הבעיה המובנית בסייג לתורה

[הרב אשר שפירא בנו של האדמו"ר מנארול הפתיע אתמול (ב') והצהיר: "האיסור על האינטרנט והסלולר, וכך גם על הופעות הזמרים - גורמים להידרדרות הנוער הנושר".

בראיון שהעניק אתמול הרב אשר שפירא, בנו של האדמו"ר מנאראל, לזאב ברנר, שלל הרב את טענת הרבנים התולים באינטרנט, ובסלולרי את התופעה המחמירה של הנוער הנושר.

האיסורים עצמם, טוען הרב - המתגורר בשכונת סטמפורד היל שבלונדון - אשמים בתופעת הנשירה של הנוער.

"האיסור על האינטרנט ועל המכשירים הסלולריים, גורמים לפיתוי ולמשיכה לדברים הללו", אומר הרב, "כך גם האיסור על השתתפות בהופעות זמרים, מזיק.

"ראוי היה במקום זאת להפנות משאבים למען שימוש נכון במכשירים האלה", הוא טוען, "בשימוש נכון הכלים הללו עשויים להועיל, לא להזיק".

 הרב שפירא הינו מחנך ותיק ומייסד ארגון "קול בנייך" לטיפול בנוער.]

ברצוני להעלות בעיה שאני מתקשה בה באופן כללי לגבי כל הנושא הזה של עשו סייג לתורה.

אנשי כנסת הגדולה, ראשית החז"ל ומסורתם, אמרו "ועשו סייג לתורה."

בפשטות מבינים שהסייג הוא הרחקה מהאיסור עצמו. למשל התורה אסרה בשר בחלב. הוסיפו חכמים לגדרו גם עוף בחלב [אגב בזה יש הסבר מעניין של הרמב"ם אבל ננקוט כפי הפשטות]. מה הפשט? כאילו שגם מי שיעבור ויאכל עוף בחלב, עדיין לא יגיע לעבור על האיסור דאורייתא של בשר בחלב.

כפי שאני מבין זה קשור להפסיכולוגיה של האדם כפי שחז"ל הבינו, שיש אצל האדם רתיעה מסויימת ממה שאסור. אבל הרתיעה הזו לבד לא מספיקה, לכן מרחיקים את גבול הרתיעה מעבר לאסור, כך נהיה בטוח שלא יגיע לאסור.

אם כן, נמצא שבאופן הכרחי כל הזמן ילכו הגדרים ויתרחבו. לשון אחר: הגדר לא מועילה אלא לדור אחד. הרי בדור הרב כבר נהפך העוף בחלב לגבול האיסור בדיוק כמו הבשר, ואין בו שום הרחקה של הגבול, אם כן צריך לאסור עוד יותר

וכך באמת רואים שכל הזמן נוספים חומרות וגדרים יותר ויותר.

אבל כאן בא נחשוב, אולי בשלב מסויים יש לעשות איפוס ולהחזיר הכל להתחלה, הרי בין כך הבשר עוף לא אסור מה"ת, וגם גדר אין בו, אז תחת לאסור עוד הרחקה נוספת על עוף, בא נבטל את איסורו בכלל ונעשה גדר אחר, או משהו.

יש סוג של הרחקות אחרות, כמו יחוד לגבי עריות. [בהנחה שזה דרבנן] בהן לכאורה לא שייך הטענה הזו. שהרי הייחוד הוא עצמו גורם לעריות , היינו חז"ל הרחיקו את האדם ממצב בו שכיח שייכשל האיסור.

אבל כשנעיין, נראה שגם כאן יש אותו בעיה, כמו שמתואר בכתבה, ברגע שהייחוד נהפך לאיסור כמו החטא עצמו, כבר בעצם שברנו את הרתיעה שיש לאדם מחטא ושמנו את הגבול אצל היחוד, ומעכשיו מי שמתייחד כבר עלול יותר לעבור עבירה מלפני התקנה, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם??

[ראיתי פעם מדרשן ידוע אחד, שמי שמתייחד, לא רק מהמשיכה הטבעית עלול לחטוא, אלא מעצם הטומאה הסגולית שהוא עובר על תקנת חז"ל] 

 הכל טוב ויפה, צריך הבחנה שלא לעשות הטפל חמור מן העיקר וזה מועיל לשרידות וכו'

אבל עדיין לא זכיתי לתשובה על השאלה שלי, איך סייג לתורה אמור לעבוד בכלל?

לגבי ייחוד וכדו' אולי ניתן להבין, אבל לגבי שניות לעריות וכדו', איך עובד הסייג בכלל? [וככל שהסברתי את הבעיה שלי, מה לי איפה נמצא הגבול הפסיכולוגי]

אם יש למישהו תשובה נא לכתוב אותו.