| נשלח ב-23/12/2011 03:12 |
 |
| |
רב ליטאי: הציבור החרדי אינו מפותח רגשית. האמנם?
במוסף השבת של "מקור ראשון" התפרסמה כתבה על כנס של בעלי תשובה חרדים (הכתבה ניתנת לקריאה כאן). רב ליטאי חרדי שנכח בכנס, אמר את הדברים האלה למחבר הכתבה: "הציבור החרדי כחברה חושש מאוד מהשפעות הרחוב, מהריגושים ומהפיתויים, ולכן הם אימצו כגישה שלא להתעסק עם מפותחות רגשית, ואף לדכא כל בצבוץ של רגש. התוצר הוא ציבור ענק שאינו מפותח רגשית. אבל מי שמבין יודע שעבודת ה' ושמירת תורה ומצוות הן כל כולן רגש. כולן עוברות דרך פיתוח רגשי על גווניו. אבל הציבור החרדי, שאני חלק ממנו, הגיע לכדי כך ששמירת התורה והמצוות והקשר האישי לה' יתברך הפכו למכניים לחלוטין. אצל רבים זה עדיין עובד, אבל כבר נראים ניצני ההתפוררות. בהמשך זה יתנפץ לגמרי, ואנו עלולים למצוא ציבור מפורק, שאינו מאמין, שימשיך את הרגליו [רק] מפחד לשנות. [...]". שאלתי היא - והיא מופנית לגולש החרדי בלבד (בהווה או בעבר): האם מהכרותך האישית עם משפחתך ומיודעיך החרדים, נראה לך שאכן הקביעה הזאת, שהציבור החרדי אינו מפותח רגשית [או "מכאני" / "קר רגשית" / "מדכא רגשות"] הנה נכונה ומבוססת, או שאינה אלא בבחינת השמצה חסרת בסיס.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 12:43 |
|
| |
כלל זה יש בידי- מי שלא שמח עם אשתו לא משמח את אשתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 12:39 |
|
| |
אני לא יודע על יחסו של הקוצקער לנשותיו.
אולם פעם אמרתי לת"ח שאמר לי את הווארט הזה, שמי שמשמח את ולא שמח עם, הרי הוא ליצן.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 12:08 |
|
| |
בעל
את הווארט הזה הוא למד מהתרגום, כתרגום זה יפה אבל בעברית זה לא.
אני מעריצו של הקוצקער , אבל לא ביחסו אל הנשים, ובעיקר אל נשותיו,
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 11:57 |
|
| |
ירוחם
שמעתי בשם הקאצקער, ושמח את אשתו ולא ושמח עם אשתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 11:39 |
|
| |
בעל
על כן יעזב האדם את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. זה סתם בצחוק?
האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו.
זה בשביל הדאווינים של הדרשנים בבית הכנסת, כשהנשים שומעות.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 11:01 |
|
| |
| כרם_נבות כתב: |  |
אז תגידו לי אתם, בית שבו ההורים לא מנשקים את הילדים, אינו חסר רגש? ומי כמונו בחב"ד מכירים משפחות שלוחים שמארחים מכאן ועד אפריקה ומוסרים את הנפש ליהודי זר אבל לא מראים חיבה לבני הבית, ובכללם האישה. השלילה של כל רגש בריא בין בעל לאישה, ושל מגע גופני נורמלי בין הורים לילדיהם, היא חמורה. אני בת לבעלי תשובה, כך שהבית שלנו תמיד היה שונה לטובה בתחום הדיבור על רגשות וחיבה.
|
|
ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד שאוהב רק בשביל מצות ה', ולא יהרהר אחריה, כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס? יש שטות גדול מזה? כך בעולם הזה צריך לאדם אישה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה? (ספר צוואת הריב"ש, הנהגות ישרות, ב).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 10:31 |
|
| |
ןהלא בפרשת השבוע למדנו- ואביה ירוק יקר בפניה- מכאן שיורקים בפניה של ילדה בת 7
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2013 08:47 |
|
| |
סלחו לי, אבל אתם דנים בנושא כמו ילדים.
