הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ג ה"ג פוסק את דברי המשנה כלאים פ"א ש"קישות ומלפפון אינם כלאים זה בזה", ומפרש ה'דרך אמונה' (ר' חיים קנייבסקי) שם ס"ק כו': "הקישות הוא שקורין אויגרקע, המלפפון הם קישואים לבנים". ובעברית מדוברת: קישות – מלפפון שלנו, מלפפון – קישוא שלנו.
ברצוני לבדוק על מה נסמך זיהוי זה. המקור שמציין ה'דרך אמונה' לזיהוי הקישות הוא "תפא"י ונכון, ומה שקורין היום אינו נכון כלל, וכן מה שקורין מלפפון אינו נכון". ואילו המקור לזיהוי המלפפון הוא רמב"ם בפירוש המשניות. כאן ישנה בעיה: התפארת ישראל אינו מציין שום נימוק לזיהויו, ואילו הזיהוי של הרמב"ם 'קישואים לבנים' אינו הולך על קישואים של העברית המודרנית אלא על ה'קישות' של המשנה, הוא רק מציין שהמלפפון הוא הקישות אלא שהוא מין יותר בהיר. כך שאם זיהויו של התפא"י אינו נכון, גם הזיהוי על פי הרמב"ם אינו אומר כלום.
לענ"ד זיהוי זה מוטעה לגמרי, ולו משום העובדה הפשוטה שצמח הקישואים שלנו יובא מאמריקה ולא היה קיים בעולם הישן בזמן המשנה או בזמן הרמב"ם. אמנם זיהוי הקישות והמלפפון עכ"פ בקירוב יכול להיעשות מתוך דברי חכמים, וראשית דברי חכמים בסוגיא עצמה:-
בירושלמי על אתר מובאת בריתא (תוספתא כלאים א' א') שהאבטיח הוא מין אחד עם הקישות והמלפפון. ומכאן מובן שמדובר בירקות הקרובים במדה מסויימת לאבטיח ולכן נחשבים מין אחד אתו. (אם כי יש לציין שכל הפירות הנדונים כולם שייכים למשפחת הדלועים, אך משפחה לחוד ומין לחוד).
הדרך אמונה שהיה מודע לבעיה האחרונה, כותב בהערת שוליים (ציון כז') "ודע דמה שקורין היום אבטיח אינו נכון כלל", הבעיה היא שלא התבאר מה הוא כן 'אבטיח' האמיתי. ולא עוד אלא שהרמב"ם בפירוש המשניות (תרומות ח' ו') מתרגם: אבטיח – אל בטיח. מה שאומר שכן מדובר באבטיח שלנו.
הקישות היא בן זוג של האבטיח (תרומות ג' א' תוספתא שביעית א' ג' תוספתא כלאים ב' י'). והרמב"ם בפירוש המשניות מתרגם: קישות – אל תכא. תכא הוא זן שדומה מאד לאבטיח (לא זכיתי מעולם לראותו, אבל תיאורו מובא אצל פליקס 'הצומח והחי במשנה'. פליקס מציין שלמין זה יש כמו שערות, והוא מה שמוזכר בעוקצין ב' א' כשות של קישות, ופי' הערוך ור"ש שיש לקישואין שער קטן). אם נצרף לכך את דברי הרמב"ם שמלפפונות הם קישות לבנים, הרי שמדובר שסוג של אבטיח בהיר יותר. וסביר שהוא המלון.
למרות שהמלון נתפס אצלינו כמין שונה, יש לו קרבה גדולה לאבטיח, ובלועזית גם האבטיח מכונה מלון (ווטר מלון). כך מפרש גם רש"י ע"ז ל: אבטיח מלפפון מלון בלע"ז, וכן המאירי חולין ט. מלפפונות הם הנקראים מילונש בלע"ז. וכן בכפתור ופרח פנ"ו כ' "מלפפון מין מהאבטיח" (ואבטיח פי' לעיל שם בטיח בלע"ז). ובספר הערוך מלפפון – מלון. וראה בערוה"ש רצז' כז' קישוא ומלפפון הם האבטיחים שבתורה (זכרנו את האבטיחים..). – זה תואם למה שידוע לנו שהאבטיחים והדומים להם מצויים במצרים.
מכאן ברור שקישות – תכא, מלפפון – מלון, אבטיח – אבטיח אדום שלנו.
ולזה מתאים המעשה בירו' תרומות ח' ג' חד גברא הוה טעין מלפפון והאכיל ממנו לעשרה בני אדם.
השם קישות או קישואים, כנראה על שם הקליפה הקשה של המינים האלו, ומכאן גם מקום גידולם – מקשאה (בלשון הנביא מקשה, ישעיה א' ח' רש"י ב"מ צג.). והלשון הרגילה בתלמוד "משלם כשומר קישואין" נראה שהיא המשרה הפשוטה ביותר, שכן במקשאה הכל פרוס לפני השומר, אין הוא צריך להסתובב ואין עצים שמסתירים את שדה הראיה, ומן הצד השני הפירות גדולים וכבדים.
הקישות נחשב לפרי גדול מאד, כמו שנראה בשבת צא: קופה מלאה קישואין ודלועין שהם היפך מחרדל ופרש"י שממלאים בארכם כל רוחב הקופה. וכן בשבת קנג: ונזיר ח. ולכן אמרו ב"מ צב. אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כי הוא הדוגמא לפרי גדול. ובירו' מעש"ש ד' א' שניים שהיו שותפין בקישות. ובע"ז יא. דאיכא רברבי וזוטרי.
