איסור בשר בחלב ועיקר חוקי התורה

אלא שמצד שני קשה למצוא בבישול עצמו מעשה של אכזריות שאותו התורה תרצה להרחיק כיון שהבעל חי כבר שחוט לפנינו והוא מוכן לבישול וכשר לאכילה ומה יוסיף אם כן החלב שהוא מתבשל בו

ולכן קשה לדמות אותו לשחיטת הבן ואימו שהשחיטה עצמה הוא מעשה שיש בו אכזריות ושלכן בהוספה של שחיטת הבן התוספת כבר גובלת בהשחתה ובשביל כך כאן התורה שמה גבול לאדם על מנת להעמיד את ההכרה ולהחזיר אותה לאדם עצמו על ידי החוק שמגביל את השלטון שלו ובכך הוא מעמיד את ההרגשה בתוך התחום של הדעת

ומהסיבה הזאת גם אי אפשר לכלול את איסור הבישול באיסורי האכילה של "כל תועבה" [- בעלי חיים טמאים] כיון שגם שם טעם האיסור הוא כיון שבאכילה עצמה יש אכזריות בזה שבעלי החיים האלו אינם ראויים ואינם עומדים לאכילה

וכמו שמבואר במשנה במכשירין שרק בהמות טהורות יש להם דין אוכל לקבלת טומאה גם כנבלות ועל אף שהם אינם עומדים לאכילת ישראל מהסיבה שהם ראויים לגויים ואילו חיות ובהמות טמאות אינם מקבלים טומאה כיון שהם מטבעם אינם אוכל ראוי לשום אדם ולכן הם כאכילת שרצים ורמשים שמטמאים את הנפש כיון שיש באכילתם מעשה אכזריות של אכילת חיים כאכילת דם הנפש

וזה לעומת אכילת בעלי חיים טהורים שאין בו אכילת הנפש אלא רק אכילת בשר תאווה ואם כן על פי כל הנתבאר לכאורה לא היה מקום לכלול את איסור בשר בחלב בכלל איסורי "אכילת תועבה" ולכן צריך להעמיק טפח נוסף בשביל להגיע להבנה בעניין

בנקודה הזאת של איסור תועבה התורה מחדשת הגדרה נוספת המיוחדת לישראל בלבד שאותה גם גוי צדיק שמבין את האיסור של אכילת שרצים והוא פורש מהם מתוך טוהר הנפש בכל זאת בהגדרה החדשה של התורה יש איסור גם על בעלי חיים כאלו שהגוי לא יבין למה הם אסורים והם ארבעת החיות שהם בעלי סימן טהרה אחד שהם על הגבול שבין בעלי חיים שראויים לאכילה לבין אלו שלא ולישראל תחדש החוק שגם הם נכללים בכלל האיסור

החידוש  של התורה הוא שכל בעל חי שהוא על גבול האיסור הוא אסור בהחלט והמטרה היא בשביל ליצור חיץ ולקבוע מקום לדעת בשביל שיהיה הבדל מוחלט בין הטמא לטהור כיון שההבדלה עצמה היא המקום של הדעת וקביעת המיקום ההחלטי והמחייב שבו נמצא הדעת והחכמה של ההבחנה הוא המטרה של חוקת התורה ובו תלוי עיקר קדושת ישראל וכמו שמבואר בתורה "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" והוא המטרה בחוקים שהם עשויים בשביל להרגיש לישראל את המקום הזה שבו נמצא החיץ הזה בשביל שיכירו בו ויראו בו עיקר חיים

נמצינו למדים שמצינו את מעשה השחיטה כמעשה של אכזריות וכן את מעשה האכילה לעומת זאת במעשה הבישול אין בו מעשה של אכזרית בפועל ובכל זאת הוא דומה יותר למציאות החוק שהתורה הכניסה באיסור אכילת הדברים המתועבים שהוא מדרגה נוספת של הרחקה מהם וכך נראה שהוא עיקר הטעם באיסור בשר בחלב וכמו שיבואר במשך

