באשכול הסמוך ניסה דינו את כוחו בהצגת טיעון התיעוד.
כמאמר החכם מכל האדם, כל הדברים יגעים.
האשכול התארך, בעיקר בגין הקדמות ארוכות, חלקן מכיל טיעונים רציניים, שאינן מובילות כלל למסקנה הנדרשת ולענ"ד אף אינן נחוצות כלל לצורך הצגת הטיעון.
אני חייב לציין כי האתגר שהועמד בפני, בצירוף השינה במרכזן של אורות מקיפין, חידדו אצלי כמה וכמה נקודות בעניין. תודתי.
אנסה לסכם כאן את הדיון.
אם הבנתי נכון הטיעון אומר כך.
יש לנו תיעוד בזמן אמת, על נאום משה רבינו בפני מיליוני אנשים, בו הוא מדבר איתם על חוויה אישית ארוכה מיוחדת שכולם חוו יחד. אכילת מן במשך ארבעים שנה.
כידוע, יש פקפוקים שונים על מועד כתיבת ועריכת חמשה חומשי תורה המצויים בידנו. אני מגדיר זאת כפקפוקים גרידא ולא הוכחות, למרות אוסף טיעונים משכנעים מאד, משתי סיבות.
ראשית, לצורך הדיון דיינו בפקפוקים סבירים. איננו צריכים להוכיח פוזיטיבית את אי קבלת התורה מפי הגבורה במעמד הר סיני לעיני כל ישראל.
הטוען לכך הוא זה שעליו נטל הראיה. לא ברמה הטכנית, אלא ברמה המהותית ביותר.
אם מישהו חולק על כך זהו נושא לדיון נפרד.
שנית, אני טוען כי גם אם נאמץ את הנחת מסירת התורה וכתיבתה בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר עדיין אין לנו הוכחה כלל.
חלק מהדברים מועתק מהאשכול הסמוך.
1. תיעוד מעצם הגדרתו אמור להיות צילום מצב דברים אובייקטיבי, לפחות בעיני המתעד.
התורה היא בהגדרה מסמך דתי בעל אג'נדה ברורה מאד. כל הנסים המופיעים בתיעוד מוגשים מידית כשטר לפירעון.
2. אין שום תיעוד חיצוני לסיפור המן. למרות רמת תיעוד מסוימת המיוחסת לאותה תקופה.
אין זה שולל כמובן פוזיטיבית את התיעוד, אך תיעוד ממקור אחד, אינטרסנטי בעליל, הוא בעל ערך מועט.
קיומו של אינטרס מובהק אינו מערער לחלוטין את אמינות התיעוד, אך יש לבדוק בשבע עיניים בעיקר את הפרטים הקטנים החריגים.
3. על פי הטיעון עצם הימצאות מקורות מחיה במדבר ארבעים שנה לעם כה גדול הנה אירוע נסי. על אחת כמה וכמה אספקה סדירה של מן לאורך תקופה כה ארוכה.
א. אין לנו מידע על גודל העם. אדרבה חישוב הגידול הטבעי גרידא מביא אותנו למספרים קטנים בהרבה.
הגזמות מספריות גסות, גם בזמן אמת, הן נחלת האנושות עד עצם היום הזה.
ב. כלל לא בטוח כי קיום בתנאי מדבר הנו אירוע כה חריג.
גם המקרא לא מציין זאת כנס. הוא מציין כנס רק את העובדה שקיבלו מן.
ג. בזמן אמת המן לא עשה יותר מדי רושם על האנשים.
קשה לקבל כי אנשים שראו בחוש לחם מן השמים הגדירו אותו לחם קלוקל. לא שוליים. כל העם. לא אחרי ארבעים שנה אלא די בהתחלה.
מהיכרותי עם כמה מקורבים של צדיקים (אמתיים ושאינם) בדרך כלל הם חלים וזוחלים. אין ליבם נהיה גס בהם.
זה מחזק את האפשרות כי מדובר בהגדרה למזון כלשהו, לא משובח במיוחד, אותו הצליחו להשיג בתנאי המדבר. (אינני מספיק בקי, אך חוששני כי, כאמור, קביעתך הנחרצת כי אין במדבר סיני אפשרות לקיום סביר, אינה בהכרח משקפת את המציאות).
כלל לא בטוח כי אכן בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה. לרוב האנשים לא היה יומן דיגיטלי ויש האומרים כי גם לוח מודפס עדיין לא היה בשימוש. יש לקחת בחשבון אי דיוק בתקופה.
4. אין הוכחה למספר האנשים שנכחו בעת הדרשה של משה.
5. בלי אמצעי הגברה קשה להניח כי כולם שמעו את הנאום, בוודאי שלא את כולו על פרטיו.
6. לא סביר שיותר מדי אנשים האזינו בסבלנות לנאום כה ארוך על כל פרטיו.
למעט מאד אנשים הייתה נגישות לתורה הכתובה. למעט מאד הייתה היכולת לקרא ולהשוות.
