בית פורומים עצור כאן חושבים

לקראת חנוכה. "איסור הנאה מנרות חנוכה"

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-19/12/2011 21:10 לינק ישיר 
לקראת חנוכה. "איסור הנאה מנרות חנוכה"

 

                                       הדלקת נרות חנוכה בשמן שביעית

 כתב הרידב"ז בפאת השולחן פ"ה ה"ט "אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה דאסור להשתמש לאורה" והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, וכן פסק הגאון ר' מאיר אריק ז"ל בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ק' דודאי אסור.

  וכן כתב בספר "כרם ציון" קונטרס "ישועות הארץ" שי"ל ע"י חכמי מדרש בני ציון בירושלים ת"ו, פרק י"ג אות י"ד, כתוב וז"ל, "אין להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית כיון שאסור להשתמש באורה" עכ"ל, והביא זה מהוראת גדולי אחרונים.  

 ובמנחת שלמה תנינא סימן קכ"ב, הביא התכתבות עם הרב אלטשולר זצ"ל הכותב על דברי האוסרים להדליק נר חנוכה בשמן שביעית, "אבל לענ"ד כיון שכתב הט"ז באו"ח סי' תרע"ג סק"ה אהא דאיתא שם בשו"ע ונוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף, וז"ל הט"ז אין להקשות הא אכתי הו"ל הנאה מנ"ח דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות, דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה או משום בזוי כדלעיל, וכאן לא שייכי תרוויהו כיון שיש נר של חול אצלם עכ"ל. וא"כ אין שום סברא לאסור להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, כן נלענ"ד ברור לפי מנהגינו להדליק תמיד נר נוסף".

  והנה סברת הרב אלטשולר להתיר ע"פ דברי הט"ז שאין איסור להנות מאור הנרות, מאחר ותמיד יש אור גם מהנרות של חנוכה, ובכ"ז אם יש שמש הרי מאחר וניכר שהנרות הודלקו לשם מצוות חנוכה די בכך, תלויה במחלוקת הראשונים מה הסיבה שאסור להנות מאור נר חנוכה. האם הסיבה היא שיהא ניכר ולא יאמרו לצרכו הוא מדליקה, או סברת הר"ן[1] שמאחר והנרות תוקנו לזכר הנס עם המנורה, תיקנוה עשאוה כמנורה שלא להשתמש כלל בהם. והנ"מ הנובעות מהטעמים, מובאות בראשונים ובאחרונים לגבי שימוש ארעאי, או שימוש למצוה כגון ללמוד, או שימוש באור המנורה כאשר יש שמש חזק, או שמש מוגבה וכו'. והסברות הללו מובאות גם במ"ב[2]  

 ובמנחת שלמה ח"א סי' מ"ב כתב שמותר להדליק נ"ח בשמן של שביעית. והסיבה שהתיר כי גם הדלקת נרות חנוכה זה נחשב לצורכו, דהיינו מאחר והוא צריך לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה, הרי הדלקה בשמן שביעית נחשב לצרכו.

 אולם הבעיה עם תירוץ זה, שהרי גם שריפתו של שמן במדורה נחשב לצורכו, אם נהנה בעת שריפתו, ובכ"ז אסור כמו שאסור להנות מפירות שביעית בשום עניין שלא אכילה, ויש היתר מיוחד בשמן לשימוש למאור, כמובא בירושלמי בשם ר' אילא, "תהיה" להדליק בו את הנר, וכן נפסק ברמב"ם, שמותר להנות משמן שביעית לתאורה בלבד, וודאי שהדלקת נרות חנוכה שאינם לשימוש לתאורה, לא ניתן להדליק בשמן שביעית, למרות שהדלקת נרות חנוכה זה צורכו.

  והנה סברת הר"ן כי הסיבה שאסור להשתמש בנרות חנוכה כי תיקנו נרות חנוכה כעין נרות המנורה, לכאורה תלויה במחלוקת ראשונים באיסור שימוש באור נרות המנורה.