כל אחד מביא איזה מקרה סיפור קוריוז או כתבה, שנראה ממנה שהחרדים לא אוהבים\לא מנשקים וכו'. במקום לדון לגופו של ענין - רגש בדת, שזה נושא חשוב מאין כמותו, וכל חיי היהודי תלויים בו.
לענין - אם מדברים על יחידים ותופעות, יתכן שישנם כשלים במערכת, ואפילו רבים, וכמו בכל מערכת של דת ולא של דת. אך אם מדברים על מציאות, בזרם הסטנדרטי של הליטאים, שהוא הרחב ביותר, מחבקים אוהבים ומנשקים, לא יורקים על ילדה בת שבע, וכו' וכו' וכו', ומתנהגים כהלכה. זה הכל. [ולכל המתוסכלים שלום ובהצלחה]
דוד
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2013 11:28 |
|
| |
כרם נבות,
רוב ספרות הילדים בדורות האחרונים בינונית ומטה, אם חרדית אם חילונית אם דתית, אם יהודית אם נכרית.
ספרות ילדים בינונית מחניפה לילדים ומקלקלת את טעמם לכיוונים של רדידות, סנטימנטליות, זילות, וכו'.
כדאי לעיין במאמר "על ספרות ילדים" מאת המשורר והמחנך יעקב פיכמן ובספרה של לאה גולדברג "בין סופר ילדים וקוראיו". הנה שני ציטוטים מהמאמר של פיכמן:
"ספרות קלוקלת נוחה יותר למחנך המצוי, הוא מעדיף אותה, לפי שאינה תובעת מאמצים לא מן הילד וגם לא מצדו; שאינה תובעת הכשרה - שהיא נקלטת מאליה. נמצא, שספרות ילדים טובה אינה בעיניו אלא זו, שהקטנים קופצים עליה. ולא איכפת אם הם קופצים לרוב על פסולת. אותה שעה נוצר הרעיון על יצירת ספרות חדשה לילדים, ספרות של פייטנים ומספרים מובהקים - ספרות ילדים לדוגמא, שמציאותה בלבד תהא תריס בפני הספרות המקולקלת, המציפה את הילד בתקופת התרשמותו החזקה ביותר. רעיון זה הוא שהביא בסוג זה לידי נסיונותיהם של אנטול פרנס, של ריכרד דיהמל, של בלמונט, בלוק, אולי גם של ד'אמיציס. זאת היתה תקופה קצרה של התעוררות, שהלכה ונשתקעה. רוח ההתנדבות מצד פייטנים פגה מהר. ספרות ילדים ענין חמור הוא גם לבעל הכשרון, ואולי דוקא לבעל הכשרון. אבל אילו עמד הפייטן על כל החשיבות של השתתפות בחנוך, אפשר שהעולם היה משתחרר לא רק מספרות-ילדים גרועה בלבד, כי אם גם מרוטינה קהה זו, שבית-הספר עמוס לעיפה בה עד היום בכל אומה ולשון - אפילו במתקדמות ביותר. בעסקי חנוך, כמו בעסקי אמנות, לא ההלכה מכרעת, אלא ההבחנה הפנימית, ההארה הפנימית. והמחנך זקוק לסיועו של המשורר לא פחות, ואולי עוד יותר, משהמשורר זקוק לסיועו של המחנך."
"ספרות ילדים כספרות לגדולים, שבעים פנים לה ואינה צריכה אלא לכשרון, לחסד, לזהירות, למלאכה טובה. ודאי שיש אנשים, שהוכשרו לפי תכונות סגנונם יותר לספרות-ילדים: אלה שחוננו קלות של בטוי, הומור, דמיון, ועוד, - נגיד כשלום-עליכם, כפרישמן, דיקנס, קיפלינג - כשם שיש סופרים שלא הוכשרו, לפי סגולות עטם, לגמרי לסוג יצירה זה. אבל סימן מובהק לספרות-ילדים טובה, אם שוכחים שנכתבה לילדים. ספרות ילדים לפי טבעה תמיד מסוגננת קצת. מבחינה זו דינה כדין יצירת עם. ואמנם יש בריתמוס שלה, בשירה ובפרוזה, הרבה מסגולותיהם של הפזמון העממי והמעשיה העממית. אלא כשם שביצירת עם אין המניירה החיצונית אלא תכשיט לה, כך יש להזהר גם בספרות-ילדים שהסטיליזציה והנוסח לא יטשטשו את הצבע הפנימי, את הסגנון הפנימי - את נשמת היצירה".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2013 09:51 |
|
| |
מ80- מה עלול "לטמטם או לבלבל ילדים?" קריאת ספרים לעולם אינה המטמטמת אלא מעשירה את אוצר המילים, מפתחת את הדמיון ופותחת אופקים לעולמות רחוקים שהילד לא מכיר. ספרות ילדים בני ברקית שמספרת רק על העולם החרדי לא פותחת שום אופק ולא מרחיבה ידע. רק קריאה בספרות רחבה מעשירה באמת.