עובדה כי התורה מדברת על הימצאות במצרים של 430 שנה בניגוד גמור למציאות, ואין פוצה פה ומצפצף.
ברגע שנטען כי היו נספחים שהבהירו כי הכוונה לחישוב מעת ברית בין הבתרים, מי ערב לנו שלא היינו נספחים שהבהירו באר היטב את סיפור המן?
יש סתירות בתיאור המסעות. גם כאן הטענה להבהרות בעל פה שומטת את בסיס הטיעון.
אין הוכחה כי לא היה עם רב שחשב שמדובר במשיחיסטים הזויים. קיימת אפשרות כי רבים וטובים אכן נטשו. נשארו רק החפצים משלל סיבות להישאר. לא כל האנשים הוטרדו אז מכך שכעבור 3500 שנה נתווכח אם סיפור המן עובדה או מיתוס. הם עזבו את העסק והלכו לדרכם.
אנו יודעים כי בסופו של יום ההיסטוריה נצבעת בצבעי המנצחים. כמה אנשים ידעו עוד 500 שנה על מכתבו של ר' דוב לנדו נגד דגל התורה? (אם ידעו זה רק בזכות התיעוד המאוד מפותח של ימינו). אין הוכחה כי התורה הייתה חסומה הרמטית מאפשרות של תוספות כאלה ואחרות.
אין צורך לפרוץ את כל גבולות זמן כתיבת התורה (זה לא ממש מסובך) אני מדבר על תוספות מינוריות מבחינה טקסטואלית ומשמעותיות מבחינת עוצמת המסר.
במקור התווסף טיעון כי לא סביר שעם שלם יאמץ כמוטיב מרכזי בחייו מידע שהוא יודע כי אינו נכון.
אני מניח כי טיעון המוטיב, מתייחס לא רק לאכילת המן אלא לכלל אירועי יציאת מצריים ולגולת הכותרת, מתן תורה וקבלתה.
הטיעון יוצא מנקודת הנחה שביום בהיר נטפל משה רבינו למיליוני אנשים לא מוכרים, חסרי תרבות ודת והנחית עליהם תורה שלמה.
המציאות, כנראה הייתה קצת שונה. משה הוא האיש שארגן את מרד העבדים המפורסם בהיסטוריה.
העם היה כבר דתי ורוב, אם לא כל, המצוות היו מוכרות לו. את חלקן הוא טרח לקיים, את חלקן פחות. לא היה ערעור על עצם האמונה, הדת ומצוותיה.
על רקע זה קל להבין מדוע העם הסכים לזרום עם מצגת מתן תורה. (על אלו שלא הסכימו דיברנו כבר).
זה גם נותן הסבר מסוים להסכמה שבשתיקה לפחות על אי אלו אי דיוקים בתיאור המאורעות. מעטים האנשים שימחו בתוקף על טיעונים לא מדויקים שנועדו לקדם את מה שהם מאמינים בו.
ומי בדיוק היה אמור לתעד את המחאה אם הייתה?
יכול בהחלט להיות כי במהלך קניית או איסוף המזון היו אי אלו אנשים שהפטירו בציניות, "אנחנו עומדים פה בשמש והם מספרים לנו על מן..."
אין כלל הוכחה כי סיפורי המכות ויציאת מצרים הוקראו לאזני העם. בכל מקרה מדובר בפרשנות לאירועים סבירים כמבואר בארוכה באשכול סיפורי המקרא פרשנות אלטרנטיבית.
אמור מעתה, העם יצר את המוטיב. המוטיב לא הטמיע עצמו בעם.
9. אי אפשר לטעון להוכחה על בסיס טיעון פסיכולוגי. ("העם לא היה מקבל וגו'") בכוח טיעון זה ניתן להכחיש את השואה. אין שום דבר משמעותי שכלי ההוכחה שלו הוא על בסיס טיעון פסיכולוגי.
סופו של דבר אין לנו שיור אלא הוכחה בפועל הנראית לעיני בשר, או המוכחת מתוך המציאות ו/או ההיגיון המוחלט. בכל מערכות החיים כל מה שלא מוכח אמפירית אפילו למיחש לא מבעי. כך נוהגים כולם. גם אתה. אלא אם כן היחס בין החשש לנזק אל מול הקלות להימנע הוא כזה המצדיק לחוש מספק.
וכן נזכרתי במעשה שני האיכרים שבאו לקאדי וכבש בידם, צעק הראשון: 'הכבש שלי', 'אתה צודק' השיב לו הקאדי וליטף את הכבש בחביבות, צעק השני: 'שלי הכבש והוא גנב ממני', 'גם אתה צודק'! השיב הקאדי בנועם והמשיך ללטף את הכבש, תוך שהוא מבקש מעוזרו, 'קח את הכבש והנח אותו בחצר המסגד', 'אבל למה' שאל השמש? גם אתה צודק השיב הקאדי. ועד היום יושב הקאדי ומלטף את הכבש בחצר המסגד.
