בית פורומים עצור כאן חושבים

מה עושים עם הגופה - ולמה?

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-18/11/2011 13:34 לינק ישיר 
מה עושים עם הגופה - ולמה?

הבה ונערוך ניסוי מחשבתי. הוא יצליח אם לא קראתם עיתונים בזמן האחרון.

מה הייתם אומרים על אדם שמבקש שיטפלו, לאחר מותו כמובן, בגופתו לא באופן הרגיל. כלומר, לא בקבורה.

יש עוד אפשרויות.

א. שריפה. כך מקובל במזרח.

ב. שריפת הגופה + פיזור האפר במים.

ג. קשירת הגויה לעץ גבוה כדי שיאכלו ממנה ציפורי טרף. כך מקובל כמדומה בפרס העתיקה ויש שנהגו כן, לפי עדויות ספרותיות גם בעשרות השנים האחרונות (זכור לי ואפשר שאני טועה).

ד. השלכת הגופה לים...

יש עוד רעיונות?

לא כללתי כאן פיחלוץ הגויה והשארתה בבית. אבל גם זו אפשרות מעניינת.

עד עתה לא הזכרתי מה יש להלכה לומר על כך. רק מניתי אפשרויות מוכרות או פחות מוכרות.

 


_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/11/2011 03:24 לינק ישיר 

ירוחם

<בענין להניח אבנים על המצבה- אין לדבר כל זכר בשום מקום ובשום גמרא אגדה או הלכה. מנהג תמוהה הוא, המשנה בעדויות מספרת כי על ארונו של עקביה בן מחלאל שמו אבנים- כסימן לעונש סקילה, שהחכמים גזרו עליו והחרימו אותו>

זוכר?

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1804403&forum_id=1364

____________


http://www.weilcenter.org.il/?CategoryID=457&ArticleID=583

"מידי שנה היה בא נציג משרד הדתות לביקורת. שמשון נשלח ע"י חיים הרמן שהיה יו"ר החברה קדישא, ללוות את המבקר לבית הקברות. המבקר שאל מדוע יש עצים בבית הקברות, שמשון ענה כי אינו יודע. האיש הסביר לו כי בהתאם לנאמר בנבואת יחזקאל שורשי העצים עלולים להפריע בעת תחיית המתים".

?



תוקן על ידי נישטאיך ב- 23/11/2011 04:03:31




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:58 לינק ישיר 

ירוחםשמ כתב:

השיר שלך יפה ומרגש, דוגמאתו  יש אצל עמיח שלו  יאיר ואחרים                           


שכחתי להוסיף קישור למקרה הטראגי שעליו מבוסס השיר:




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:50 לינק ישיר 

צענע
אבל גם מבחינה רעיונית זה לדעתי לא מתאים מפני שבית הקברות ראוי להיות עם דממת המצבות העשויות ממין הדומם ודווקא דוממות זו ולא הירוק של העצים ממחיש את השקט  ואת החידלון שראוי להיות בבית קברות.

והמנהג של הנחת אבן ועוד אבן על המצבה מחזק רושם זה עוד יותר.



מבחינה רעיונית אולי זה נכון- מבחינה מעשית בית הקברות הופך לעיתים לשוק .
בענין להניח אבנים על המצבה- אין לדבר כל זכר בשום מקום ובשום גמרא אגדה או הלכה. מנהג תמוהה הוא,
 המשנה בעדויות מספרת כי על ארונו של עקביה בן מחלאל שמו אבנים- כסימן לעונש סקילה, שהחכמים גזרו עליו והחרימו אותו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:37 לינק ישיר 

לעומת הסיפור הנ"ל -סיפור מופלא לא פחות אבל אמיתי עם הוכחות:העץ שצמח במקום הקבורה של אבשלום פיינברג בחולות המדבר.

