טעות בסיסית נשתגרה בידנו. סבורים אנו, שאם הפליגו רבותינו, למשל, בגנות המרדף אחר הכבוד, והזהירונו בתוקף: "מאד מאד הוי שפל רוח" – שמחמת חומר מגרעת המידה הזו אצל החכמים, ובידעם את נזקה, הרחיקו ממנה עד הרצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש רושם לגאווה כלל בשום פנים מכאן, שהרגשת הכבוד העצמי פסולה. שהיא מרוקנת את הרגשת השפלות והענווה.
ולא היא!
בקשת ורדיפת כבוד חיצוני, ודאי אין לך מידה מגונה הימינה אין הלה אלא פושט יד, קבצן עלוב, הנזקק כל שעה להתייחסותן של בריות. להכרתם בקיומו. "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" – נעשה לו כוח קיומי. ואין לך 'נצרך' גדול מזה.
אבל יש להבחין בין תאוות הדרישה לכבוד חיצוני, לבין תחושת הכבוד העצמי – פנימי – שמקורה נטוע בצלם הטבוע בנו, ומהיותנו בניו של מקום. כי אדם – כל אדם כפרט – הינו כאמור, יצירה מקורית. ומקוריות זו שבו, השוני, הייחודיות, הם המעניקים לו תובנת אדם, תבנית אנוש. הם אלו המקנים לו צורת הפרצוף, שיעור קומה. והוא שורש הרגשת הנכבדות הפנימית השוררים בתחושות אדם.
וחידוד כלים המסוימים שהוענקו לו – לבדו, זהו בעצם עיקר תפקידו של אדם עלי חלד. הכהית וטשטוש המקוריות המסוימת שבו, מנמיכה אותו. מכהה ומטשטשת את האדם שבו הפכת אותו מלבר – בהופעתו החברתית – ויותר חמור, אך מלגו, היינו, בתחושתו הפנימית- לשה מן העדר, הנגרר שלא מדעת אחר המשכוכית. חפץ. פריט.
והתחושה הפנימית העמוקה הזו, של היותו גברא לעצמו – הינה תחושת יסוד, הרגשה בסיסית, שאושרו של אדם מותנית בה. והיא אף הכלי הבסיסי ביותר במעשה העבודה. "אדם נברא יחידי" ותחושות היחידות זו הכרחית לו, כדי לרכוש ולבנות לעצמו קלסתר פנים – פני אדם.
תחושת 'היחידות', בהכרח מפעפעת בתודעתו של אדם. וחייב הוא על כורחו לתת לה ביטוי. למצוא לה כר פורה, בה תוכל לנבוט, לצמוח ולהתבטא. חייב אדם למצוא מקום, בו יוכל ליישם את ייחודו. פינה בה תהא משמעות, לטביעת האצבעות הפרטית. מוכרח אדם להרגיש עצמו בעל ערך!
מצא אדם את מקומו – אין לך מאושר הימנו. זוהי הנאה עמוקה ועשירה מכל העידונים שיכול העולם לספר לנו. לא מצא כן – יהא שרוי כל ימיו בשבר מתמיד. כל עינוגי עולם העשייה, לא יצלחו להעניק לו בבואה של אותו עונג. שום הנאה ועינוג לא ישוו בעיניו. כל ימיו יהיה מהלך בצידי החיים. לעולם לא יצליח למוץ מלשד החיים עצמם. כל הנאות השעה שיפיק, לא ישמשו אלא מפלט רגעי, עוגן מדומה לשעה, לברוח אליהם כמפלט זמני, ממתח חוסר הסיפוק המתמיד המנתב את חייו.
וזהו גם גם מהלך בסיס בדרכי העבודה. מרגלא בפומיה דמרן הגר"א שר זצ"ל: "אין זה נכון ש"כבוד" הוא עניין מגונה. בחז"ל הוזכר כבוד רק בהקשרים חיובים.. אלא שרובם המכריע של בעלי הכבוד לא ברי השגה כבוד מהו..."
ביקוש הכבוד החיצוני – אין לך מידה פחותה הימינה. אבל תחושת נכבדות פנימית, הרגשת ייחודו ושונותו כאדם בר – דעת חלוק לעצמו – הוא משורשי ההוויה האנושית. היא כלי ביטוי 'לאדם שבאדם'. לפאר 'הצלם האלוקי' הטבוע בו. לנשמה האלוקית החפונה וחופפת בקרבו. "לבנים אתם להשם אלוקיכם", שהטביע הבורא ית' בכל איש ישראל.
ושאיבת עונג מכבוד חיצוני אינה אלא תחליף. תחליף זול, המעניק פורקן לשעה, לכמיהה העמוקה הזו. פטה מורגנה. בועת אשליה, המרגעת לשעה. הדמיון המתעתע הזה, מעניק לו תחושת חשיבות רגעית מדומה, חלף תחושת הנכבדות הפנימית שנפשו זקוקה לה נואשות. ועל כן היא אף מתסכלת. כי כמו שאר תעתועי הדמיון, אף זו חולפת לה ברגעים. ואז הצריבה הנפשית גוברת והולכת. הצורך בתחושת כבוד פנימית אמיתית, מתעצם עוד יותר. ואין לו מהיכן לשאוב רוויה.
וכל כמה שהלב מגובל בתחושת נכבדות פנימית– פחות הוא נזקק לגינוני כבוד חיצוניים. בדוק, ותשכח!
מי שסבור לדכא תחושה פנימית עמוקה זו – אינו אלא טועה. ומי שאינו מוצא בקרבו מקום תחולה וביטוי לתחושה עילאית זו, בהכרח מטשטש את הצלם ודמות האופייניים לו. ועל כורחו נעשה שבר כלי.
"ויגבה לבו בדרכי ה"!
והרגשת הגדלות הזו, עשויה לשמש כלי נכבד במעשה העבודה. אין זה לפי כבודו של בן מלך, להיכשל במה שנכשלים הדיוטות. אבל כבוד המלכות מחייבו לנהוג במתינות ובהדר, ולהשפיע מהודו על סובביו. ובכל פינה מפינות חיי המעשה, צריכה הרגשת הנכבדות הפנימית הזו לחלחל, לעורר את האהבה, ולהרתיע ממכשלות. ויותר כך. הרגשת הייחודיות, תחושת הנכבדות הפנימית, בהכרח מנתבים את האדם למצוא להם מקום תחולה והבעה. מובילים אותו ליישם את מלוא הכוחות הגלומים בנפשו. לפרות ולהפרות.
וכך קבעו בעלי המוסר הלכה: "אדם המתעלם מפגמיו, זהו דבר חמור כשלעצמו. הן אינו נערך לתיקון הנפש.. אבל אם הוא מתעלם ממעלותיו חמור הדבר שבעתיים.. משום שגם לכשירצה לתקן, יהא חסר את הכלים הראויים".
ונקודת המבחן, המחלקת בין ביקוש כבוד חיצוני – תאווני, לבין התחושה הטהורה של נכבדות פנימית, היא יחסו לזולת.
אם הערכת אדם את עצמו, את כישוריו, יכולתו וסגולותיו, מביאתו לידי תחושות של ביטול לערך וכוחות זולתו. להפגנת זלזול בסגולות רעיו. לביקוש התנשאות. אם אהבת עצמו, נוגדת בעיניו, לקירוב וכבוד אחרים. אם סגולותיו שלו, משמים בידו כלי, להסיג גבולות רעים. לרמוס ולאפר את כבודם. אות הוא שמעיינו שלו, רופס. שהוא אינו מסוגל להתפרנס משל עצמו. וסימן מובהק הוא, שלא כבוד הצלם האלוקי שבקרבו המבקש את תפקידו הוא המדרבנו. אלא שהוא מבקש לעצמו, רווחים גופניים – תאווניים מידיים זולים.
לא כך דרך צדיקים. הצדיק אכן אף הוא נותן ביטוי עצמתי לאישיותו. ועם זאת, הוא יודע להעריך ולכבד את אישיות זולתו. גם את של הפחות ממנו. כי מכיר הוא וחש בצלם אלוקים הטבוע גם ברעיו. וכזהו אופייה של ענוה אמיתית.
יישר כוח למי שהגיע עד כאן...!
