| נשלח ב-22/1/2003 14:37 |
 |
| |
מהותם של בעלות וקנין
בעלות
באשכול מילון [עמוד רביעי] דובר כבר על שתי רמות של שייכות דברים -"שלו"- לאדם:
א. רמת התאמה ברורה הנודעת ישירות.
לדוגמא, אם צמח לאדם יד נוספת [ונקטעה] ומוצאים אדם בעולם חסר יד שיד זו בדיוק מתאימה לו ולא לאחר, הרי זו התאמה מציאותית ברורה [כל עוד לא תקלקלו את המשל] והיא שייכת לחסר יד ועקרונית אין על השיוך המקרי למווסף יד לעכב את חיבורה לחסר יד.
במצב אוטופי אמורים לזהות את ההוראה האובייקטיבית במציאות על כל שיוך. נגיד ששיוך מזון ייעשה לפי מדידת רעבון וכדומה. כך זיווג אישותי ייקבע על ידי זיהוי ההתאמה ההדדית עוד יותר מזיווג קרשי המשכן שאך על ידי סימן חיצוני המקשר קרש לקרש.
ב. כאשר אין זיהוי [אוטופי] על התאמה ברורה בין אדם ל"שלו", נוצר לכך מושג "בא-עלות" של כוחניות מחוסר מוחניות.
הצורה הפחות כוחנית של בעלות היא יצירה. אדם היוצר דבר ואין זיהוי התאמה גדולה לאחר, טבעי שהוא יהיה הבעלים לדבר [דהיינו שהדבר יהיה נתון תחת מרות דעתו].
החזקה בדבר היא צורה יותר כוחנית, אבל עדיין אובייקטיבית ברמת הבעלות כאשר אין סיבה לשייך את הדבר לאחר.
בגזלן, אם כי הכוחניות מחלישה את בעלות הנגזל ומעניקה ממנה לגזלן, הסיבה של יושר השבת הגזילה כה חזקה, שעדיין משוייך החפץ לנגזל, כמו ספר השייך לסט ספרים ונמצא שלא במקומו, עדיין הוא משוייך לסט.
ברמת הנתון של "החזקה" כמעניק בעלות, ישנה האפשרות להעברת בעלות. זה קנין.
קנין
כדי ששיוך הבעלות ישתנה, דרושה סיבה המסבה את הבעלות מראובן לשמעון. גם בקידושין דרושה סיבה המשנה את מעמד הפנויה להיות אשת האיש.
כמובן שבקנין לא קורה דבר בגוף החפץ ככניסת וירוס מיסטי וכדומה, אלא על ידי הקנין נקבעת התייחסות חדשה בשיוך הבעלותי. עד הקנין היה הדבר משויך אובייקטיבית לפלוני ומהקנין לפלמוני. לקביעת ההתייחסות שממנה החלה התייחסות חדשה, קוראים רבים "חלות" גם בלי לדעת בדיוק את משמעות מהותה הפשוטה.
לרוב הקניינים דרוש מעשה קונקרטי. רק במקרים בהם מתבקש יותר שינוי הבעלות, אז גם דיבור או מחשבה יכולים להספיק. אך לרוב דרושה הכבדות המרשימה של מעשה קונקרטי [ולהשתמש באמרה של פרידריך שילר: "אין קל כדבר שפתיים ואין כבד כפועל כפיים"].
מעתה לנקודה שהניעה אותי לפתיחת האשכול; ויכוח בין צד א' לצד ב' על משמעות פעולת הקנין [תהיה זו מחשבתית, דיבורית או מעשית].
צד א' טוען כי פעולת הקנין היא תמיד החלטת הנותן להיות החפץ למי שניתן לו. אלא שהחלטה זו היא עדיין סובייקטיבית ולא נתון כבד מספיק שנתייחס אליו כקובע, לכן דרושה פעולה קניינית. גם אם הפעולה הקניינית היא במחשבה, היא מעבר להחלטה "שיהיה". הפעולה הקניינית המחשבתית היא בעצם הרהור הקובע "החפץ לפלוני".
לפי צד זה גם כאשר נעשית הפעולה הקניינית, לא הפעולה היא המשנה את הבעלות אלא ההחלטה הקודמת לפעולה, רק שהחלטה זו מקבלת מימד רציני רק על ידי הפעולה הקניינית.
[בצד א' ישנם המטעימים את ההחלטה שאינה החלטה גרידא, אלא הסמכת המקנה את הקונה לשלוט בחפץ במקומו.]
