התורה בניגוד למדע היא לא רק תובנה שמביאה למסקנה מסוימת אלא העיקר בה הוא הלימוד עצמו "לשמה" בשביל להבין את המציאות בו האדם חי והוא לימוד שיש בו מחויבות שהעולם עצמו מכתיב לנו
המטרה העליונה של התורה הוא ליצור לאדם מציאות מודעת שאין בה התנתקות אלא המשך שמכיל בתוכו את העבר בשביל שהאדם יהיה מי שמכיל את המציאות ולא שהיא תהיה זאת שתגרור אותו אל החיים החיצוניים שהעולם ממציא לו כל הזמן ובכך אל החיצוניות של החיים באופן כללי כדברי התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
היכולת של האדם לבחור בחיים באופן עצמאי שאליו התורה כולה מנתבת הוא היוצר של החיים שנוצרים מפנמיות האדם שהם חיים שהאדם הוא היוזם שלהם והדבר הזה הוא אפשרי רק על ידי שהאדם מתנתק מהסביבה החיצונית שלו שגוררת אותו לשטחיות כיון שעוקרת אותו מהמקום האנושי שלו למקום מכני וטכני שהוא מקום שאין בו רוח ואין בו נשמה והאדם לא יכול להתקיים כך לאורך זמן
וכאן הוא המקום של התורה שהמטרה בחוקים שלה הוא להפריד את האדם מהיותו תחת השלטון המוחלט של המעשיות לתוך שליטה של חוקי חיים שמגבילים אותו ויוצרים לו מרחב לדעת ולחיים עצמאיים שבה האדם עצמו חי והוא לא רק חלק במכלול החיים הכללי שנמצא בסביבה החיצונית שלו
יכולת ההכלה כוללת את החוק שמנוגד לחיים עצמם החוק הוא השכל שבכל דבר שהוא הגזרה השווה שבין הפרטים ולכן הוא הדבר שמונע את החוקיות הקוסמית הטכנית לשלוט עליו
החוקיות שיש בתורת ה' היא הבסיס העיקרי של התורה האמונה שעל אף האדם הוא הממציא של החוק בכל זאת הוא רק מבטא את החוק שכבר קיים כאן קודם כיון שאדם הראשון לא היה יכול ליצור חוקים בעצמו אלא המציאות כיון שהוא דבר שנוצר על ידי המורשת שנמסרת מדור לדור כך שהחוק אמנם הומצא על ידי האנשים אבל הוא קיים על ידי ההמשכיות של הדורות והוא גם מה שמקיים אותו במציאות ולכן הוא דבר שהוא מציאות קיימת שלא ההחלטה השרירותית היא הקובעת אותו
האמונה בחוק הוא האמונה בצדיק כיון שאת החוקים האלו האנושות קובעת בכל דור על ידי הישרים שבה שבכל דור והוא מה שנכתב כאן מאז בעולם ולכן אמנם שגם מורשת התורה נכתבת על ידי יוזמה של אנשים בכל זאת גם היא כתב ה'
הצדיק חי באמונתו במה שהוא מאמין שהוא חי הוא לא חי באמונה בה' לחוד אלא באמונה בצדיקות כחיים וכמציאות
התורה שמשה נתן לישראל על פי הגמרא בסוף מסכת מכות הפכה לבסוף לצדיק באמונתו יחיה שאין בחיים של הצדיק דבר מלבד הצדק הדבר היחיד שהוא מאמין בו ולכן גם אין לו צורך בהשתתת התורה שלו על תרי"ג מצוות ואפילו לא על אחד עשרה בסיסים למצוות כמו שפירשם דוד על מניעים נפשיים אלא על אחדות כוללת הכול תחת הגדרה של אמונה בכינון היושר שהוא הצדק של הצדיק כמטרה עצמה של כל קיום החיים כאן בעולם הזה
מה רע בחיצוניות?!