  הגמ' בסוכה נ"ג: מביאה את המשנה שלאור בית השואבה אישה היתה בוררת חיטים. ובירושלמי שאלו כיצד השתמשו באור שמחת בית השואבה הלא השמן והפתילות היו משל הקדש. ומתרץ הירושלמי כי אין מעילה בקול מראה וריח. ולכן לדעתו, מותר היה לכתחילה לאשה לברור חיטים לאור הדלקת שמחת בית השואבה. אולם תוס' במקום שואל הרי בבבלי פסחים כ"ה משמע שלמרות שאין מעילה, יש איסור בדבר, ומתרץ תוס' כי כוונת הגמ' לומר שרק היה אפשר לברור חיטים כי היה אור חזק, אולם באמת אסור לכתחילה לברור חיטים לאור ההדלקה.

  והנה בדין זה של הנאה מאור המנורה, לכאורה הרי זו מחלוקת אביי ורבא, בגמ' בפסחים בנוגע להנאה הבאה לאדם בעל כרחו.

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד ב

איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה.

אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסור.

לא אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי.

כי פליגי דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אביי כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר לא.

 איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון.

לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי,

כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דרבי יהודה, דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין אפשר אסור. אביי כרבי יהודה,

ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא.

 אמר אביי: מנא אמינא לה דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין ושרי. ורבא אמר: שאני היכל דלתוכו עשוי.

אמר רבא: מנא אמינא לה דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא איכא. מאי לאו לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. לא, לאותן העומדין בחוץ.

 גופא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. וריח אין בו משום מעילה? והא תניא: המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור, להריח בה חייב. והמריח בה פטור, אלא שמעל. אלא אמר רב פפא: קול ומראה אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה,

תא שמע: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין לאחוריהם במקל. והא הכא, דאפשר למעבד כצנועין, וכי לא מכוין שרי תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא, תיובתא.

  הבעיה העיקרית בהסבר הגמ' היא: מה הכוונה "הנאה הבאה לאדם בע"כ". כי אם זה בע"כ דהיינו שהוא אנוס ואינו יכול לפרוש. מה בכלל השאלה, הרי הוא פטור. ואם אינו אנוס, ויכול להמנע מאיסור ההנאה, אלא ש"לא אפשר" הכונה כפירוש רש"י והעיטור שהוא צריך את השולחן בצד השני של החצר, ולא יכול להרימו על כתפיו ולכן גוררו, הרי אם מדובר כאן באיסורי תורה, מה ההיתר א"כ לעבור על איסורי תורה, או אפילו דרבנן בגלל צורך?. 

 גם הראיה מר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש בצילו של היכל, שהגמ' אומרת שזה בגדר "לא אפשר", מדוע זה "לא אפשר" הרי יכול לא לדרוש בצל ההיכל. ומה ההסבר בדברי רש"י ש"אי אפשר שלא לדרוש בהלכות החג"?.

 לכן ברור שהכוונה בגמ ל"הנאה הבאה לו לאדם בע"כ" היא בהנאה פסיבית שאינה נוצרת על ידו, כמו אור שמחת בית השואבה. כמו אור המנורה, וכמו צל ההיכל. שמצד הדין אין כאן איסור, שהרי קול מראה וריח אין בהם משום מעילה. ומחלוקת אביי ורבא האם מותר לו להנות הנאה אקטיבית מהאור או מהצל. כמו ללכת לשבת בצל ההיכל, או לברור חיטים לאור שמחת בית השואבה, או לקרוא לאור המנורה. אביי אומר שמותר, ורבא אומר שאסור,

 הרי"ף והרמב"ם פוסקים כרבא. ואילו הירושלמי המתיר לברור חיטים לאור שמחת בית השואבה, פוסק כאביי. 

רי"ף מסכת פסחים פרק ב - כל שעה 

איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה. אפשר וקא מכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לא איפשר ולא קא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאפשר ולא קא מיכוין.