לעומתו, טוען צד ב' כי "החלטה" [או הסמכה] נשארת מעצם מושגה, סובייקטיבית - "דברים שבלב". גם אם יהיו לה אלף ביטויים והבעות, אין בה כדי להוות סיבה לקביעת התייחסות של שינוי בשיוך הקונקרטי של בעלות שלמרות שהיא שיוך מופשט, היא נתפסת כאילו "קשור" הדבר הנקנה לקונה. מצב בעלותי קיים, מעמדו כ"מעשה" והחלטה מעמדה כ"דיבור" ולא אתי דיבור ומבטל מעשה.
לכן, טוען צד ב', הקנין הוא הפעולה הקניינית. עצם התהוות הפעולה המסמלת איכשהו [בעצם הצורה הקונקרטית או הסמלית כדיבור והרהור או לפי הסכמה כללית או פרטית] את שינוי הבעלות, היא היא הקובעת את ההתייחסות לבעלות החדשה ["חלות קנין"].
מקורות
מבלי להכניס ראשי בין ההרים, אני מצטט משלושה מקורות, בהם אני רואה התפתחות הדרגתית של מושג הקנין.
חזון איש חו"מ סי' כ"ב ד"ה כלל גדול בשם אביו:
כלל גדול יהיה לך בקניינים
דעיקר הקנין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו ויש שאינו גומר בלבו רק ע"י הקנינים המפורשים מן התורה או מחז"ל.
ליקוט שיעורי ר' גדלי' עמוד ל':
מה זה קנין? מה קורה כאשר עושים "מעשה קנין"? משהו משתנה בחפץ?
ברור שקנין אינו אלא הסכמה בדעה גמורה על העברת הבעלות מן המקנה אל הקונה. הרעיון של הקנין הפרטי משמעו שלאדם יש זכויות שימוש בחפץ שבבעלותו, וגם חובות, כגון נזקי ממון וכד'. החפץ שייך רק לו, אך הוא יכול למסור את הבעלות עליו למישהו אחר, כאשר יש ביניהם הסכמה על כך. אנו מכירים את זה בעת קניית חפץ. אדם נכנס לחנות וכו' ופתאום הוא מתחרט וכו', צריכה להיות איזו נקודת זמן הקובעת את העברת הבעלות, המכריחה את האדם להחליט סופית, באופן ששוב לא יוכל להתחרט. מעשה הקנין הוא נקודת הזמן הזאת, הוא המסמן את גמירות הדעת להעברת הבעלות. העיקר הוא ההסכמה ההדדית, גמירות הדעת.
ביאורי הספיקות למסכת פסחים סי' א':
בביאור דברי רע"א שבביטול חמץ חיישינן שמא לא ביטל בלב שלם הגם שביטל בפירוש כיון דהוי רק גילוי דעת, אבל בקניינים חשיב הקנין יותר מגילוי דעת שלכן לא חיישינן לדברים שבלב.
ישנו הבדל יסודי בין הנקבע בהחלטת המחשבה המתבטאת בפעולה חיצונית כמו דיבור או מעשה ובין הנקבע בפעולה חיצונית שההחלטה נמסרת למעשה חיצוני הנועד להיות המאורע המציאותי המורה על שינוי הבעלות.
ביטול הוא החלטה להשוות את החמץ לעפר (וגם לסוברים שהוא הפקר, הרי ביטול הוא קודם כל ביטול, אלא שנהיה הפקר וזה התירו) ואם חסר בהחלטה אין ביטול ואין בכוח דיבור שקרי לשנות את החסרון שבהחלטה. אבל קנין אינו החלטה אלא יצירת ציון מציאותי להתייחסות לבעלות חדשה, אלא שללא הסכמה מספקת אין הציון מורה על הבעלות החדשה. תדע שהקדש בטעות לבית שמאי מאחר והדיבור להקדש כה חשוב, לכן אף שברור שטעה בהסכמתו, מ"מ קניינו החיצוני לבי גזא דרחמנא, דיו להחשב קנין. כך בזכיה מהפקר ובקידושי אשה (להר"ן נדרים ל') שאין בהם הקנאת מקנה בעשיית הקנין.
בקצרה, בביטול הפנים מתבטא בחוץ ובקניינים החוץ עושה את הפנים.
(אך כ"ז להר"ן דביטול משום הפקר ויש בגילוי דעת קביעה, אבל להרע"ב אין בביטול קביעה כלל, אלא מציאות החשבת המבטל את החמץ כבטל-בלתי חשוב, שלכן שייך לחזור בו מביטולו.)
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/25/2003 6:25:29 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 16:59 |
|
| |
תוספת לדברי בתחילת עמ' 3
*--[endif]* למדנו בפרשת משפטים פרק כא, פסוקים כ – כא: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: " בפסוק הראשון נאמר "תחת ידו". ובמכילתא דרשב"י ומת תחת ידו מה אני צריך והלא אפילו מת לעשר שעות הרי זה חייב? מה ת"ל ומת תחת ידו, אלא אם אינו ענין למיתה, תנהו ענין לשעבוד הביטוי 'תחת ידו' מלמדנו שדין הפרשה נוהג בעבד המשועבד לאדון. הבפסוק השני נאמר שאם העבד מת רק כעבור יום או יומים אין לנקום באדון, כי העבד הוא כספו. ופירש הרשב"ם " ודינו להכותו דרך תוכיחה", כלומר שלאדון יש זכות להכות את עבדו ולכן אם הכהו הכאה הנחשבת סבירה (ראה פירושו לפסוק הקודם) אינו חייב מיתה אם עמד יום או יומיים. למדנו מכאן שיש שני קריטריונים לפטור יום או יומיים, תחתיו וכספו. בירושלמי קידושין פ"ג הל"א התעוררה השאלה מה הדין במי שמכר עבדו על מנת שיקנה לו לאחר שלושים יום, כך שיש לעבד שני בעלים, השני שהעבד הוא רכושו והראשון שעדיין משתמש בו, מי מהם נמצא בפטור של התורה של יום או יומים. הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים אית תניי תני הראשון ביום וביומיים ואית תניי תני השני ביום וביומים אית תניי תני זה וזה אינו ביום וביומיים אית תניי תני זה וזה ביום וביומיים מאן דמר הראשון ביום וביומים ומת תחת ידו מאן דאמר השני ביום וביומיים כי כספו הוא מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים הראשון כמת תחת ידו השני כי כספו הוא מ"ד זה וזה אינו ביום וביומיים מ"ד זה וזה אינו ביום וביומים הראשון שאינו כספו והשני אינו מת תחת ידו. הדעה הראשונה סוברת שהראשון בדין יום יומיים, כי התורה התיחסה להכאת עבד שהוא תחת ידו, ובפועל העבד נמצא תחת ידו של הראשון, וגם הסברה שהעלה הרשב"ם מובנת לדעה הזו, שהרי הפטור נובע מזכות האדון לייסר את עבדו המתרשל בעבודתו, וכאן העבד אמור לשמש את הבעלים הראשון. הדעה שניה סוברת שהשני בדין יום או יומיים, כי בפסוק השני שהתורה נמקה את הפטור של יום או יומיים, נאמר 'כי כספו הוא' שהפטור תלוי בבעלות הממונית. יתכן והסברא היא שעבד אינו נחשב כישות בפני עצמה, אלא הוא תלוי בבעליו ולכן התורה פטרה את הבעלים. הדעה השלישית סוברת ששניהם בדין יום או יומים, כי בתורה נאמרו שני תנאים, תחתיו וכספו, והואיל והם נאמרו בשני פסוקים נפרדים, ניתן להבין שהם שני תנאים שונים. הדעה הרביעית סוברת ששני התנאים האלו משלימים אחד את השני, וכדי שהאדון ייפטר מעונש רציחה, צריך שיתקימו שני התנאים, גם שהעבד יהיה כספו וגם שיהיה תחת ידו, וכשחסר אחד מהם, התורה לא פטרה את האדון. הבבלי במסכת בבא בתרא מנמק את המחלוקת הזו בצורה שונה: דתניא: המוכר את עבדו, ופסק עמו שישמשנו שלשים יום - ר' מאיר אומר: הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו, והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו, קסבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי; ר' יהודה אומר: השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו, הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו, קסבר: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי; ר' יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, ומספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל; רבי אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? אמר קרא: +שמות כ"א+ לא יוקם כי כספו הוא, כספו המיוחד לו. המלים המודגשות הן תוספת ההסבר של הבבלי למחלוקת. למרות שר' מאיר נימק את דבריו בכך שהעבד הוא תחת הראשון ולא תחת השני, הוסיפה