ראיה נוספת לכך שהאיסור הוא לא רק עניין לאכזריות יש גם מההקשר שבו הוא נכתב בתורה ומצד אחד נראה שמדובר באיסור עקרוני מאוד מזה שהוא מוזכר ב"ספר הברית" בפרשת משפטים על אף שלא מוזכרים שם איסורי אכילה נוספים ויותר מכך האיסור מוזכר בתורה שלוש פעמים ונראה מכך שיש בו עיקר יסודי וכן מהסמיכות שלו לא נראה שהוא רק איסור אכילה שבתחילת הפסוק התורה אומרת "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה'" ומיד לאחריו – "לא תבשל גדי בחלב אימו" ואפשר לראות מזה שבאיסור הזה לא מדובר בשלילת הרע כאכזריות אלא יותר חובה ברמה החיובית יותר והסיבה לדבר הוא כיון שבאמת אין רע במעשה עצמו אלא שיש כאן מצווה חיובית שהתוכן שבה הוא המשמעותי

ונראה שבשביל זה יש צורך להגדיר כאן הבחנה נוספת על מנת שנוכל לעמוד על עיקר העניין ויותר מכך נראה שמתוך ההבנה הזאת אפשר גם להבין טוב יותר גם את יתר חוקי התורה

מה שנראה מזה הוא שלא המעשה עצמו וההרגשה שהיא יוצרת אצל האדם הוא הבסיס לאיסורי התורה אלא מציאות עמוקה יותר שהאדם הוא זה שתלוי בקיומה גם בלי שהיא תהיה במודע המיידי שלו, -

ביאור העניין -

על ייחודיות נבואת משה התורה אומרת "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" הראיה שאין בה חלום ושאינה צריכה דמיון היא תכונת משה ותכונת התורה

התפיסה הראשונית שבה האדם תופס את המציאות תלויה ועומדת על דימוי שהוא מגיע איתו קודם, יכולת האדם להבחין בין דבר לדבר הוא על ידי דימוי של עניין לעניין וההבחנה ביניהם שמהם המושכלות הראשוניים שקיימים אצלו כבר קודם ולכן זה לא המציאות עצמה לחוד אלא גם האדם ומהסיבה הזאת אי אפשר להגדיר את הבחנה של האדם כמציאות וכ"מראה" כיון שמעורב בה גם הכרות אישית שיש בה גם רגש

ומהסיבה הזאת צורת הביטוי של האדם לא מוגדרת כביטוי מילולי של העולם עצמו שהוא חי בו על אף שמה שהוא מבטא הוא כן מציאות אותה הוא מרגיש בכל זאת יש בו נטייה

ולכן בשביל שהנבואה תישאר בתחום המציאות ושלא בתחום הפרשני שבה האדם שולט לכוון אותה על פי דמיונותיו הוא מטעם הזה יש צורך שהיא תימסר כ"חידה" לא פתורה כיון שרק בה הנביא מבטא את מה שיש בו את מה שהעולם עצמו צייר בו ולא את איך שהוא בחר לפתור אותה

ואכן היו גם נביאי שקר שעיוותו את צורת העולם בנבואתם ובפיתרון שלו

"לא כן עבדי משה" "בכל ביתי נאמן הוא" הנאמנות היא ההתמסרות אל המציאות לביטוי העצמי שלה "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" בשביל המציאות העצמית של כל יחיד בשביל שהיחס הבסיסי לעולם יהיה כדבר שהאדם עומד עליו ולא חולם או הוזה בשביל כך יש צורך בבגרות של הנפש בראיה שהיא לא רק ראיה ראשונית שיכולה להיות מוטה ורק אז "ותמונת ה' יביט"

וכך אומרת הגמרא בחגיגה (י"ב ע"ב) על כל בריות העולם - "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואינן יודעות על מה עומדות" – ה"מה" הוא ההבנה העצמית שהוא הדעת שבידיעה, וכיון שהיא הנראה היחיד באמת, לכן היא גם המציאות עצמה, ולכן "אוי לו לאדם" שלא יעמוד עליה על התשתית של המציאות שלו שבה האדם נוצר ועליו הוא "עומד" תמיד

