חסימה ריגשית

צפור , 
אכן זה נעשה בהדרגה , ובצעדים קטנים ומורגשים . 
ואכן יש מקום לדבר על כך עם המטפלת  .

מי שכבר בטיפול , ואינה מוכנה לוותר ,ולהשתחרר , האם עליה להפסיק את הטיפול עד לנכונות מלאה? 

כוכבית, אנו נימוס וכולם

אני מאד מבינה את הקושי שלכן ללכת לטיפול . כדאי לזכור שהחסימה הרגשית היא לא רק 'הבעיה' אלא היא היתה גם 'הפתרון' שלכן במשך שנים. כשאני חושבת עליך כוכבית ועל המעט שסיפרת אני יכולה לשער כי הדרך היחידה בה הצלחת לשרוד את המצב בבית והשלכותיו היה באמצעות ריחוק רגשי שהתהוותה לחסימה רגשית.  

היום כפי שלא_מתביישת ציינה, עשית צעד ראשון אך משמעותי והתחלת לאפשר לרגשות לצוף ולחוות את כאבך.
נשמע שאת נמצאת בשלב מעברי. שלב זה עצמו הוא לא פשוט אך הכרחי ויתכן שהצעתו המזמינה של עו"ס אברהם עשויה לסייע לעבור את הגשר הזה.

בכל אופן, אני מציעה מחד לא להאיץ בעצמך ומנגד לא להשתקע במצב של אי מסוגלות ללכת לטיפול. 

לאלו שכבר שנים מבינים שצריכים טיפול אך מרגישים חסומים, כדאי לדעת שכדי ללכת לטיפול צריך דבר בסיסי והוא ויתור. לוותר על העמדה הנוקשה החוסמת. עמדה אשר התקבעה לא רק מהחסימה הרגשית המקורית אלא מהתקבעות שהתעצמה ככל שחלף הזמן.

אך אלו שכמוך כוכבית, זכרי שהחסימה הרגשית שירתה אותך במשך ילדותך וכיום שאת בוגרת את אומנם פחות נזקקת לה אך לוותר עליה זה לא פשוט ועשוי אף להיות מאד מפחיד, לכן, התהליך צריך להיות בצורה הדרגתית ורגישה יחד עם איש מקצוע טיפולי.

בברכה

ואם אני לא מסוגלת לפנות למטפלת?? החסימה הרגשית מונעת ממני גם לגשת למטפל. מה לעשות?