 איכא דאמרי אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר"ש ורבי יהודה. לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור. לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר. כי פליגי דלא אפשר וקא מכוין אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וקיי"ל כרבא:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב

 והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.

  ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעילה ה"ה שאין מעילה במחובר לקרקע, ולכן מותר היה לר"י בן זכאי לדרוש בצילו של היכל

  ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"כ שאסור לשבת בצל האשרה, ואם הדרך עוברת בצל האשירה, הרי אם יש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת אסור לעבור תחתיה, ואם אין לו דרך אחרת, הרי עליו לרוץ תחתיה. דהיינו להראות שאינו מתכוון להנות מהצל אלא עליו רק לעבור כאן.  

  אולם כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"כ שמותר לכתחילה לזרוע ירקות תחת האשרה, למרות שנהנה מהצל של האשרה, היות והגורמים לגידולים הם הקרקע והצל, וזה וזה גורם מותר. שהרי בגמ' ע"ז מט. במשנה מחלוקת ר"י ורבנן אם זה וזה גורם מותר או אסור. ופסק הרמב"ם כרבנן, שהירקות שנזרעו תחת האשרה מותרים.

 רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ז הלכה יד

 ומותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום, לפיכך שדה שזבלה בזבל עבודת כוכבים מותר לזרוע אותה, ופרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים תיאכל וכן כל כיוצא בזה.

 והקשה עליו הרמב"ן, מי התיר לכתחילה?, הרי מהמשנה משמע שזה וזה גורם מותר רק בדיעבד. אם נטע הירקות מותרים, אבל מי התיר לו לכתחילה לטעת?.

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מט עמוד א

וראיתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וזה ודאי טעות שאפי' תאמר דיעבד מותרין, לכתחילה אסורין ליהנות ממנה,

   אולם מאחר והנאה מהצל הקיים זוהי הנאה הבאה לאדם בע"כ. דהיינו הנאה פסיבית, שאמנם הרמב"ם פסק כרבא שאסורה. אולם מאחר והוא זורע במקום לא בגלל הצל אלא בגלל שזה קרקע שלו ושם הוא צריך לזרוע, הרי זוהי הנאה הבאה לאדם בע"כ באינו מתכוון, שמותר גם לרבא.   

 ולכן לפי הרמב"ם אם הדליק בבית, ויש לו שמש. מותר לקרוא לאור השמש למרות שברור שאור המנורה מוסיף אור. כי הרי זוהי הנאה הבאה לו בע"כ, וזה וזה גורם, נמצא שאינו נחשב לנהנה במתכוון ומותר. אפילו לסברת הר"ן שהסיבה שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה, כי עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה.



[1] כתב שם הר"ן (ט. ד"ה הלכות חנוכה) וזה לשונו "אסור להשתמש לאורה פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל והא דאמר שמואל לקמן (כב.) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי אלא לומר שאפילו ריצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור והכי מוכח בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) וכך נראין דברי הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ו) וזה שלא כדברי הרז"ה (המאור שם)" עכ"ל: (ב"י)

[2] משנה ברורה סימן תרעג ס"ק ח

(ח) בנר חנוכה - כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה לפרסם הנס ועוד כיון שע"י נס שנעשה במנורה. תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל.

 משנה ברורה סימן תרעג ס"ק יא

(יא) אסור - כדי שלא יהא מצות בזויות עליו ודוקא בזה שהוא עכ"פ תשמיש עראי אבל כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו בשעה שנר חנוכה דולקת:

 

 




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/12/2018 16:13 לינק ישיר 

ואם  הדליק בנר שביעית שנכבה לפני חצי שעה , הוקצה לנר חנוכה ויצטרך לבערו. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/12/2011 06:32 לינק ישיר 

מה ההבדל בין שימוש בכוס לשתיה, שימוש בכינור להשמעת מוזיקה, שימוש בשופר לתקיעה. בכולם משתמש שימוש ללא כילוי, וההנאה אין בה ממש. ובכ"ז בשתיה ומוזיקה מעל, ואילו בשופר לא מעל כי לא נהנה. וההנאה שמתאפשר לו לקיים חובתו לשמיעת שופר, אינה הנאה. וכדברי רש"י שהבאתי. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 23:20 לינק ישיר 