החיצוניות היא כשהאידיאל הוא מחוץ לחיים עצמם ולכן יש בו מקום לחלק בין מעשים גדולים יותר שניתן להם משמעות מחייבת ורחבה יותר לבין המעשיים הקטנים של החיים שנמסרים לזרימה החופשית של כל אדם
שני עידנים של שליטת המחשבה והשכל היו לנו אחד בזמן הפילוסופיה והשני בזמן המודרני בשניהם הדוגלים בה היו משוכנעים שהם מבינים את העולם ומכילים אותו ולכן הם גם היו סבורים שהם שולטים עליו ואם כן הכול גם בטל וחסר חשיבות ביחס אליה ההתפכחות שבאה אחר כך הוכיחה שעל אף שיש יתרונות לחכמה מן הכסילות בכל זאת זה עדיין לא מכיל את האדם כיון שיופי הוא דבר שמשפיע על הנפש אלא שהוא לא משנה אותו
אלא שבימנו החלוקה הזאת התבררה כלא אמיתית היא לא שיפרה את האדם ולא העבירה אותו למקום טוב יותר ביטול הגאווה האנושית של העידן המודרני שהדגיש שהכול הוא השכל כשהוא המטרה והענווה היחסית שבאה בעקבותיה הוא השיבה אל המקור של לשם שמים ולא לשם האידיאל המופשט כיון שאותו אפשר לרוקן והוא אכן מתרוקן לבסוף כמו שעינינו תחזינה
החיצוניות המופשטת לא הוכיחה את עצמה האידיאל המופשט התגלה כחסר ממשות וחסר משמעות ואמנם שברמה הכללית ודאי יש שיפור ויש שכר לכל עמל הדורות ההם ובכל זאת ברמה של האדם הפרטי ודאי מדובר בדיבורים וככאלו הם לא יותר מאידיאל מרוחק
מהסיבה הזאת חובה עלינו לחזור לעיקר התורה שהוא "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" שאין בו חלוקה בין מעשה למעשה והכול צריך להיות באותו הרשות ואין לאידיאל הגדול תוקף מיוחד שבשבילו יהיה אפשר לזלזל במעשים המצומצמים יותר כיון שכל חלקי החיים כל חלק בעצמו מחויב להביע את עצמו בשביל שיהיה בה אמת ואפילו אמת חלקית
העידן שלנו שהוא עידן ה"פוסט" יש בו חוסר אמונה ונאמנות לשום יתרון של האדם בעולם ולכן זה רע אלא שיש בכוחו להחזיר את האדם לפרופורציה המתאימה לו יותר שהוא שמיעת דברי חכמים בנחת ויכולת הקשבה טובה יותר למה שהמציאות אכן מביעה בנו
כשאין יחס מעשי למציאות עצמה והכל נמדד על פי הרווח האישי המעשי לחוד אין ראיה רחוקה יותר ואין חיים לאדם עצמו אין אפשרות לכוף אחרים ואין לחכמים שליטה בהמון העם דבר שמתבקש מטבע האדם
מציאות הבורא מוכרת מתוך השכל הישר רק שאין להכרה הזאת כל תוקף משמעותי בחיים מעבר להצהרה בדבר והדבר נוצר מתוך כך שיש המסתפקים בדבר ואין בו הסכמה כוללת והדבר הנצרך לכן הוא בירור המציאות כמות שהיא שנותנת משמעות גם למעבר למציאות הבורא עצמו
- אין ערך לאמונה לולא ההלכה המחייבת
עיקר מציאות ההלכה מתבטאת בהסכמה שבציבור שאין השכינה שורה אלא ברבבות אלפי ישראל ובערבות הדדית שקיבלו ישראל בכניסתם לארץ הדת מצד אחת היא דבר שחייב להיות חובת היחיד שבינו לבין קונו כיון שאילולי כך אין לה תוקף מחייב ולכן הוא גם לא יכול ליצור שום חידוש של אמת
מבחינת הפילוסופיה מה שלא מוגדר כעמדה משכנעת אין בכוחה לעורר אפילו ספק ובכל זאת יש כוח לספקנים בעולם המחשבה כיון שיש כל כך הרבה ספקות שיש בהם צורך להכריע בשביל להחליט שיש משמעות למציאות הבורא בעולם שלנו כך שערעור קל בכוחו לספק תשובה לשאלה ולזנוח על ידו את היחס לעולם כמחייב ואת חובת האדם בביקוש מה חובתו בעולמו
דעת הרמב"ם שכל התורה באה רק להוציא מידי העבודה זרה שהיא רק ההוצאה מההבלים היא הגישה המודרנית של הפילוסופיה שהחלה בשפינוזה שכיום היא לא רלוונטית לחיים
כמעט כיון שהיא לא דוגלת בדברים רציניים והדעת כבר אין לה חשיבות אלא החיים עצמם
"משיח אינו מבקש אלא חיים" (גמ' סוכה) ולא יופי כיון שיש בו שקר (משלי) היופי שהחל בנוח מיצה את עצמו בהוללות ומכאן לאין ולחלל פנוי אם לא השיבה לרובד הקדום יותר שהוא של קין והבל ובחזרה לעדן שבגן
אחרי ניפוץ היופי והבדידות שאין אידיאל קולקטיבי קיומי כיון שכבר אין מטרה משותפת לציבור מעבר לרווחת היחיד אין לעולם יכולת קיום אם לא הקדמה של חיי היחיד הבודד מחדש שבאופן טבעי הוא חוזר לחיות את עצמו ואת הכרתו הפרטית קודם להכול הוא פחות מושפע מדעת אחרים חכמים ככל שיהיו כיון שהם לא מציעים חכמה שהם עצמם מאמינים בה אמונה שלמה
מה שבכל זאת נותר מהחכמה הוא היכולת העצמית להבין את הדברים במקום רק להרגיש אותם דבר שנוצר על ידי הרחבת יריעת הדעת בעולם באופן כללי ומציאות שיש בה אפשריות בלתי מוגבלות של פרשנות גם אם לכשעצמם הם חסרי ערך אמיתי ולכן רק המחויבות האישית לקיום שלו שהוא השיבה לחכמה באופן יזום רק הוא יכול ליצוק בו תוכן משמעותי מעבר לריחוף שבין רעיונות מופשטים
ומהסיבה הזאת רק הקיום יום השבת כיצירה של גבול וחיץ שבין האדם החי לחכמתו בת השמים רק השימה אל הלב והקיום של חוקים של תורה כהמשך הקיום של הגבול ההוא רק הוא מבחינתנו[1] השיבה אל המקוריות של עצמינו והוא תקוותינו כיום
[1] כעם ישראל כעם עולם שמרכז בו תוכן של שם ה' רצוף וקבוע