בקטע הבא מתאר הבדואי את נסיבות הרצחו של אבשלום פיינברג:

בוקר אחד (...) בעת שאכלנו (...), סעדו איתנו אנשים אחרים, וביניהם (...) המוחתאר של ח'אן יונס, ושני ז'נדארמים טורקים... פתאום פרץ לאוהל בריצה יונס אלבחבח מחאן יונס וצעק: 'ג'ואסיס! ג'ואסיס!' ("מרגלים!, מרגלים!"). אחד מן הנוכחים מאנשי ח'אן יונס גער בו: 'שתוק!', וכינה אותו חמור וטיפש. אולם סמל הז'נדארמים (...) שאל אותו: 'איפה הם? היכן ראית את המרגלים?'. הלה סיפר, כי לפני דקות אחדות נתקל בשני זרים, לבושים כבדואים, אשר הלכו בוואדי הקרוב ופניהם למערב (...)


היות שהוא חשד בהם שהם מרגלים, והם הולכים אל האנגלים, דרש מהם שיבואו לכאן. אולם הם סירבו לעשות זאת ואחד מהם שלף אקדח ודרש ממנו שירפה מהם, אחרת יהרוג אותו... סמל הז'נדארמים הורה עתה למוחתאר ח'אן יונס לקחת את כל הנוכחים ולהזעיק מהר את ה'ערב' שבאהלים הקרובים כדי לתפוס את שני הזרים לפני שיגיעו לקווי האנגלים...
כולנו לקחנו את הרובים ורצנו מערבה כשאנחנו צועקים 'עליהום!' ויורים לעבר שני הזרים שנתגלו לפנינו. כשהתקרבנו אליהם קרא הסמל בקול לשני הזרים שיעצרו ויסגירו את עצמם, אחרת ייהרגו, אך הם ירו לעברנו באקדחיהם. בתגובה ירינו כולנו במטרה לפגוע (לפני כן ירינו רק באוויר). ראיתי ששניהם נפגעו ונפלו, אך עד מהרה קם אחד מהם ותוך כדי יריות עלינו רץ מערבה (...) ונעלם...; ואולם השני לא היה יכול לקום על רגליו, כי נפצע קשה בירכו... כשהקפנו אותו ברובים מכוונים צעק לו הסמל הטורקי להשליך את האקדח. כתגובה ירה בסמל אך לא פגע בו, אלא בז'נדראם השני, שעמד לידו ונפגע בידו. הוא המשיך לירות עד שהתרוקנה מחסניתו ואז ירה בו הסמל, פגע בראשו והרגו...

לאחר מכן הורה הסמל לקבור את ההרוג עם צידת התמרים שלו כי אלו טמאים עתה לאכילה... כשצמח, כעבור שנה, תומר מן הקבר, קראנו למקום 'אלקבר אליהודי'. חשבנו שהאיש היה צדיק ("רג'ל צאלח") אחרת לא היה צומח תומר מקברו. לכן גם שמרנו על התומר, אבל כשהעץ גדל כרת אותו יונס אלבחבח, כנקמה על שהוכה על ידי חברו של ההרוג... כשצמחו נצרים משורשיו של התומר לא נגע בהם איש, והעץ גדל שוב... כפי שמצאת אותו. [עריכה] זיהוי ודאיהבדיקה במכון הפתולוגי העלתה כי השלד שנמצא מתחת לדקל הוא שלדו של פיינברג,מעבר לכל ספק."



ולעניין הרעיון שהובא בעמוד קודם על נטיעת עץ במקום מצבה-נראה לי שמבחינה פרקטית זה לא יצלח.

אבל גם מבחינה רעיונית זה לדעתי לא מתאים מפני שבית הקברות ראוי להיות עם דממת המצבות העשויות ממין הדומם ודווקא דוממות זו ולא הירוק של העצים ממחיש את השקט  ואת החידלון שראוי להיות בבית קברות.

והמנהג של הנחת אבן ועוד אבן על המצבה מחזק רושם זה עוד יותר.

תוקן על ידי צענערענע ב- 21/11/2011 23:38:44




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/11/2011 23:35 לינק ישיר 

שיבולת
זה הגופן שלי- כפי שקיבלתי כך העתקתי. השיר שלך יפה ומרגש, דוגמאתו  יש אצל עמיח שלו  יאיר ואחרים                            
הסיפור שלי משעשע.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:24 לינק ישיר 

ירוחםשמ כתב:
קיבלתי בדו"אל  שייך לאשכול

עשה שארע...