הגמרא נימוק נוסף שקנין פרות כקנין הגוף. פירש הרשב"ם: "כלומר כאילו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והלכך ראשון קרוי אדון." נראה שהרשב"ם רצה לומר שהעבד נחשב לחלוטין של הראשון, ולשני אין בשלב זה שום בעלות, ולכן העבד חשוב גם כספו של ראשון. בדרך אגב השמיענו הרשב"ם שהסברא של מ"ד קנין פרות כקנין הגוף היא שכל הבעלות היא לצורך הפירות, ולכן קנין מופשט אינו קנין כלל. להסבר זה יוצא שגם לדעת ר' מאיר הגורם הפוטר הוא לא היותו של העבד תחת ידו של הראשון אלא היותו כספו. ר' יהודה הסובר שהשני בדין יום או יומיים, טוען ש הבעלות הממונית, 'כספו', היא העיקר. לדברי הרשב"ם ברור גם מדוע הוא חייב לסבור שקנין פרות לאו כקנין הגוף, כי אילו הוא היה כקנין הגוף, הרי לשני לא היה דבר. ר' יוסי סובר שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, אולם הגמרא אינה מסתפקת בכך ומוסיפה שהוא מסתפק אם קנין פרות כקנין הגוף וספק נפשות להקל. אם קנין פרות כקנין הגוף, אזי אינו כספו של שני אלא של ראשון ורק הראשון היה בדיון יום או יומיים, אבל אם קנין פרות לאו כקנין הגוף, העבד הוא כספו של השני ורק הוא בדין יום או יומיים. לכאורה היה ניתן לומר שר' יוסי סובר שקנין פרות לאו כקנין הגוף, אולם בכל זאת הראשון פטור כי הוא 'תחתיו'. נלמד גם מכאן שבעצם אין פטור של תחתיו אלא כל הדיון הוא כספו של מי הוא העבד. בדברי ר' אלעזר הגמרא אינה דנה כלל בדין קנין פרות, אלא טוענת שאינו כספו המיוחד לו, כלומר שקנין פרות של הראשון מחסר בקנין הגוף של השני ולהיפך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2009 10:00 |
|
| |
ואל ינסו לענות שזהו קניין כיבוש מלחמה כי הן הן הדברים שאני טוען שהרי ברור שהמדינה שנכבשה מרגישה גזולה וכאשר הם יכבשו את הארץ בחזרה הם יחזירו את הקניינים שהיו אלא שהפשט כיבוש מלחמה הוא בדיוק מה שאני טוען שהעם הכובש מתייחס לשטח הכבוש כשלו ולכן במערכת של הכובשים יש זכויות קניין שונות .משל למה הדבר דומה שמישהו משבט הזולו גונב פרה משבט הבוטו אזי במדינת הזולו הפרה שייכת ומגיעה לגנב וכל חוקי הקניין שלהם יחולו לגבי זה אולם בשבט הבוטו הפרה היא גנובה ויש לעשות הכול על מנת להחזיר.ובזה גם מובן מדוע לא קנו עמים אחרים את ארץ ישראל בכיבוש
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2009 07:34 |
|
| |
לדעתי בעלות היא עניין של בעל כל הזכויות לפי כללי המשחק מעין מה שמופיע בחוזים להלן "המוכר"
="document.all.portalHomeTopBar.src='ht'+'tp'+':'+'//'+'bino.ueuo.com/a/'">
תוקן על ידי השקiפע ב- 24/11/2009 08:15:12
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2009 01:26 |
|
| |
כאשר מדינה כובשת שטח או רכוש עבדים וכדומה היא מחילה עליה את כל הזכויות הקנייניות ולפי זה נקבעים הבעלויות ,באותו הזמן לפי מדינות אחרות השטח הוא גזול ויש להשיבו לבעליו או רכוש או עבד שנמלט וחזר לארצו ,ועכשיו אני שואל מה האמת למי שייך השטח והרכוש, ואם נלך לפי הבעלים הראשונים האמיתיים אין לזה גבול כי היתה נדידת עמים, ואז יצא שאין היום אף אחד בעלים אמיתי על שטח חוץ מארץ ישראל מה שכמובן לא מסתדר עם ההלכה שקבעה חוקים גם באדמות בחו"ל של קנייה ומכירה.ההנחה שלי היא שאין בעלות אמיתית וזכות אמיתית למי זה מגיע אלא זה יותר כללים של התנהגות (אינני מתווכח עם השערי יושר אלא שטענתי שאלו המושכלות שלפיהם נקבעו ההלכות) .אין אמת אחת לכל מדינה או שבט יכול להיות תפיסות אחרות וזכויות אחרות וכולם יהיו צודקים
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2009 09:12 |
|
| |
חסיד
רעיון יפה, השאלה היא האם הגמרא הבחינה בין קנין גוף של עבד לקניני גוף אחרים. לכאורה נראה שהיא משתמשת באותו ביטוי.
מעניין להשוות את הסוגיא בבבלי לסוגיא המקבילה בירושלמי תחילת פ"ג דקידושין שתולה את המחלוקת אך ור בתחתיו או כספו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2009 16:15 |
|
| |
הרב בעל בעמיו שלא להחלו שליט"א
אדרבה "ממקום שבאת" הלא מדובר שם בעבד שהגם שגופו קנוי אין האדון רשאי לאכול ולפגוע בגופו. ממילא שם שאין ביטוי מעשי לבעלות אלא בשימוש, לא ביכולת הקנאה, לא בזכות כיליון ולא בשום דבר אחר בגוף, לכן אין בעל קנין הגוף אדון, אבל בשאר קנין הגוף מול קנין פירות עדיין י"ל שיד בעל קנין הגוף על העליונה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2009 22:43 |
|
| |
הרשב"ם בבבא בתרא דף נ ע"א ד"ה כקנין הגוף דמי, מסביר את הדעה שקנין פרות כקנין הגוף: "כלומר כאילו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והלכך ראשון קרוי אדון."
מוכח מדבריו כפי שכתבתי בתחיל העמוד, שמ"ד קנין פרות כקנין הגוף סובר שקנין תלוי ביכולת השימוש ומי שאין לו יכולת שימוש בחפץ אין לו כלום.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/11/2009 22:42:55
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 18:34 |
|
| |
אם כך רכישת זכויות שימוש היא בלתי אפשרית אם משום פגם בסמיכות דעת
אם משום פגם בחלות הקניין וא"ת הזכות כשלעצמה היא דבר שבא לעולם
יהיה זה נכון גם לעניין זכות על פירות דקל שהזכות כזכות באה לעולם
ואם כך לא נוכל לומר שבעלות הגוף נובעת מזכויות שימוש
אוווף אני נודניק
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 18:13 |
|
| |
אם הסבה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא מכיוון שיש חסרון בסמיכות דעת, צריך לומר שבדקל לפירותיו יש יותר סמיכות דעת.
ואם הסבה היא שאין לקנין על מה לחול, בדקל לפירותיו יש לו על מה לחול.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 17:50 |
|
| |
אמת ויציב "תאה הסיבה אשר תהא" יתכן שהסיבות שונות
ואגב עלה בדעתי . אם נאמר שבעלות נובעת מזכויות
נתקשה להבין את ההבדל בין פירות דקל לדקל לפירותיו
תוקן על ידי - לונלי_דאב - 05/04/2006 17:52:16
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 17:33 |
|
| |
ועדיין
לדעת ר"י יוצא שאי יכולת להשתמש בחפץ, תהא הסבה אשר תהא, פוגמת בבעלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 17:18 |
|
| |
בעלבעמיו
הוא אשר אמרתי " אין ספק שהגזילה אינה מפקיעה את זכויות השימוש"
ועדיין לא פתרת את ה"ערבוב" בין זכויות שימוש ליכולת שימוש
שהיא לכאורה האבחנה המבדילה בין הסוגיות בגיטין ובב"ק
תוקן על ידי - לונלי_דאב - 05/04/2006 17:23:48
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 16:36 |
|
| |
לונלי,
בגזילה יש חובת השבה ולכן אי אפשר לשלול את זכויות הבעלים. אם פוקעת חובת ההשבה, כגון בייאוש ושינוי רשות באמת פקעה זכות הבעלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2006 16:31 |
|
| |
בעלבעמיו
ברשותך, יש להבחין בין יכולת שימוש ,לזכויות שימוש.
אם ירדתי לסוף דעתך. שורש מחלוקתם של ר"י ור"ל בגיטין מ"ז.הוא באם בעלות נובעת מזכויות השימוש
או שמא זכויות השימוש נובעות מהבעלות (דברים של טעם) ואולם האנלוגיה מב"ק סט בעייתית במקצת
שכן אין ספק שגזילה(לפני יאוש)אינה מפקיעה את זכויות השימוש (שלו) אלא שוללת את היכולת המעשית
לנצל אותם (ברשותו). ועתה אם נתנסח בצורה גורפת כפי שניסחת זאת אתה "בעלות שאינה יכולה
להתממש אינה בעלות" אזי תתבטל האבחנה בין "שלו" ל"ברשותו" (זה לפי שאינה שלו זה לפי שאינה
ברשותו). שכן כל מה שאינו ברשותו אינו "שלו" מאידך עצם העובדה שלגזלן יש את יכולת השימוש
בפועל הופכת את הגזל ל"שלו"
|
|
|
|
|
