באשכול "דרכי הסקת מסקנות מתיעוד על המציאות" התפתח דיון משנה אודות ההבטחה המקראית "וציוויתי את ברכתי".
אני מעתיק את הדברים לכאן כדי להמשיך בדיון.
אני כתבתי:
יהודי חכם ומוערך בשם הרב משה גרילק טוען בראיון לעיתון "משפחה" לרגל ספרו החדש על תורה מסיני, כי העובדה שהתורה "העזה" לומר וציוויתי את ברכתי, מוכיחה כי היא אלוהית.
ואני אומר כי העובדה שגרילק (אדם הגון לדעתי) לא מתבייש לשקר במצח נחושה היא הוכחה מה הדת עושה לבן אדם.
כולנו עדים מדי שמיטה למסע השנור הענק לטובת שומרי שביעית. מה עם "וציוויתי את ברכתי"?
מי הם הרבנים השוטים שבמקום להמליץ לצאן מרעיתם לעבוד שנה אחת ולהרוויח יבול כפול הם נזקקים להיתר המכירה?
שמא תאמר כי "ההבטחה" אינה אמורה להתקיים בכל תנאי, הנה לך התשובה כיצד "העיז" הכותב להבטיח.
ועל זה נאמר יודע צדיק (כותב התורה וגרילק) נפש בהמתו.
(ההוכחה מובאת, בין השאר, ב"כתב סופר" בשם אביו ה"חתם סופר". שניהם כמדומני לא זכו לראות שמירת שמיטה).
דינו כתב:
בנוגע להבטחת השמיטה, כלום אשתמיט ממך ששמיטה בזמן הזה דרבנן?
אני הגבתי:
שמיטה בזמן הזה דרבנן, רק מדרבנן. מדאורייתא זה דאורייתא. תירוצך עצמו הוא עוד הסבר איך המקרא "העיז". (כמו פרשנותך אודות שלמה המלך באשכול הסמוך).
גרילק עצמו, אגב, כן טוען שגם היום רואים בחוש כי שמירת השמיטה רק גורמת לרווחים. אולי זו דוגמא לאמירת שקר גלוי בזמן אמת.
בכתבי המחבתים כתוב בפשטות כי כל החקלאים השומרים שמיטה נהנים מיבולים פי 3 וכל מי שלא שומר שמיטה נשאר בלי כלום.
באחד האתרים גם ראיתי כי מיד לאחר כל שמיטה שחוללה (כמובן באחוז המדויק של חילול שנקבע רטרואקטיבית {דוגמת כל הסברי "הנהגת הבריאה}) פרצה מלחמה.
דינו הגיב:
סתם כך בנוגע לשמיטה אני סבור שאתה טועה, לדעתי המקור לכך שאם אין רוב ישראל על אדמתם השמיטה דרבנן ולא דאוריתא, הוא ענין זה עצמו של ברכת הארץ. התורה מצוה על שמיטה וטוענת שבלי זה הארץ תקיא אותנו, אבל לשאלה מה נאכל היא עונה שתהיה ברכה של שלש שנים. ברור כשמש בצהרים שאין משמעות לברכה זו וגם אינה יכולה להתקיים כשאין רוב העם על אדמתו, כי כך הארץ אינה נשמרת מעבודה בשמיטה, והיא מקוללת ומקיאה ולא מברכת. (נכון שבאופן תיאורטי ייתכן שהארץ תהיה מלאה ומיושבת כולה ב7 מליון יהודים, ובארה"ב יהיו 7.5 מליון, זה עונה להגדרה הפורמלית של 'אין רוב ישראל על אדמתו', ולכן רשמית שמיטה דרבנן, אבל מצד רוח הדברים בכה"ג שמיטה צריכה להיות דאוריתא, כל שהארץ כולה מיושבת, ועל ידי יהודים, וכך היא יכולה לציית למנגנון של הברכה). ברור שכיום אי אפשר לראות ברכה זו גם אם נרצה, שהרי השנה הששית היא לפני השביעית, וכיצד תדע הארץ התמימה מה יהיה בשנה הבאה, הישמור שמיטה, או חלילה יערוך היתר מכירה? ואם היתה קרקע זו בבעלותו לפני שבע שנים או שחכר אותה או ששינה את דעתו. מה גם שלפי הבנתי היתר מכירה לא פותר את הבעיה של ברכת השנה הששית, אין סבה שהארץ תתברך עבור הנכרים שקונים אותה. כל עוד חלקים נרחבים מהארץ שייכים לנכרים, מה שהיה גם בימי הבית השני וגם בזמננו, אין משמעות לכך שיהיו מקומות שישמרו שמיטה וכדו', כי הברכה אינה סלקטיבית לפי חלקות של מי שסביר שישמור שמיטה ושלא מיקל כמנהג ירושלים בפירות נכרים, אלא על הארץ בכללות. ולכן יפה הכריזו בראשית ימי הבית השני שהשמיטה בזמן הזה אינה אלא דרבנן, ולכן הקילו בה בהתאם לפי הצורך, והיו זמנים שרצו לבטלה לגמרי משום שלא היה אפשר לעמוד בה, כדאי' בירושלמי. הכל תלוי עד כמה היה הגידול החקלאי מרכיב מרכזי בכלכלה.
עד כאן העתקה מהאשכול הסמוך.