כי זוהי ההנאה הרגילה מהכוס. כך משתמשים בה. לא טענתי שצריך הנאת כילוי כקריטריון, אלא שצריך הנאה מדבר שיש בו ממש (ולא מקול או ריח, לדוגמא). וכשנהנה מהאור של השמן הבוער אמנם אור אין בו ממש אבל מכיון שזה כילוי הוא נהנה מהשמן עצמו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/12/2011 21:13 לינק ישיר 




תוקן על ידי ORENSHTERN ב- 20/12/2011 21:16:33




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 20:35 לינק ישיר 

שתה יין חולין בכוס זהב של הקדש מעל אע"פ שלא חיסר כלום מהכוס והנאתו היא מהיין. מעילה י"ח רמב"ם מעילה פ"ו ה"א



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 19:41 לינק ישיר 

דומני שטענתו היא שמכיון שיש חובת הדלקה יש כאן הנאה מהאור, וזו הנאה שכן הותרה בשמן שביעית.
אבל מה שאני טענתי הוא שההנאה בשביעית היא לאו הבא מכלל עשה, ולכן לא ברור לי שהנאה כזו לא הותרה גם אם אינה הנאה מהאור עצמו. זהו דבר שאמנם אינו אוכלה אבל גם אינו סחורה.
ואת ההבדל משופר הסברתי שההנאה אינה מכלה אותו ולא חשיבא הנאה מהשופר עצמו אלא מהקול, וקול אין בו ממש, ולכן זו אינה מעילה. אבל האור של הנר, אף שאור אין בו ממש, הרי כאן זוהי הנאה מהשמן עצמו כי היא הנאת כילוי (כמו שמצאנו להדיא בתרומה, שאסרו הנאת כילוי), ולכן יש בה ממש וזוהי מעילה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/12/2011 18:53 לינק ישיר 

מיכי

  בהבערת השמן לחימום או בישול, שם ההנאה ברורה, אין שום ספק שהוא נהנה מהשמן, אולם לא כל ההנאות הותרו בפירות שביעית, רק לאכילה או לתאורה. אולם הבעיה בנרות חנוכה, ששם אסור להנות מאור הנרות, ובכ"ז טוען רש"ז שהיות וע"י הדלקתם מרויח אפשרות לקיום מצוה וגם משתרשי ליה, הרי זה נחשב להנאה, למרות שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן מתיר להדליק נרות בשמן שביעית. אולם, אפילו שנאמר שנהנה, הרי הנאות הללו לא הותרו בשמן שביעית. מה עוד שלפי דבריו יאסר לתקוע בשופר שהוא מודר הנאה, שהרי האפשרות לקיים חובתו נחשבת לדעתו הנאה,

  לגבי שופר אין ספק שהמדליק נר בשמן הקדש ונהנה מהאור, מעל, או מנגן בכלי שיר של הקדש מעל למרות שקול ומראה אין בהם משום מעילה, ואכן בשופר אינו מכלה את השופר, אבל הדבר לא תלוי בכילוי, אלא בהנאה, שהרי המזיק הקדש לא מעל.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 18:38 לינק ישיר 

איך שאני מבין את החילוק של הגרש"ז, יש הבדל בין הדלקת נרות מצווה, ששם יש עליו חובה והוא יהיה חייב להוציא הוצאה על השמן. וכשעושה זאת משמן שביעית זוהי הנאה כי זה במקום השמן שהיה קונה. אבל בהבערת מדורה שאינה מצווה, הוא כלל לא חייב לעשות זאת, אז אם הוא עושה זאת אין כאן הנאה (מי אמר שבלי שמן שביעית הוא היה מדליק מדורה). בעצם זה סוג של סברת משתרשי ליה. שמן השביעית משתרש אצלו, שהרי יש עליו חובה להדליק. אבל בהדלקה שאינה חובה אין משתרשי.
ולגבי השאלה על מעילה, אכן שאלה טובה. אולי הנאה לעניין מעילה צריכה להיות הנאה מגוף הדבר, וקול אין בו ממש. לשון אחר: הנאה מקול זו לא הנאה מגוף הדבר. הרי בשמיעה הוא לא מכלה את השופר, זאת בניגוד לשמן שהנאת האור של השמן מכלה את השמן וחשיב כהנאה מגוף הדבר.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/12/2011 15:17 לינק ישיר 