ההרגשה והיחס לעומק שבגוף המציאות עצמה שיש בה נוכחות הדעת ויש בה אמת עצמית, היא המציאות היחידה של בעלי הדעת, שכך הבורא ברא את האדם בתבונה שחותרת להבנה שיכולה להכיל את המציאות כולה על כל רבדיה (כך מתבאר שם בגמרא) וזה כל האדם ולכן מכאן גם כל חובותיו התורניים

ולכן התורה מזהירה מאוד "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה'" האדם נוטה לדמיון ואת הנטייה הזאת הוא צריך לעקור כשהוא רוצה לעמוד על "דיבור ה'" והשמיעה שלו שכוללת בעיקר את העשייה שהוא יוצר יש צורך לעקור מרשות האדם הדמיונית בשביל שהיא תעמוד ברשות גבוה ובשביל העמידה הזאת צריך את ההקדמה של "תמונת ה"' שהוא המראה החיצוני שהוא החוק המחייב שהאדם כפוף בה לעולם שיוצר אותו ולכן רק בו יש את ההכרה ראיית המציאות וההרגשה של "ראיית הפנים"

"ואם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה" כיון שרק בכך "ונפלינו אני ועמך מכל העמים" ה"הפלאה" היא ב"פנים" ולכן כיון שהתשתית של כל דברי התורה היא ההבדלה של ישראל מהעמים לכן היחס אליו צריך להיות כמו עיקר המציאות כיון שהוא עיקר המציאות שלהם ומהסיבה הזאת צריך את החוק הקבוע במציאות שהוא יהיה המנהל של האדם ושהיא לא תהיה רק הכרעה שבשעת מעשה או לאחריו

ובחזרה לאיסור בשר בחלב – מההקשר של הפסוקים נראה שיש בו טעם אחר כיון שהאיסור בפעם הראשונה שהוא מוזכר כתוב בהקשר של קרבנות ומזה נראה שהטעם בו הוא בגלל שזה היה מנהג ע"ז שהיה מקובל בזמן נתינת התורה ולכן התורה אוסרת אותו וכך גם מסביר הרמב"ם ועוד

אלא שגם ההסבר הזה לא מוסיף הבנה כיון שגם אם היה מנהג כזה הוא עדיין לא סיבה לאסור אותו אם למעשה עצמו אין תוכן אלילי וכמו שהתורה לדוגמא לא אוסרת זריקת אבנים כיון שבו היו עובדים למרקוליס והטעם הפשוט לכך הוא כיון שבמעשה עצמו אין כלום מעבודה זרה ואין כאן אלא כוונה ובהכרח אם כן שנאמר שכאן כן יש תוכן אלילי במעשה עצמו ורק לכן התורה אוסרת אותו בצורה כללית וגורפת

מה שנראה הוא שהדבר מתחיל מזה שעיקר אכילת הבשר יש בו צורך בהיתר מיוחד והוא מדברי התורה לנח "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" כיון שבאכילה עצמה של בעלי חיים יש אכזריות ולכן יש צורך בהרחקה מיוחדת של התורה לנח עצמו "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" שהוא האיסור לאכול אבר מן החי ולישראל נאסר אף יותר מכך - לא לשחוט אותו ואת בנו ואיסור של אכילת הדם וחובת כיסויו [איסור שחוזר על עצמו חמישה פעמים בתורה] כי הדם הוא כמו הנפש ממש, ועוד הרבה איסורים שנאמרו באכילת בעלי חיים

חומר האיסור בדבר הוא לא רק החשיבות שיש במידת הרחמים אלא הרבה יותר מכך "אשר יאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה" נתינת פנים של זעם הוא בהכרח על דבר שיש בו עצמו לא פחות מחורבן העולם עצמו,

