"תורה עם דרך ארץ" איך עושים את זה?

בס"ד

בתקופה הארוכה שבה אני שוהה ביום יום מחוץ לכותלי בית המדרש. עולים בי לא פעם תחושות ושאלות קשות, במגוון תחומים, ועלה בדעתי להציע את מחשבותיי לפניכם.

אין ספק שלא נולדנו לתוך מסגרת כזו של חיי עבודה בעולם המעשה. לחלק מאיתנו היה אבא שלמד כל היום בכולל וכדו', וגם אם לא, חונכנו לחיים של לימוד תורה. לא ניתן להתעלם מכך שכל אחד מאיתנו שעשה את הצעד של מעבר לעולם העסקים / ההייטק / האקדמיה וכדו', חווה ברמה כזו או אחרת תחושה של 'חלוץ'. "אני חושב אחרת ולכן אני פועל לפי ראות עיני למרות שאני מיעוט בחברה ". אך לכך מתלוות גם תחושות של בדידות ושונות אל מול הרוב והסביבה. תחושות אלו גורמות לא פעם לתחושת לחץ ודחק ברמות שונות כל אחד לפי אופיו. מלבד בעיות קונקרטיות (אי קבלת ילדים לת"ת, וכדו').

זאת ועוד מכיוון שלא גדלנו וחונכנו לדרך חיים זו, המעבר טומן בחובו שאלות והתחבטויות לא פשוטות, לא פעם אנו מתקשים להבין איך בכלל חיים כאלו צריכים להתנהל ? הדילמות הן רבות, אך אציג כאן את השאלה סביב ההקשר התורני, כאשר לא פעם עוברים ימים שלמים בהם אין הזדמנות לפתוח ספר (תורני). מלבד החובה ההלכתית בלימוד תורה, קיימת אצלנו החרדים תחושה פנימית שבהיעדר ידיעת תורה אין לנו ערך אמיתי. תחושה זו נובעת מגורמים רבים, גם אובייקטיביים אך בעיקר פסיכולוגיים ופסיכו סוציאליים. כך זה בכל החברות והתרבויות השונות גידולו של אדם אל תוך הגישה מפנימה בו את האמונה כי ההישגים שלו תלויים במידה רבה בהתאמה הקיימת בינו לגישה. יהיו הגורמים לכך אשר יהיו, בחירתנו מכורח הנסיבות בעיסוק בדרך ארץ, אינה מקהה במאומה תחושה זו, ולעיתים אף מעצימה אותה. דווקא מבחוץ התחושה של המרכזיות של היהדות והתורה בחיינו מתחדדת ומתגבשת, ובעקבות כך גם תחושת הרווחה הנפשית מצטמצמת, ולעומתה תחושת הדחק מתעצמת.

זה בנוגע להיבט של לימוד תורה, אך גם התמודדויות אחרות כמו היחס של בני המשפחה - בת הזוג/הורים/אחים לכך, הכובע והחליפה בסביבת העבודה/לימודים ובדרך אליה, עבודה/לימודים בסביבה חילונית, עבודה/לימודים עם נשים, תפילות בתנאי עבודה/לימודים, חינוך ילדים בהתייחס לחינוך הנפוץ במוסדות החינוך המקובלים, ובכלל קשיים בקבלה למוסדות חינוך ועוד ועוד שאלות רבות עם פנים רבים הלכתיים רגשיים ופרקטיים. ובל נשלה את עצמינו דילמות יש לפתור, ההדחקה לא תועיל כאן, דילמות אלו משותפות לרבים מאיתנו, וחבל שלא ניתרם זה מזה.

