בס"ד
בירכתי כפר קטן ונידח, אי שם באירופה שלפני המלחמה, צועד לו אדם עצוב ובודד שאת דרכו איבד, מעיל פרווה ארוך עוטף את גופו וכובע שחור מגן על ראשו.
שעת לילה מאוחרת, שבילי הכפר ריקים מאדם, אורות הבתים כבו, שלג צח את האדמה החומה מכסה, פה ושם שריקת רוח בודדת את הדממה הנוגה שוברת.
קור עז את פרוות המעיל חודר ואת איבריו העייפים כמעט משתק, הוא מנסה להתכרבל עמוק בתוכו, לקבל מעט חום בקור האיום. מאי שם עולה גאיית פרה שהקור והרעב גזלו את מנוחתה.
מבית לבית עובר, תר אחר החום הנכסף, אולי ימצא תנומה לגופו הגווע, מנוחה לנפשו המתייסרת, אך הכול אפל ושקט ולדפיקותיו אין עונה, חרמש הירח מלמעלה, מבליח, מסתכל, אולי מנסה לחייך, כאילו רוצה לנחם, עד שבא ענן קטן ואותו מכסה.
אט, אט את גופו הייאוש שובר, ואת תקוותו הוא מאבד. על אבן קטנה בסוף שביל ליד עצים ערומים מעלים, מתיישב, מחכה לסוף, למות הגואל, המוח מתעמם ממתין ללב שעדיין, עדיין מתאמץ.
לפתע, כמתוך חלום, קול דק וענוג מלטף את אוזנו, חודר עמוק בתוכו, מנגן על מייתרי ליבו. הוא קם בשארית כוחותיו, ואל הקול כאילו נשאב בלי להניע איבר, נעצר הוא ליד בית נמוך, מכוסה רעפים אדומים, עצי פרי סביב, סביב גדלים, ואת חלונותיו כמעט מכסים, מבחין הוא באור צהוב בוקע מחלון החזית, אור חמים בחושך המקפיא.
מתרומם הוא בשקט, בשקט לעברו ואל עיניו מתגלה, סלון קטן, מכוסה ברצפט עץ ישנה ויפה, קירות בז' עטופות בתמונות נופים מרהיבים, על שולחן צר מכוסה מפת קטיפה ורד אדום באגרטל ירוק. ובפינה ממש מתחתיו עריסה מעץ אורן מגולף שעל קימורה חרוט: "תינוק שלי אני מחכה לך".
ליד אח בוערת שטיח עבה פרוס ועליו יושב איש צעיר, תווי פניו אציליים ועדינים, מגלים חכמה ורגש, מבט פניו נוגה, מופנה אל אישה קטנה ושברירית ששתי דמעות זולגות על פניה היפות ואש האח המרצדת בעינה משווה למבטה משהו מלאכי.
ספר שמואל מונח על רגליה היחפות ומתוכו בקול חרישי קוראת, "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים... ותתפלל על ה' ובכה תבכה... היא מדברת על ליבה רק שפתי נעות וקולה לא ישמע..." היא בוכה והוא מנחם, היא דומעת והוא מנגב את דמעותיה, היא בוהה בו והוא בה, היא שותקת והוא לוחש לה, "ותהר חנה ותלד בן..."
הוא מתנער מן החלון, מפנה את פניו לאחור, לא הוא לא יכול לדפוק, את האהבה הזאת לעצור, על אבן קרה נופל ואת נשמתו הטהורה נופך.
איזה אפיזודה רומנטית תהרוג אותך?