א בעל המאור ,מצוות לאו להנות ניתנו הוא בדיני דאורייתא ,

שוב ,רש,ז אומר שהותר להדליק נר כמו שהותר לאכול ,ולא הותר השמן למדורה מאותו פסוק למרות שזה לצורכו ,ולכן צריך פסוק של לדורותיכם בעומר .הוא רק מוסיף שאין זה הפסד של שביעית כי זה לצורכו דהיינו צורך מצוה ,וכל שעושה בדרך המותר דהיינו הדלקה מותר כמו שאין הפסד שביעית באכילה ללא הנאה ,



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 11:45 לינק ישיר 

 

ביליצר, מימוני ומיכי,

 אכן כדבריך מיכי, ההבנה הפשוטה והברורה בכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו"= שקיום המצווה אינה נחשבת הנאה. ולכן מי שמודר הנאה משופר יכול לתקוע בו כי זה שיוצא ידי חובת שופר אינה נחשבת הנאה. ולכן לולב של ע"ז יוצא בו, כי לא נחשב נהנה בלקיחתו שע"י קיים את חובתו ליטול לולב. וכדברי רש"י מסכת סוכה דף לא עמוד ב' "דמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר: אין קיום מצות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו".

  אלא שר"ש זלמן אויירבאך טוען שעצם האפשרות לצאת ידי חובת מצווה נחשב הנאה מהחפץ. ולכן רוצה להתיר הדלקה בשמן שביעית לנר חנוכה שזה נחשב שימוש לצורכו. ואם כדבריו, לכאורה לא צריך לימוד מיוחד "לדורותיכם" להתיר הקרבת העומר בשביעית שהקומץ נשרף על המזבח, ונאמר "לאכלה ולא לשריפה". הרי גם הקטרת הקומץ זה לצורך קיום מצוות הקרבת קרבן העומר, וזה לצורך.

  וכן כתב במנחת שלמה חלק א' סימן י"ח לחדש, כי גם כאשר אוכל מצה או מרור לשם קיום מצוות אכילתם, עליו לברך ברכת הנהנין, שיש לו להודות להקב"ה על כך שזימן לו מצה ומרור לקיים את המצוה, ודברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ההבנה הברורה.

 השימוש בפ"ש הוא רק למטרות המוגדרות בפירוש, לאכילה לצביעה ולתאורה. ואסור לבשל על אש הבוערת משמן. ולא לשפוך שמן למדורה הבוערת לשם חימום. ולכן גם לא ניתן להדליק נ"ח בשמן שביעית.  

 ואם כבר דיברנו על הנושא אוסיף עוד נקודה. הרמב"ם כותב כי שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, דהיינו בדיעבד. כי אין בקול דין מעילה, והנאה של קיום מצוה אינה נחשבת כהנאה. אולם לגבי מודר הנאה משופר כתב מותר לתקוע בו , דהיינו לכתחילה, מותר והשאלה מה ההבדל.

   רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א

וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

   אלא כפי שהסברנו, שהנאה מקול או אור או צל נחשבת הנאה פסיבית ולא הנאה אקטיבית, זה הגדר של הנאה הבאה לו לאדם בע"כ. ולכן לא מועל, אולם השמעת קול בכלי שיר של הקדש, או שופר של עולה, או הדלקת נר בשמן של הקדש, זוהי מעילה בידיים, ולכן, המנגן בכלי שיר של הקדש להנאה, מעל, אפילו שאין מעילה בקול. והמדליק נר בשמן הקדש לתאורה מעל, אפילו שאין מעילה באור. כי נהנה. אולם התוקע בשופר למצוות תקיעה, לא נהנה ולכן לא מעל, אולם ודאי שאסור להשתמש בדברי הקדש אפילו אם לא נהנה ולא מעל.

