פרשיות פתוחות וסתומות בספר התורה
כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' ס"ת הל' ד):<*>ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם. ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו *>כלומר, בתקופתו של הרמב"ם לא היה מנהג קבוע היכן יש לעשות פרשה והיכן לא, ולכן הוא קובע ע"פ ספרו של בן אשר.
ספרו של בן אשר התגלה בדורות האחרונים הלא הוא 'כתר ארם צובה'. אך מהקולופון של הספר עולה כי לא 'בן אשר' כתב את הספר אלא ר' שלמה בן בויעאא הוא אשר כתבו, ואילו בן אשר הגיהו ניקדו הטעימו ומסרו, ואכן נמצאו בספר במקומות לא מועטים תיקונים אשר יש לשייכן לידו של בן אשר. אך לעומת זאת אין אנו מוצאים (עד כמה שידוע לי) תיקונים בצורת הפרשיות, דבר זה אומר, לכאורה, כי לא עסק בן אשר בהגהת הפרשיות שבספר, אלא רק בהגהת הכתיב.
אם נכונים הם הדברים, הרי שמסורתנו נובעת מהסתמכות של הרמב"ם על סופר שלא התכוון כלל לתת גושפנקא לפתוחות ולסתומות.
 |
|
|