לעיתים התחושה היא כשל 'מהגר' שעבר מארץ מולדתו אל ארץ זרה, בה השפה שונה והתרבות שונה, אם לא די בקשיי ההגירה אל הבלתי נודע והבלתי מוכר, עוד מוטל עליו לשמר בליבו ובנפשו את החוקים, את התרבות ואת הרוח של ארץ מולדתו. לא פעם מורגש הצורך באנשים מהזן של רש"ר הירש, שינחו אותנו איך לחיות חיים של דבקות בתוך עולם של חולין? איך להיות תלמיד חכם כאשר רוב היום טרודים בעסקי הפרנסה?  איך נשארים בתודעה של חיי נצח, כאשר אנו שקועים עד צוואר ב'כאן ועכשיו'? איך משלבים תורה עם דרך ארץ?  איך חיים כיהודי?  איך עושים את זה?

הרעיונות לפיתרון הם רבים, אך כ'חלוצים' עלינו בראש ובראשונה להתאגד בשביל עצמנו, למען החוסן הנפשי שלנו, ועל מנת להתמודד עם כל מה שכרוך במעבר זה בגישה תורנית ובריאה. עניין זה מקבל משנה חשיבות כאשר אנו לוקחים בחשבון את דמותו של היהודי העובד לפרנסתו, בעתיד. הסיכון שקיים כאן הוא רב ואין צורך להכביר במילים. האחריות לכך מוטלת במידת מה על כתפינו. אם אנחנו נשכיל לבנות את המודל הנכון הרי שיצרנו לילדינו עולם של 'תורה עם דרך ארץ' על כל המשתמע מכך.

אחרי שמחת תורה יש קבוצת עובדים שהתחילה להגע בקביעות בערב, אבל זה די אינדוודואלי ולא כ"כ קבוצתי.
אבל יש לנו שיעור שבועי של אנשים עם אוריינטציה בסגנון הפורום. וזה מודל מוצלח למדי, אם כי פעם בשבוע זה לא אידיאלי.

לבהעיברי,
מה יש בבית שמש?
אפשר וכדאי ללמוד מנסיון של אחרים.

ישר כח על עצם הדיון.
שאלה: הדיון לירושלמים או גם לדלת העם?
כי אני לא חושב שבית מדרש וירטואלי יהיה רעיון מעשי (אולי בסקייפ)
ובכל זאת אם לוקחים בחשבון את הפיזור הגיאוגרפי, אפשר לקיים קשר בין קבוצות לימוד שונות.
כנסים ושיעורים משותפים יכולים ליצור חיזוק גדול.

בבית שמש יש כבר משהו

ביקרתי בחו״ל ומצאתי שם המון אנשים שעובדים במשך היום ובלילה יש להם שיעורים והם יהודים חסידיים יראים ושלמים מנהלים בתים לשם ולתפארת ( וחוץ מזה ששם לא קיים כזה מושג שלא מקבלים את הילדים למוסדות בשביל שהאבא עובד, העבודה שם זה בכלל לא בעיה הענין הוא רק איך הבית נראה).

הסקר הוא שלי כמו שלך, ושלך כמו של כל המשתתפים פה. 

לכן השאלה "לכמה אנשים שלחת את הסקר?" מופנית אליך כמו אלי, ואל כל המזדהה עם המטרה.

נו... אז לכמה אנשים שלחת את הסקר? :)

יפה מאד. בהצלחה.
לכמה אנשים שלחת את הסקר?

לומדמכלאדם הציע להפיץ סקר שיציג  לנו תמונת מצב באשר לדרישה לבית מדרש לאנשים עובדים.

כיון שיוזמת הסקר היא בזכות אשכול דיון זה - איני רואה צורך להכביר במילים על מהותו.

כולם מוזמנים להיכנס ולהביע את דעתם: למילוי הסקר

בעל בעמיו

לולי הפרשנות שלי לדברי הרב זילברמן, התשובה שלו מתקבלת על הדעת? או שיש לך תשובה אחרת לשאלה? אני רק הצעתי. וכפי שכתבתי, זו נקודת התחלה, לנסות לעשות דברים בשביל המטרה ולא בשביל התמורה, אין ספק שיש הרבה מכשולים בדרך, השאלה היא על איזו דרך פוסעים.