 ולפי דברי רש"ז אוירבאך, אם הנאה מקיום המצוה נחשבת הנאה, למה התוקע בשופר עולה למצוות שופר, לא מעל?.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2011 10:36 לינק ישיר 

לא הבנתי מדוע מתעלמים מדין מצוות לאו ליהנות ניתנו. וחה שכתב מיימוני בשם הר"ן שיש בהם הנאה אלא שלא לזה ניתנו לענ"ד אינו ניתן להיאמר, שאל"כ היה אסור לטבול במעיין גם בימות הגשמים מחמת הנאת המצווה.
לכן נראה שחכמים קבעו שמצוות כלל אינן הנאה, וממילא איני רואה מקום לראות בהדלקת נר חנוכה שימוש של הנאה.
אמנם היה מקום לומר שהאיסור ליהנות מפירות שביעית שנלמד מ'לאכלה' ולא לסחורה, אינו כולל הנאת מצווה. לכן גם אם זו אינה הנאה בגדרי הנאות הרגילים, אבל זה לא נכלל באיסורים להשתמש בפירות שביעית (הרי זה לאו הבא מכלל עשה. אז אם זה לא סחורה ולא אכלה, יש לדון מה צריך להיות דינו?).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/12/2011 09:57 לינק ישיר 

דוד

טול "לייק ירוק" על פרי מחשבתך! דבר הראוי להנות ממנו, ואע"פ שהתורה לא ניתנה להנות ממנה אלא לחנך את האדם.

לגבי השאלה, אני חוזר על מה שנראים לי כעיקרי הדברים.

א. שמן של שביעית, כמו כל פירות שביעית, מיועד לשימוש של כילוי שיש בו הנאה. ודווקא כנראה הנאת הגוף.

אמנם מותר להדליק בשמן את הנר שהרי גם אור הוא הנאה אם גם הנאה חיצונית לאדם.

ב. נרות חנוכה לא להנות ניתנו אלא למצווה. ועוד, שאסרו חכמים להשתמש לאורם כדי שיהיה היכר שלחנוכה נעשו.

אתה באת להתיר מצד זה שגם הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו נחשבת הנאה ואין בה איסור כל עוד אינו מכוון לה. ולפי זה (וכך הבאת כמדומה בשם הט"ז מן האחרונים) יהיה מותר להנות הנאה שאינו מכוון לה במפורש מנר חנוכה. ולכן יהיה מותר להדליק בשמן של שביעית.

אני מסכים שזה צריך להיות מותר, אבל קודם אציין עוד טעמים להחמיר.

1. כאשר אסרו חכמים להנות מנרות החנוכה,  אולי יש מקום לומר שנכלל בזה גם שמן של שביעית. ואע"פ שאם לא שמענו על גזירה שמע מינה שאין כזו גזירה, ואין אנו מחדשים גזירות (אם אין הן נובעות מן הקודמות) אפשר שניתן להבין שכך נכלל בגזירה הראשונה. ואיני כותב זאת כדבר מוחלט אלא בדרך אפשר.

2. בזמננו אין שום שימוש של אור בנרות החנוכה! יש לנו חשמל. (אם כי המדליק מחוץ לבית כעיקר התקנה במקום שאין תאורה חשמלית הרי יש בזה תועלת לאחרים אם לא לעצמו).

וטעמים להקל:

א. אין עיקר תקנת נר חנוכה אלא בנר אחד ללילה. וכל השאר הם בגדר הידור ומהדרין. ואע"פ שכולנו מהדרין אנחנו, אין זה מעיקר התקנה. ושמא כאן היה מקום לומר: הבו דלא לוסיף עלה (=אל נחמיר מעיקר מה שתוקן). ולכן די לאסור להנות מנר אחד בלבד.

