקיבל על עצמו נזירות בבית הקברות.
מי שנדר בבית הקברות זה רמבם בפרק ו.
שוב אחזור,למה בפרק א  האומר לא אפטר מן העולם וכו הוי נזיר מיד ואינו לוקה על בל תאחרלשלמו ,הרי זה אקטיבי ?שאלה ...תשובה בבקשה



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 14:45 לינק ישיר 


ביליצר, מה אתה מיתמם.
 
 הגרסאות "נדר" או "נזר" נמצאות בכתבי היד ובדפוסים, ואין זה משנה כלל להלכה הקובעת שאדם שעמד בבית הקברות,
 ונדר בנזירות, לוקה משום בל תאחר. ועל בל יחל דברו. והרי הן לא יחל דברו, והן לא תאחר לשלמו הרי שניהם לאוים שאין בהם מעשה. שהרי כל מי שנדר להביא קרבן ולא הביאו תוך שלש רגלים, עובר הן על "לא יחל דברו", והן על "בל תאחר לשלמו",  אלא שאינו לוקה כי הם לאוין שאין בהם מעשה?. מה ההבדל?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 14:13 לינק ישיר 

אני,,לא קורא??אין בפרק ה כזה רמבם ,
וכן אם נ ז ר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר ,
מצוטט כבר לעיל כשהבאתי את הרמבם .



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 07:07 לינק ישיר 

ביליצר בקר טוב

  אתה לא קורא!

  גם נזיר שנדר נזירות בבית הקברות. עובר על בל תאחר. והרי המעשה שעשה זה הנדר להיות נזיר, ואילו הלאו של בל תאחר על אי הבאת קרבנותיו זה לאו שאין בו מעשה. ולמה לוקה גם על לאו זה?.  

רמב"ם הלכות נזירות פרק ה

וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר,




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/11/2011 01:11 לינק ישיר 

ואלו דברי הרמבם בפ א הד דנזירות האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו, עובר בבל תאחר ואינו לוקה ,
ואלו דבריו בפ ה ה כא נזיר טמא שטימא עצמו לוקה אכו, אף משום בל תאחרוכו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה ,וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר.
כיון שטימא את עצמו עשה מעשה .רדבז



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 23:35 לינק ישיר 

השאלה היא למה הרמבם פוטר לאחר ג רגלים ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה ,הרי התורה מתבטאת בלשון אקטיבי ולדבריכם ילקה?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 22:27 לינק ישיר 

ביליצר

אתה כנראה לא קורא, או לא מבין.  

 גם נזיר שנדר נזירות בבית הקברות לוקה משום בל תאחר. דהיינו, הלאו של בל תאחר אינו במהותו, לאו שאין בו מעשה. למרות שאינו

עושה שום מעשה בכך שלא מביא קרבנות. 

 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 22:03 לינק ישיר 

רמבם הלכות מעשה הקרבנות פ יד ה יג

אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 14:38 לינק ישיר 

 

ביליצר

 לא תאחר לשלמו לדעת הרמב"ם, זה קביעת מועד הזמן שאז עובר משום לא יחל דברו.

רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק א הלכה א

הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה.

 משנה למלך הלכות ערכין פרק א הלכה א

לפיכך חייבים עליהם משום בל יחל כו'. הכי איתא בספרי דבנדרי גבוה נמי איכא משום לא יחל. ומדברי רבינו במנין המצות ל"ת סי' קנ"ז נראה דבזמן שעובר על לא תאחר דהיינו לאחר שלשה רגלים עובר על לא יחל. אך הרמב"ן בהשגותיו מ"ע סי' צ"ד חולק עליו וס"ל דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין ברגלים:

 נזיר או כהן או שנכנס לאהל המת בשגגה, ונודע לו, או שהיה בבית ומת שם מת, ולא יצא מיד לוקה. ולמה לוקה הרי לא עשה מעשה. הוא לא יצא?.

 נזיר לוקה גם משום לא יטמא, וגם משום לא יחל דברו, וגם משום בל תאחר. למרות שבל תאחר זה לאו שאין בו מעשה.

 אלא ברור כפי שהסברתי, שלאו שאין בו מעשה, זה לאו שנכתב בתורה באופן פסבי, ואילו איסור טומאה נכתב בצורה אקטיבית "לא יטמא"  ו"לא תאחר לשלמו", ו"בל יחל דברו".




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 13:47 לינק ישיר 

מה לכהן בבית הקברות?לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו הם שני לאוין ,ובאמת נזיר טהור בבית הקברות לוקה מפני שעשה מעשה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/11/2011 08:40 לינק ישיר 

 

ביליצר בקר טוב

  אכן יפה שאלת. אולם הרמב"ם אכן עצמו כבר התלבט בשאלה זו. שהרי למה לא לוקה מי שנשבע שיאכל היום ולא אכל, הרי עבר על בל יחל דברו, ולמה לא ילקה? כמו מי שנשבע שאכל ולא אכל.

רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה כ

שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר.

 רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה כא

ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע, אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה.

 

 אלא, מסביר הרמב"ם כי המלקות אינם על החילול, אלא על השבועה. והנדר. אולם בשעה שנשבע או נדר עדיין לא עבר עבירה, (בספרי הגדת הרמב"ם הארכתי בדברים ולא המקום כאן להאריך.)



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-31/10/2011 23:48 לינק ישיר 

הרב מקובר חורף בריא

עדיין מצפה למענה על שתי אשכולות פתוחות ,עדיין אין בל תאחר אבל לדבריכם למה אין מלקות בבל תאחר האקטיבי ?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > כבוד סוכות: "ולא יראו פני ריקם"- לאו שאין בו מעשה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.

bholext