ויש בקישות פנימי וחיצון כדאמרו בתרומות ד' ה' שהפנימי יכול להיות מר. ובתוספתא ב"ב ו' ב' דהקונה קישואים מקבל עליו עשר מארות למאה, הרי שמצוי מאד שיהיה מר. ולכן אמרו התורם קישות ונמצאת מרה. ותוכו חלול כמו שכתבו כמה ראשונים מובא בהג' ר"פ לסמ"ק ריב'. ובזה דומה התכא קצת למילון שיש לו חלק פנימי שאינו נאכל.
ובירושלמי מעשרות א' ב' מה בין מעי אבטיח למעי מלפפון מעי מלפפון לאכילה מעי אבטיח לזריעה, ולכאורה בין אבטיח שלנו למילון שלנו, מעי מילון אינו נאכל והוא לזריעה, ומעי אבטיח שלנו (הוא החלק הפנימי במרכזו שמרובים בו הגרעינים) לאכילה. וכן משמע בעדיות ג' ג' דמעי אבטיח אינו ראוי לאכילה. ואפשר שאבטיח שכאן הוא התכא שאין החלק הפנימי שבו ראוי לאכילה. חילוף שמות כזה הוא דבר מצוי.
אמנם התרגום של הפסוק 'את הקישואים' הוא 'ית בוצינאה', ובתלמוד הכינוי בוצינא רגיל לדלעת (סוכה נו: בוצינא טב מקרא, מגלה יב' איהו בקרי ואיהי בבוצינא, ברכות מח. בוצין מקטפיה ידיע, והוא מתאים לדלעת שנעשית גדולה מאד ומקטנותו ידוע שיהיה גדול. וכן פרש"י שם דלעת). ואולי בזמן המתרגם לא היה כינוי מצוי לאבטיח על כן כינה אותו בשם הכללי למשפחת הדלועים.
עד כאן הכל ברור לכאורה. אמנם הזיהוי של התפא"י הוא קדום הרבה יותר, הרע"ב כאן ובתרומות ב' ו' מקוואות ט' ד' כתב קישות בערבי פאקוס, ובלע"ז קוקומברו, והוא כינוי של המלפפון שלנו (אויגרקע). אך דא עקא שעל צמדו של הקישות, מלפפון, פירש כיא"ר כמו הר"מ, והוסיף ציטרולי בלע"ז, שהוא כינויו של האבטיח או עכ"פ דלעת. ואיך יהיה אויגרקע שלנו בן זוגו של האבטיח?
מקור קדום ומוסמך יותר הוא הכפתור ופרח בפרק כו' הכותב: מלפפון כיאר בלע"ז, ובמפורש הוא כותב בפנ"ו שמלפפון ממיני האבטיח, ובכל אופן כותב קישואים אל פאקוס, הוא מלפפון שלנו. אלא שאפשר שהכו"פ לא בא לפרש את לשונות המשנה, אלא את לשון התורה. ואולי לדעתו בתורה הקישואים הם המלפפון המודרני, והמלפפון של המשנה הוא דומה לאבטיח. ובזה הוא יכול לסמוך על רש"י שמפרש בתורה 'את הקישואים – קוקומברוש', שזה שוב כינויו של המלפפון, וכן הערוך ערך קט – 'גירקע'. ואילו אבטיחים הוא מפרש שם 'בורקש' שלפי התרגום שבצדו הוא אבטיח שלנו.
אפשרות נוספת היא שהכינוי קוקומברוש מתייחס בכל אופן למילון שלנו, כי השם הלועזי המלא של המילון הוא 'מלפפון מילון', אך זה דחוק, ואולי כוונת הכפתור ופרח, אבל לא כוונת הברטנורא.
הפירוש הבעייתי הזה הפך לקבע בלשון של בני אשכנז, שקבעו את השם קישואים לאויגרקעס, (כן הוא בשל"ה ובט"ז ריב' א' מג"א שכא' ז' א"ר בסי' רב' הגר"ז תמז' לו' א"ח א' מג' ה' זכרו תורת משה לו' שבו"י ב' יב' ערוה"ש א"ח שיט' לב'). אבל הכינוי מלפפון נשאר לכנות בו את משפחת האבטיח או המלון.
המקורות שהובאו לעיל מכנים את המלפפון מלון, אבל ה'מעריך' על ספר הערוך, קובע שהמלפפון הוא מילון אדום, דהיינו האבטיח שלנו בכבודו ובעצמו. וכך מובא בשלחן ערוך יו"ד רצז' יד' המלפפון הוא הנקרא בלע"ז ציטרולו (פירוש שאינו מדברי המחבר), והוא האבטיח שלנו.
ובאמת יש בירושלמי סמך למהפכה זוטא זו, שכן מוזכר שם שמלפפון הוא כינוי המורכב בשפה היוונית של תפוח ואבטיח (מילי - פפון), ומה ענין התפוח אצל מלון? אלא כנראה האבטיח נתפס כתרכובת של תפוח שהוא אדום, עם המלון שהוא ספוגי. ולכן אבטיח – מלון, מלפפון – אבטיח. מקור להחלפת השמות יש גם ברמב"ם שבמקום אחד מתרגם אבטיח מלון ובמקום אחד אבטיח אל-בטיח.
כך או כך, האבטיח והמלפפון הם האבטיח והמלון, בסדר זה או אחר, והם אינם כלאיים זה בזה. וכולל גם ה'תכא' שהוא עוד סוג של אבטיח. ואין להתפלא על כך, החזו"א (ג' ז') נוטה שכל פירות ההדר הם מין אחד.