לטעמי, הבעיה הרגשית אינה דווקא ביחס לילדים אלא ביחס לשוני- אין מקום לשונות אמיתית, אין מקום לפתח את רוב הכשרונות וכולם צריכים להיות אותו דבר. אחד מסרטי הנשים שראיתי עסק בבעיה זו- נערת סמינר שרוצה להיות שחקנית חרדית, כמובן לעיני נשים בלבד, ואמה מסרבת כי "יחשבו שיש לך פרפרים בראש". אז מה אם יש לה כשרון? אז מה אם היא רוצה? העיקר שתהיה בתלם האחיד כמו כל השכנות. שלא יחשבו חלילה שהיא חולמת על הוליווד. (היא לא, היא רק רצתה לשחק במסגרת חרדית לגמרי)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 11:40 |
|
| |
עד כמה מגלים רגשות
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ח
הלכה יג
אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו. וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו נטען, אמר להם שאלו. בא השני ואמר לו הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס, אמר להם שאלו. בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 11:03 |
|
| |
ואינטלקטואלית?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 08:15 |
|
| |
כרם
הטיעון שזה ילדותי בא מהילדים לא מההורים...
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2013 22:17 |
|
| |
עודד,
החברה היהודית המסורתית לדורותיה, ובכללה החברה החרדית, מכירה בעולמו המיוחד של הילד, ועל-כן החינוך של ילדים לתורה הינו הדרגתי בהתאם ליכולתם הרגשית והשכלית, ולא רק זאת אלא שנאמר אין העולם קיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית רבן. ההכרה בעולמם המיוחד של ילדים עד כדי נתינת מקום מרכזי לספרות ילדים ו/או לספרות מבוגרים הנקראת ע"י ילדים היא חידוש של הרומנטיקאים. ספרות טובה אמנם יכולה לפתח כשרונות ומחשבות ורגשות אצל ילדים, אולם אם אין טעם טוב לכלל החברה מהי ספרות ילדים איכותית, רוב הדברים שהם קוראים עלולים לטמטם או לבלבל אותם.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2013 21:39 |
|
| |
מה פרוש המשפט 'צבור אינו מפותח רגשית'? יש כל מיני ביטויים של גילוי רגשות. למשל חברה שאינה רגישה למצבם של החלשים והנזקקים, שאינה מסיעת להם, היא חברה אטומה לרגש אנושי. ויש המסייע לעני אבל אינו עושה כדי לחלצו ממצבו, גם זה סוג של אטימות. יש חברה אשר הלכותיה ומנהגיה נוקשים, היא אינה רגישה לאדם הפרטי, לעולמו המיוחד, לצורך הביטוי האישי שלו. היא אינה סובלנית כלפי האחר, השונה. היא חברה טוטאליטרית. יש שאינה מכירה בילדות, בעולם המיוחד של הילדים, בצורך להיות ילד, ומזדרזת להפוך את הילדים למבוגרים קטנים. ביטוי חריף של דיכוי רגשי הוא בהעדר יצירה. ספרות, שירה, ספרי ילדים, תאטרון, כל אלו הם כלי ביטוי אנושיים מהותיים לאדם וחיוניים לכל עולם רגשי מפותח. העדרם מעידה על אנומליה חריפה. עודד
|
|
|
|
|