מישהו סיפר לי היום שהוא היה בישיבת ר' חיים ברלין בארה"ב, שם בסדר שלישי נעשה פתאום היכל ביהמ"ד צפוץ ודחוס בעקבות הצטרפות של הרבה בעלי-בתים צעירים לתלמידי הישיבה.
האם יש סיכוי שאי פעם נזכה לראות גם אצלנו תופעה כזו?

חזק ואמץ

אם מישהו בא עם תכנית מוכנה, הוא צריך לספר לשומעים על מה הוא מדבר. כאן, אין כל תכנית, אבל יש דיבורים על ניסיון ליצור משהו. לא נראה לי שכדאי להחליט מראש כך או אחרת.

סייף
עשית לי חשק להעתיק כאן דבר מה שכתבתי פעם.
דן אריאלי, חוקר חברה מפורסם, ומחבר הספר 'לא רציונלי ולא במקרה', כתב שרוח ההתנדבות האנושית נעלמת כשמדובר בתמורה. 
לשם הדוגמא, הוא העמיד סטודנטים שביקשו עזרה בסחיבת חפץ כבד, ושיעורי ההתנדבות היו כך וכך. אך כשהוצעה תמורה קטנה, שיעורי ההתנדבות פחתו בהרבה.
מדוע? בלי להכנס לכל המונחים הגבוהים, דן אריאלי מסביר שאנשים נוטים לעשות מעשה טוב ללא תמורה, אך כשמוצעת להם תמורה, המעשה הטוב הופך להיות סחר פשוט. מבקשים מאדם לתת יד לסחיבת ספה כבדה, ובתמורה הוא יקבל עשרה שקלים. אין ספק שזה לא לפי כבודם של אנשים רבים. וגם ייתכן מאוד שבעשר הדקות אותן הוא יקדיש לסחיבת הספה, הוא יכול להרוויח במשרד מעט יותר מעשרה שקלים.
במישור המסחרי אם כן, זו תמורה שאינה מספקת. אם כי בהתנדבות מלאה, אנשים יושיטו יד. מן הרגע שיש תמורה, יש למדוד את המעשה במשקפיים אחרים. במשקפיים ההם, המסחריים, זו תמורה נמוכה מדי למאמץ.
מהי התמורה שמקבלים כשלא מקבלים תמורה כספית?
אפשר שזוהי ההרגשה הטובה, אני אדם טוב, עשיתי מעשה טוב. אולי הטפיחה על האגו. או סתם רצון פשוט וכנה להיטיב עם האחר, הזקוק לעזרה. רוב האנשים יסכימו לעשות מעשה טוב בקלות, אנשים מטבעם חפצים להיות טובים.

נזכרתי במחקר הזה כששמעתי שאלה מעניינת, ותשובתה בצידה, של הרב זילברמן זכרונו לברכה. הוא שאל, איך במשנה במסכת אבות אומרת, 'אנטיגנוס איש סוכו אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס'. ובמילים פשוטות, אל תעשו מצוות בשביל לקבל שכר!
השאלה של הרב זילברמן פשוטה מאוד, כיצד ייתכן שדרישה זו, שלא לשמש את הרב בשביל שכר, אלא לשם שמים, היא דרישה בסיסית? הינו יכולים להבין אם היתה זו מדרגה גבוהה הנדרשת מהאנשים שכבר עשו דבר או שנים בימי חייהם. אבל לבוא כך, לכל אדם, ולדרוש ממנו לעשות מצוות שלא לשם שכר, אלא לשם אהבת הבורא או האידיאל, איך אפשר?
תשובתו היא, שיש דבר הנקרא 'אהבת השלימות'. אדם מטבעו חפץ להיות אדם טוב, שלם, תורם לחברה, ועושה מעשים נכונים. אפשר כמובן להתרומם עוד יותר מכך, אבל הדרישה שהמשנה מציבה, בשם אנטיגנוס איש סוכו, היא לא לעשות דברים בשביל תמורה. אלא כדי לעשות את המעשה הנכון! כלומר, להתכוונן מתחילה על המישור הזה, בו עושים מעשים כדי להיות טובים יותר, ואולי אפילו משום אהבת הבורא שציוונו לעשות כך, אבל לא להתכוונן למישור המסחרי, הכדאיניקי, נעשה כך כדי לקבל תמורה!
אני חושב שהמחקר של דן אריאלי מעמיד באור בהיר יותר את תשובתו של הרב. במישור ההוא, המסחרי, יש כללים משלו. מהי תמורה נאותה, ששווה להשקיע מאמץ X בשבילה, ומהי תמורה שאינה מספיקה. במישור ההתנדבותי, הפילנטרופי, יש כללים אחרים. אנשים מוכנים להתאמץ הרבה יותר בלא תמורה, כדי להיות אנשים טובים יותר, אנשים תורמים. המשנה מבקשת מאיתנו להיות שייכים למישור ההוא.

תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 31/10/2011 22:01:10

א. יש נטייה לרוב האנשים שמכבדים עצמם, להעדיף לעשות דבר בחינם, מאשר לקבל ע"ז סכום שאינו שווה להם או שווה את המאמץ.
[וכן איתא ביתד נאמן htt7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%99-%D7%91%D7%AA7].
ב. אעפ"כ טוב ליתן בשביל ההרגשה הטובה כיבוד קל, ועוד וכד'.
ג. הריני פותח את המגבית, ומתחייב בזאת שאם הדבר יקום ויהיה, ויהיה צורך בכסף, אני נותן, בלא נדר או נזירות שמשון, 800 ש"ח בשביל ההתחלה, זאת בתנאי כפול, שאחרי יבואו עוד ויוכיחו רצינות.

לומד,
לפני מפגש, אולי כדאי שיכתבו כאן הצעות.

יש כמה שאלות שאפשר להתחיל איתן.
1. זמנים. בכמה ימים בשבוע מדובר, כמה שעות ואלו שעות.
2. סגנון הלימוד. שיעור/חברותות/שילוב של שתי האופציות הללו/משהו אחר?
3. תכני הלימוד. גמרא (עיון/בקיאות/מועד/נשים-נזיקין/אליבא דהלכתא)/הלכה/מחשבת ישראל/מקרא/אחר?
4. מקורות מימון. אם לא תהיה מלגה (ראה 5) והלימוד יהיה מבוסס על חברי הקבוצה עצמה ללא מגידי שיעורים/מרצים חיצוניים, כמעט אין בזה סיפור של מימון. בשביל כיבוד קל מספיק שכל אחד שם בקופה כמה שקלים. במידה וכן יהיה צורך במימון, מי יממן - הלומדים/תרומות/אחר? (זה אולי החלק הכי קשה, אבל עם רצון חזק ועבודה משותפת אני מאמין שזה אפשרי)
5. מלגה. כן/לא/חלקי

יש בעיה נוספת, שאם לא נדבר עליה היא תציק לנו בהמשך מאד.
קבוצה כזו צריכה להיות מורכבת מאנשים שיש להם שני דברים: רצון ויכולת.
במגזר החרדי, העובדה היא שאחוזים נכבדים מהצעירים שתורתם אינה אומנותם, הם בעלי קשיים קוגנטיביים ברמה כזו או אחרת. יתכן מצב שיבוא אדם וירצה להצטרף לקבוצה, ויהיה לו באמת רצון טוב, אבל תהיה לו בעיה עם הלימוד.
צריך לחשוב איך לפתור בעיה כזו, כי אם יעזור ה' ונצא לדרך, נתקל בה ונצטרך לספק מענה (או לפחות למצוא פיתרון איך מתנהלים במצבים רגישים).