והסיבה לכך היא כיון שהנגיעה בחיים עצמם ובנפש מתוך אדישות הוא דבר שעוקר הכול העקירה היא של האדם מהעולם כיון שהחיבור של הכול הוא הרגשת החיים המשותפת ולכן יש בו גם ניתוק של העולם מהתורה שקיימת בו שהוא התוכן שיש בו ולכן דווקא שם הוא המקום להחזיר את העולם למקום המקור שלו ובשביל כך - "ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם"

ומאידך הדרגה הגבוהה ביותר של עבודת האלילים שהיא גם הדבר שהתגנו בה ביותר יושבי הארץ שבשבילה ישראל חויבו ב"לא תחיה כל נשמה" הייתה הקרבת הבנים "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" עובדי האלילים ראו במעשה ההקרבה של הבנים את הקירבה היותר גדולה לאלילם וכך עשה מלך מואב כשהוא הרגיש על עצמו חרון אף ביותר הוא ראה צורך להקריב את בנו בכורו לקרבן מה שנראה מזה הוא שאכזריות שיש בה עקירה מהבסיס של כל רגש אנושי הוא הדבר שעובדי האלילים ראו אותו כקרבה הגדולה ביותר האפשרית לאליל אותו הם עבדו כיון שהוא הכוח של החיים ולכן את אותו רגש עצמו באה התורה לבנות ולהעמיק ולעקור ולשרש אחרי האלילות שיש בה בכל דרך אפשרית  ולהפוך אותה לאמת משמעותית שיש בה קיום לעולם

ובחזרה לבשר בחלב האיסור בדבר הוא איסור שעומד בפני עצמו כחוק שעומד בעיקר המציאות של החיים חוק שמחזיר את המציאות המחייבת של החיים כדבר שהוא לא תחת בעלות האדם

לשון הכתוב הוא "לא תבשל גדי בחלב אימו" כיון שכנראה שכך היה מנהג עבודה זרה להקריב דווקא גדי ודווקא בחלב האם שלו המעשה היה מתוך כוונה מתוך חוק מסוים שבכך מתמלא רצון האלים כך שמעשה האכזריות כאן הוא לא בעצם העשייה אלא בכוונה בעשייה המסוימת הזאת כחוק אלילי שהוא ייחוד ומחשבה על עבודת האל ולכן גם דווקא כאן התורה מצווה על החוק שהמציאות עצמה תחייב כוונה כזאת שהמציאות עצמה יהיה בה החוק המחייב של החיים שהיא תיצור את ההרגשה מחדש של הרגישות למציאות החיים על אף שהאדם עצמו לא חש בו באופן טבעי והמחויבות הזאת למציאות היא חוקת התורה שהמציאות עצמה מחייבת ולא רק שאנחנו מחויבים לנהוג נכון במציאות שבאה עלינו ואלינו

ובכך יש כאן רובד נוסף בחוק הזה שהוא לא רק ההרגשה בדבר אלא הקביעה של החובה הזאת כחוק שאין בו טעם ממשי בעצמו והמציאות הזאת היא האמצעי העיקרי שעל ידו התורה באה לא רק לישר את האדם אלא להגביה יותר ולקדש את המחשבה של החיים עצמם החוק הזה שיש בו הרחקה יש בו גם יצירה של עצמאות והאדם נעשה גבוה

ההפרדה בין הבשר לחלב היא מעין ההפרדה של כלאיים ושעטנז שהם חוק בשביל שיהיה חוק דברים שעליהם שלמה המלך יכול לומר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" ההרחקה היא החכמה שבחוק וזה לא הרגשת המציאות בצורה מושכלת אלא ההרחקה שלה מהאדם בשביל שהוא לא יחוש עליה בעלות כעל שלו שהוא ההטמעה הראשונית בשביל שיתחיל להיות שכל במציאות עצמה ובשביל זה צוותה התורה על האדם לשמר את החוק האלוהי שהוא המפריד והמחלק כל דבר במציאות "בדעתו ובצביונו" שאין בה כלאיים והשימור הוא על ידי האיסור של ההתערבות שיש בו שינוי פני המציאות עצמה

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 15/12/2011 13:48:24