דין פדיון פטר חמור בבהמת שביעית בכורות י"ב

לקוראי הפורום לומדי הדף היומי.

סוגיה זו, כמו סוגיות רבות במסכת בכורות, עמוקה וקשה להבנה.

רצ"ב מאמר על הגמ' בדף י"ב: "איבעי להו, מהו לפדות בבהמת שביעית".

המאמר ארוך וצריך עיון, ולכן הבאתי רק את תחילתו, והמעוניין בכולו, יש לינק למאמר כולו.

 

                         בהמת שביעית לפדיון פטר חמור. ופטורה מבכורה

 תלמוד בבלי מסכת בכורות דף יב עמוד ב

 איבעיא להו: מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תיבעי לך, לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה, כי תיבעי לך ספק; ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך, דלית ליה ספק, כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו, לאכלה קרינא ביה, או דילמא: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי כסחורה דמי. ת"ש, דא"ר חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק. ואמר רב חסדא: בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות. פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינא בה. מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי, כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. שאני הכא דכתיב לדורותיכם. תנ"ה: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה שנאמר לדורותיכם. ולגמר מינה התם עיקר לאכילה, הכא עיקר לשריפה:

 בגמ' זו מובאים שני דינים :

א.      שאין פודים פטר חמור בבהמת שביעית כי בפירות שביעית יש לימוד "לאכלה ולא  

לסחורה".

ב.      שבהמת שביעית פטורה מן הבכורה, כי בפירות שביעית יש לימוד: "לאוכלה ולא  

לשריפה". ובכור יש להקריב כשלמים, ואימוריו נשרפים על המזבח.

  רמב"ם הלכות ביכורים פרק י"ב הלכה י"א

שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי, אבל פודין בו את הספק,

 רמב"ם הלכות בכורות פרק ה הלכה ט

הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית, וכבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה וכן ביארנו בתרומות שאסור לעשות סחורה בתרומות וכן אסור לעשות סחורה בבכורות אע"פ שמותר למוכרן על דרך שביארנו.

    והנה הרמב"ם רגיל שכאשר אומר דין אומר בצמוד את הלימוד שממנו לומדים, ולמה כאשר כותב את הדין שאין פודים פ"ח בבהמת שביעית לא כותב כלל את הטעם: "לאכלה ולא לסחורה"?.

   ואילו כאשר כותב את הדין שבהמת שביעית פטורה מן הבכורה אמנם כותב את הסיבה, אולם אינו כותב "לאכלה ולא לשריפה", כדברי הגמ'. אלא כותב "לאכלה ולא לסחורה"?.

כך שואל הראב"ד[1]

       עוד צריך להבין. שכתוב הן בגמ', והן מובא ברמב"ם להלכה, שאין פודים ודאי פ"ח בשה שביעית, אולם פודים ספק פ"ח. והרי הסיבה שחייבים לפדות ספק פטר חמור, הוא כדי להסיר ממנו את הספק איסור הנאה. שזה לא עניין ממוני כמו בבכור אדם שהפדיון לא מוריד ממנו קדושה כל שהיא, אלא רק יש לו חיוב ממוני לכהן. ולכן אם הבכור אדם הוא ספק הרי אינו חייב לתת לכהן חמישה סלעים. ואינו פודה אותו כלל. אולם בפטר חמור הרי בלא פדיון הוא אסור בהנאה וספק פטר חמור הוא ספק איסור הנאה. ולכן צריך לפדותו מספק, למרות שאינו חייב לתת את השה לכהן.

  אולם ממה נפשך. אם הספק פטר חמור הוא בכור, הרי אין פודים אותו בשה של שביעית ואם אינו בכור לא צריך לפדותו. וא"כ למה פודים את הספק פטר חמור בשה שביעית?.

  אולם ביותר קשה עצם דברי הרמב"ם שכתב: "ואם תהיה חייבת בבכורה, הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית". אין מובן למילים הללו.