ירוחם, סיפור נחמד כרגיל. אם לא מאוחר מדי, אולי תסדר את גודל הגופן?


למרבה הצער, הסיפור המשעשע שלך מזכיר את השיר (והמקרה) הטראגי של הראל יובל .




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:21 לינק ישיר 

כנראה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 23:13 לינק ישיר 

לירוחם

האם עודד מזרחי מהעיתון בשבע מפרסם את סיפוריו גם ברשימות תפוצה אינטרנטיות? 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/11/2011 22:33 לינק ישיר 

קיבלתי בדו"אל  שייך לאשכול

עשה שארע לפני זמן מה בדרום. שרה זיו (שם בדוי), היתה אישה מבוגרת ששהתה בבית אבות. בנה היחיד, שמעיה, הגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקרה, לשמחה ולדאוג לצרכיה. ביום בהיר אחד קיבל הבן טלפון מבית האבות. המנהל היה על הקו, וכך הוא אמר לו: "צר לי, אולם עלי לבשר לך דבר מה הקשור לאימך. אתמול היא לא הרגישה כל כך טוב, ניסינו לאתר אותך ולא הצלחנו. לבסוף נאלצנו להזעיק אמבולנס. רצינו שתלווה אותה לבית החולים". שמעיה שמע זאת ושאל: "מה שלומה כעת? היכן היא מאושפזת?". המנהל אט אט סובב את השיחה, עד שבסיכומו של עניין אמר לו: "צר לי, אך אמך נפטרה".

שמעיה היה המום מהבשורה הקשה, ובמשך דקות אחדות לא היה יכול להוציא הגה מפיו. לאחר שנרגע מבכייתו, החל לברר פרטים: "היכן הגופה עתה?".

 

"היא נמצאת עתה בטהרה", השיב המנהל, "אנא תגיע בהקדם לסדר את ההלוויה".                                                                            

 

...הבן הגיע מיד.

 

ההלוויה הצנועה התנהלה בשקט. שמעיה, קרע כדין וברך 'ברוך דיין האמת'. אחר כיסוי הגולל אמר קדיש ופנה לביתו לשבת שבעה.

 

יום רביעי, שבוע שלאחר שקם מהשבעה, הטלפון צלצל.

 

"הלו, שמעיה מה שלומך?!", שאל הקול שמעבר לשפופרת.

 

"מי זה?!", שאל שמעיה, כשפעימה נעתקה מלבו.

 

"זו אני אמא, אתה כבר לא מזהה אותי?!".

 

שמעיה התעלף.

 

חבר, שעמד לידו, העיר אותו מעלפונו. 'מה קורה כאן? איך זה יכול להיות?', שאל את עצמו.

 

הוא שוב ניגש אל השפופרת בזהירות רבה

 

"אמא?! איפה את?", שאל.

 

"נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? כאן בבית אבות. ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שכנראה אתה עסוק ולא יכולת להגיע. אבל מה קרה היום?!", שאלה ברוגז.

 

שמעיה צנח לתוך הכורסה ברגליים רועדות. לאחר דקות ספורות הוא נרגע מעט, וניסה להבין מה בדיוק קורה כאן? הוא החל לשחזר את הדברים ותהה אולי השיחה בדבר פטירת אמו היתה בטעות. הוא נזכר, שמתוך הלחץ העצום שהיה בו לפני ההלוויה, דילג על שלב זיהוי הגופה, כך שאכן יתכן שחלה טעות בזהות הנפטרת.

 

"אז איך את מרגישה? הכל בסדר?", שאל.

 

"כן, ודאי", ענתה, ופתחה בשיחה קולחת כהרגלה.

 

מיד בתום השיחה התקשר שמעיה לבית האבות. למזלו, המנהל עדיין היה במקום.

 

"אדוני המנהל, לפני כשבוע הודעת לי על מות אמי. עשינו לה הלוויה כדת וכדין, ואף ישבנו שבעה עליה, אבל היום היא דיברה איתי בטלפון... בתחילה חשבתי שאני הוזה, אולם הצג הראה את מספר הטלפון שבחדרה". לשמע הדברים גמגם המנהל מן העבר השני ואמר: "אני מיד מברר את העניין וחוזר אליך". אכן, לאחר מספר דקות, חזר המנהל אל שמעיה, ופתח בשורה של התנצלויות על אי ההבנה המשוועת שהיתה כאן.

 

כיצד קרה הדבר? הנפטרת האמיתית - שמה היה שרה בן זיו, והיא התגוררה "לגמרי במקרה" קומה אחת מעל שרה זיו. מאחר והשמות דומים להפליא, הועבר השם המוטעה למנהל, על מנת שיוכל להודיע לבנה של המנוחה. לאחר שעמד על הטעות, הטלפון הבא היה, כמובן, לבנה האמיתי של הנפטרת, שרה בן זיו.

 

"הלו, שלום, מר בן זיו?", המתין המנהל לתגובה.

 

"מדבר", אישר הקול מן הצד השני.

 

"צר לי להודיע לך, אבל היתה כאן אי הבנה משוועת, אני ממש מתנצל. האשמה כולה בנו. אני לא יודע להסביר איך התרחשה טעות מעין זו...", פתח המנהל.

 

"מי מדבר?", שאל הבן בסקרנות.

 

"מדבר מנהל בית האבות בו אימך מתגוררת. לפני שבוע וחצי אמך לא חשה בטוב, ולצערנו הרב נפטרה. חשבנו, שמדובר באשה ששמה כמעט זהה לשם של אמך, 'שרה זיו', ולכן פנינו לבנה ובישרנו לו ש... היא נפטרה", סיים המנהל.

 

"אז מה קורה עכשיו?!", שאל הבן לאחר דקות אחדות, כשהוא מנסה לעכל את הבשורה על פטירת אימו.

 

"למען האמת, כבר אין מה לעשות. היא נקברה לפני כשבוע וחצי", ענה המנהל, כשהוא ממתין למטר צעקות מן העבר השני. התגובה לא איחרה לבוא, אולם היא היתה שונה בהרבה ממה שציפה לה המנהל.

 

"תגיד לי, קברו אותה בקבורה יהודית?!", שאל הבן בתדהמה.

 

"כן כן, בודאי", מיהר המנהל להפיס את דעתו.

 

"וגם אמרו עליה קדיש?!", שאל הבן שנית.

 

"כמובן", ענה המנהל. "אל תדאג, דאגו לה להכל: עשו לה טהרה, הספדים, ואפילו ישבו עליה שבעה...", חתם.

 

מהצד השני נשמעו משפטים לא ברורים: "אני המום - היא ניצחה אותי!... אז היא צדקה ואני טעיתי...".

 

"במה העניין?", שאל המנהל בתמיהה.

 

"אסביר לך", השיב הבן. "מאז שאימי נמצאת בבית אבות, היו לנו ויכוחים באמונה. הודעתי לה שאיני מאמין בכלום, שהכל שטויות, ושאיני מתכוון לקבור אותה בקבורה יהודית, אלא לתרום את גופה למדע... היא, לעומת זאת, הייתה מפצירה בי בכל הזדמנות לחזור בי מתוכניותיי, אולם לשווא. לבי היה נעול ואטום לדבריה.

 

והנה, יום אחד כשפתחה שוב את הנושא, הכריזה לפתע בצער: 'אתה יודע מה?! אם אתה לא תדאג לי, בורא עולם ידאג לי'. עניתי לה שאעשה את כל המאמצים להיפך... והנה, אני עומד עתה משתומם להיווכח כיצד בורא העולם אכן עזר לה!...

 

היא זו שצדקה ואני טעיתי. עליי לעשות חשבון נפש נוקב", חתם הבן את השיחה, והותיר את המנהל המום.



תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 21/11/2011 22:34:29




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 22:17 לינק ישיר 

הרעיון לשתול עץ על הקבר- נשמע מעניין כי הר כתוב בתורהי- והאדם עץ השדה הוא- מה יותר מתאים מכך שמתוך רקבון בשרו- ניזון וצומח העץ



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 18:38 לינק ישיר 

שלמה

ברוך הבא אל הפורום!

נטיעת עץ ודאי שאינה סובלת מן המיגבלות החוקיות של האכלת חיות טרף.

אמנם מצד ההלכה יש לבדוק אם אין בכך בעיה. לא בגלל שהדבר בעייתי לעצמו, אלא בגלל שעצים שימשו לעבודה זרה באופנים שונים, ואפשר שגם בבתי קברות זה היה כך. אני כותב "אפשר" כי איני יודע את התשובה. אני כן יודע שיש איסורים מסויימים על נטיעת עצים במקומות שבהם עלולה להתפתח בעיה.

ויש כמובן גם את ההיבט השמרני. קשה להלכה לאמץ הרגלים חדשים. זה לא אומר שזה לא אפשרי. אבל זה יותר קשה. ויתכן מאד שהצעתך, הלא היא הצעת עודד גלעד, היא טובה מאד, ואולי היא תוכל להתקבל מתישהוא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 16:37 לינק ישיר 

שלום חברים!
ראיתי את הדיון המרתק
חושב שהמאמר המצ"ב יכול להוסיף עניין נוסף

כשמתים לא חייבים לעצור את הצמיחה

הנוהג להקים מצבות אבן מעל קברי הנפטרים יוצר בישראל "ערי מתים" עצומות שאין בהם כבוד לנפטרים, לחיים או לאדמה. למה לא להציב עץ מעל תלולית הקבר?

עודד גלעד | 3/6/2009 17:04 מקור: nrg

******* type="text/" src="/online/nrg/include/js/wmv_player_small.js"> ******* type="text/" src="/online/nrg/include/js/slider.js"> *******> אחד העקרונות האקולוגיים היפים בתרבותנו הוא קבורת המת באדמה - "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אחרי שכל חיינו אמא אדמה מזינה ומקיימת אותנו, אין דרך יפה יותר לכבד אותה מאשר להחזיר אליה את הגוף שלנו "עם תום השימוש". אך מרבית בתי הקברות בישראל כל כך מלאים בכבוד המתים ואבניהם עד שלא נותר בהם אפילו חלקו הקטן של מקום לאדמה, ובעצם אין בהם כבוד גם לנו, החיים אחריהם.

הנוהג שהתקבל בדורות האחרונים הוא להציב מעל אדמת הקבר תיבות אבן כבדות במימדי אדם, שלפעמים נדמה שתכליתם האדריכלית היא להוות מעין בית פרטי לנשמות המתים, נדל"ן לעולם הבא.  רבים מבין העולים לקבר יקירם, גם אם הם מבוגרים מכדי להודות בכך, מסוגלים ממש לדמיין את צלם הנפטר נח ומחכה בתוך התיבה.

ברוב בתי הקברות תיבות האבן מסודרות בשורות צפופות, ויוצרות סמטאות צרות שלעיתים ניתן רק בקושי לעבור דרכם על מנת להגיע לקבר הנפטר. הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור נכים או זקנים, אך גם מי שאינם כאלה ויצליחו להגיע לקבר לא ייהנו בקרבתו מתנאים שראוי לקיים בהם טקס אזכרה והתייחדות. באין מחסה מפני השמש הישראלית הקופחת ובאין מקום לשבת קמעה, אין גם פלא שהמבקרים מחכים בקוצר רוח לסיום דברי הקינה, התפילה והזיכרון.  כך יוצא שגם כבוד המתים יוצא בהפסד גדול, כולל אלו שמצבתם נעשתה מהשיש היקר והמהודר ביותר.

כשאנחנו אומרים אדמה אנו חושבים על חיים וצמיחה, פוריות והתחדשות, אך כשאני מרים את עיני מקברם של סבי וסבתי, עליהם השלום, בבית העלמין של חולון, כל שאני רואה סביבי הוא מדבר אבנים עצום ודומם, החוצץ בין האדמה והשמיים. אדמת המקום נקברה שם בחייה עם המתים, והיא תוכל להשתחרר ולשוב לתחייה רק כשהמשיח בכבודו ובעצמו יגיע, לא דקה לפני כן. 


יער חי

אחת החלופות לקבורה המקובלות בעולם, אשר לאחרונה גם מוצעת בישראל, היא שריפת הגופה. ואולם בשיטה הזו, גם אם על התנור מותקנים המסננים היעילים ביותר נגד ריחות ועשן, התהליך הלוהט (1,200 מעלות) עדיין כרוך בשריפת דלקים גיאולוגיים רבים ושחרורם לאוויר, יחד עם הגופה, כגזי חממה. ירושה די רעה לשאר העולם ולדורות הבאים.

לכן הצוואה שלי היא אחרת. אחרי שתשיבו את גופי לאדמה  אני מבקש שעל תלולית הקבר הטרייה תשתלו עץ צעיר ולא מצבת אבן. מראהו של העץ הגדל משנה לשנה, צילו ופרחיו יתנו נחמה למבקרים.  שורשיו יעברו דרך גופתי שתתפורר בחשכה לכדי עפר ודשן, וישאבו מהם חיות וכוח מעלה חזרה אל אור השמש, אל נשימתה של הרוח הסובבת חופשייה בכל מרחבי העולם.

וכך העץ שיעלה מאדמת קברי יגיד את צוואתי המתמשכת לבני ולבנותי, הביולוגיים והרוחניים:

"אני כעת חלק מהאדמה שנושאת אתכם; זכרו כי שורשיכם, יקירי, נטועים בעפר שאני חלק ממנו, וגם אם העלה שלי קמל ונשר הרי שהאילן שלנו ממשיך ללבלב ולצמוח אתכם באדמת החיים".

אני מעדיף להיקבר באזור המיועד לייעור, כך שהעץ שלי בחורשת "גן עדן" יהיה גם פיצוי אישי קטן ליערות כדור הארץ, על כל הניירות והקרטונים למיניהם שהשתמשתי בהם במהלך חיי, ועל כל גזי החממה הרבים שפלטו תחנות הכוח ומנועי הרכבים ששרתו אותי כל השנים.

בהחלט אפשר שלוח לא גדול שיוצב בסמוך לאילן יציין את שמי, אך זה לא נראה לי כה חשוב.  הן כעבור כמה מאות או אלפי שנים ימות גם העץ שלי מזקנה, כדרך הטבע, ואחרים יצמחו תחתיו. אני וכל אלו שהכירוני כבר נהיה עמוק בתוך העולם הבא, ורק אותו יער חי יישאר כמצבתנו היפה ביותר, מתנת נצח לדורות העתיד.


הכותב, עודד גלעד, עוסק בחינוך סביבתי. פעיל בארגונים לשינוי חברתי-סביבתי וחבר בתנועה הירוקה-מימ"ד. מוזמנים גם לקבוצה בפייסבוק:­ גם אני רוצה עץ במקום מצבה




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/11/2011 15:10 לינק ישיר 

באד

בענין הקבורה- על מת לא חלים שום חובות. -למתים חופשי-

אם היורשים יכולים להרשות לעצמם לקבור אותו ליד האגם או בכל מקום מסוים אחר, אם הם רוצים, שיעשו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2011 14:37 לינק ישיר 

יש בהחלט לדון האם קבורת האדם היא חובת המת או היורשים האם בקשתו להיקבר בקבר מסוים או באגם מסוים כמוה כצוואתו לענין רכושו הממוני.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/11/2011 09:11 לינק ישיר 

<לגבי השאלה מדוע מקשרים בין קבורת המת לבין אמונה בתחית המתים, גם לי זה לא ברור, אבל יתכן שיש כאן פשוט "חבילה". אותה תורה שמצוה על קבורה מבטיחה את תחית המתים. אם לא מקפידים אז הכל נחלש>

הקשר הם הריפורמים:

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1146295&forum_id=1364

האם הטובעים לא יקומו בתחיית המתים מפני שכריש יבלע את עצם הלוז שלהם?



תוקן על ידי נישטאיך ב- 21/11/2011 09:14:31




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מה עושים עם הגופה - ולמה?
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.

bholext