לפי זה אין צורך בשמש כלל... ולפי זה יש כאן חידוש עצום במובן זה שלא הוזכר דבר זה כלל עד כמה שידוע לי, והיה להם למפרשים בכל הדורות להזכיר שאין איסור השימוש אלא רק בנר אחד. אבל כמדומה שהטעם מורה כדברי.

ב. יש לחלק בין שני אופנים של איסור הנאה.

1. יש הנאה שאסור לעשות בשבילה מעשה. אסור ללכת ולשבת בצילו של היכל. אסור לעבור בדרך שבה יריח ריח קטורת של עבודה זרה למאן דאמר ריחא מילתא (=ריח הוא דבר שיש בו ממש).

2. יש הנאה שבאה ממילא, ואע"פ שלא נקבע אותו דבר לצורך הנאה, אין ההנאה נמנעת.

כך מותר לתקוע בשופר של עבודה זרה (אי לא דמיכתית שיעורייהו, כלומר שראוי להישחק ואם כן אין בו שיעור, אך כמדומה שזה רק בשופר של תקרובת, אבל לא בשופר עבודה זרה עצמו, או שהוא תשמיש עבודה זרה) מפני שמצוות לאו להנות ניתנו.

וכמדומה שכתב הר"ן שאע"פ שמצוות לאו להינות ניתנו, אין זה שאין בהן הנאה, אלא שלא לשם כך ניתנו.

אלו שני טעמים נפרדים להיתר.

לפי הראשון, ההיתר הוא מפני שאינו עושה מעשה להנות אלא שההנאה באה ממילא (ויתכן שבזה ניסחתי בלשון אחר מה שרצה הרב מקובר לטעון).

לפי השני, שוב יש לנו היתר. אמנם כאן יש לדחות את הטעם לפי שאין בנר חנוכה רק את הגדר של "מצוות לאו להנות ניתנו" אלא איסור להשתמש לאורן.

ושוב יש לחלק שאין איסור להנות אלא "להשתמש לאורן" כלומר לעשות שימוש ברור בהם.

ג. נראים דברי האומר שאף להדליק כדי לקיים מצוה שמוטלת עלינו יש בזה הנאה. שהרי אף הנאת חסכון ממון היא הנאה. אמנם עצם הרעיון לא תמיד מתקיים. הא קמן (=הרי לפנינו) שקרבנות חובה הנאכלים לבעלים אינם קרבים מממון מעשר שני אלא מן החולין הגמורין (האם צריך להסביר יותר? נא לציין ואין הביישן למד).

נוסף לכל אלו אפשר שהיה לומר ששמן של שביעית תתקיים בו מצוה נוספת. אבל זה רק לקישוט ואין בדבר טעם להתיר.

***
מסקנה? לצערי אין לי. אבל כמדומה שאפשר לחלק שיהיה מותר להדליק את כל הנרות של חנוכה, פרט לראשון, בשמן של שביעית (ויש כאן מקום להתחיל לדון אם ראוי לאסור שמא יבוא להדליק את כולם).

ועוד, לפי מנהגנו שמדליקים כנגד כל בני הבית, או כל בני הבית, ודאי שכל החנוכיות פרט לאחת מותרות בשמן של שביעית שאינן חובה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/12/2011 00:12 לינק ישיר 

ר שלמה זלמן צודק
הגדרת ההיתר להדליק בשמן של שביעית למאור הוא כמו ההיתר אכילה ,וכמו שכתב הרמבם ,תהיה,מפי השמועה למדו אף להדליק נר ולצבוע
כמו שאכילת פרי של שביעית אף שלא נהנה ממנו [באופן שאינו אכילה גסה ]אינו נקרא מפסיד פירות שביעית כל עוד שזה כדרך אכילה,
כך בהדלקת הנר,ובפרט שיש לו הנאה צדדית ,



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > לקראת חנוכה. "איסור הנאה מנרות חנוכה"
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext