מציאות הקרבנות היא מציאות עיקרית עמוקה מאוד שעומדת בחזון העתיד של הקיום שלנו בארץ הזאת והוא בעצם הפסגה של כל השיבה ארצה ושל כל קיום ישראל בגולה שכך אנחנו מתפללים בכל יום תמיד "והשב את העבודה לדביר ביתך"
ויש כאן קושי גדול למה לא די בתפילה עצמה ולמה התפילה עצמה צריכה להיות דווקא על השבת העבודה והרי התפילה עצמה היא הפסגה וכמו ששלמה האריך בתפילתו
ובנוסח אחר – האם אכן יש משהו שחסר לנו כיום ללא הקרבנות ?
ונראה שבשביל להגיע להבין את העניין יש צורך לנתח קודם מהי תפילה ומהו תכלית הקרבן וכדלהלן
עיקר התפילה הוא כדברי הכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ורק אז "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע" והיינו שאין יחס ישיר בין הבקשה לתוצאה המבוקשת אלא שהקוראים באמת הם קרובים לה' ולקרובים האלה ה' שומע לשוועתם ומושיעם
התפילה אינה בקשה שאמורה להיענות רק כיון שהאדם ביקש אלא שאדם שקורא לה' באמת הוא נעשה בכך לקרוב אליו והאדם שהוא קרוב אותו ה' מושיע
מציאות התפילה היא מציאות של קרבת ה' והאדם הוא זה שצריך לדמות את עצמו כאילו הוא עומד לפניו ובכך שהוא מקרב את עצמו החיים עצמם הופכים לחלק מהעמידה הזאת וכאן הוא עיקר החשיבות שיש לו
היוצא מהדברים הוא שבסופו של דבר התפילה כשהיא מציאות בעצמה היא רק דמיון והדמיון של החיים אמנם שהוא מה שמבטא אותם בשביל האדם כיון שבהם הוא מעורה וחי בכל זאת זה לא החיים עצמם כיון שהוא נמצא רק מבחוץ להם ולכן בשביל שהוא יבטא אמת יש צורך בתפילה על שיבת הקרבנות ודווקא מן החי
בשביל להבין בצורה יסודית יותר את עיקר העניין של עבודת ה' באשר היא יש צורך לחזור לצורה שראשונית בה היא הופיעה בעולם וכמו שמבואר בתורה מדובר בקרבן של קין
קין מצד אחד היה מנותק מהסביבה שלו הוא אמר "השומר אחי אנוכי" והוא רצח אותו ומצד שני דווקא הוא היה הממציא הראשון של הקרבנות והוא זה שהרגיש את המציאות החיצונית שהוא חי ממנה ושהדבר הזה מחייב אותו גם ביחס מצידו
מהבחינה הזאת דווקא המציאות של עבודת ה' משיבה את האדם אל עצמו כיון שבה אין אחר איתו
האינדיבידואליות שקין חי בה הייתה חזקה יותר מהשיוך הסביבתי שלו ובזה מצד אחד הוא היה גדול יותר בעצמאות שלו ומצד שני הוא היה רוצח
בניגוד לקין לאחר המבול האנושות הגיעה למצב שבו היו שפה אחת ודברים אחדים ועל זה אמר ה' "וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם" שהוא המחיקה של היחיד שיש בו מחיקה של שם ה' שהוא מייצג
וביתר פירוט - אדם שהחיים שלו זה הסביבה האנושית שלו ואין לו שום צורך במשמעות שהיא מעבר למשמעות האנושית הוא אדם שיכולת החשיבה ומציאות הדעת באה למיצוי בהרגשה של הסביבה החברתית שלו ובכך הוא אמנם מעורב ברגש האנושי שהמציאות החברתית יוצרת אלא שהוא גם הופך להיות לכוד רק בה
והקלקול בזה הוא שכבר אין לו אמת מידה אחרת ולא אמת פנימית ברת משמעות וכיון שרק היא יכולה לגרום לאדם ליישר את אורחותיו על פיה האדם שחסר לו אותה מתרחק מדאי ממקור החיים והוא נותר עם הדמיון לחוד בלי אמת מידה ועם דרכים משובשים
ובתמצית - הניתוק מוביל למלחמות שמובילות לרצח ולעומת זאת החיבור והאיחוד בין בני אדם מוציא את משמעות היחיד ומוחק את הראשוניות של האדם כמציאות ברת דעת העומדת בפני עצמה
ומכאן לקרבן השני שהוא הראשון שהיה מן החי
נח הוא הראשון שמוזכר עליו שהוא הקריב קרבן תודה מן החי ומהתורה נראה שבעקבות כך ורק לאחר ההקרבה ההיא אמר לו ה' כל נפש החיה בידכם ניתנו
יוצא לנו מכך שקרבן תודה הוא המקור לכל הקרבנות והוא על פי המדרש גם הקרבן שיישאר לבסוף וז"ל המדרש בויקרא רבא פ"ט ז' "כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל"
ובביאור העניין נראה –
מציאות התודה היא על ידי שהאדם לא יכול להכיל בעצמו את רוב הטובה והוא חפץ בעצמו לבטא את ההצלה של ממות לחיים על ידי ההשבה של החיים לה'
קרבן תודה הוא קרבן שמכיל בו לא רק את האדם ואת רצונו בטהרה אלא הוא קרבן שמכיל את המציאות כולה באופן הכללי ביותר שאפשר ולכן קרבן תודה הוא הקרבן ששם שמים מונח בתוכו ואין בה לאדם כוונה בה כי אם להקריב את עצמו ולהחזיר את מה שהוא יכול לרשות העליונה יותר
קרבן התודה של נח הוא ראשית הכניעה שיש בה תשובה לה' והוא בא כתוצאת מהאחריות של נח על כל החי שמצד אחד הוא מחובר לחיים ומהצד השני הוא מכיל אותם במידה כזאת שהוא לא מקריב אותם מתוך פחד ומתוך רצון לכפרה אלא כהודאה על ההצלה של החיים ועל מציאות החיים עצמם
הוא מרגיש קרוב אליהם במידה כזאת שהוא מרגיש שהוא נותן משהו מעצמו ומחייו בנתינתם ובהקרבתם ומצד שני הוא לא רואה בהקרבה שלהם רצח כיון שהוא עצמו נמצא כבר במקום נפרד מהם וגבוה יותר והם ממלאים רק חלק קטן מהמציאות שלו
וכך הוא היחס שלו לחיים באופן הכללי יותר האדם מרגיש שיש לו חיים ולא שהחיים זה הוא עצמו אלא החיים הם דבר נפרד שהוא מכיל [ובנוסף לכך הוא גם מחויב להם]
נקודת ההתחלקות הזאת שהייתה כאן שבה נוצרה ההקרבה הוא ההקרבה לה' שקודמת לשחיטה שהיא לצורך האכילה ההרגשה של המציאות המופשטת שגוברת על רגש החיים שבו האדם שותף עם יתר בעלי החיים הוא יצירת הקרבן והוא הדבר היחיד שיכול להוביל להיתר האכילה שבא אחר כך
ומהסיבה הזאת אכן מי שאין לו את היכולת לחיות מציאות מופשטת ששיכולה לגרום לו גם להקריב בשבילה אין לו גם את הזכות המוסרית לאכול בשר מן החי וכמו שהגמרא אומרת "עם הארץ אסור לאכול בשר"
ההקרבה של החיים האלו היא יכולת ההתקרבות הגדולה ביותר למציאות ה' כיון שמצד אחד החיים הם הדבר הממשי והמורגש ביותר שיש לנו ממנו ומצד שני אליו גם הדעת מכוונת במעשה ההקרבה כיון שאליו הקרבן ניתן והרצון בהבעת תודה שהאדם לא יכול להכיל בעצמו את ההצלה של החיים אותם הוא קיבל הוא מה שמשלים כאן
וכך האדם מרגיש מאוד את הכוונה הזאת והחיים שלו ברגע ההקרבה מכוונים אליו לגמרי ולכן הוא מקור הקרבנות כולם
ולכן אמנם שעבודת הבורא מתבטאת אצל האדם המודע כתפילה אלא שהתפילה מחייבת אמונה והאמונה הזאת היא אמונה מרוחקת אם אין לה בסיס בחיים שבעולם עצמו ולכן לולא מציאות הקרבנות שמחזירה אותה למקורה ויוצרת בה חיות חדשה אם לא שהיא מעמידה את מציאות החיים עצמם בפני ה' אילולי כן היא הייתה הופכת לרגש מרוחק בלבד
ומהסיבה הזאת על אף שהמצב הרצוי של העבודה מבחינת האדם היא עבודת הלב בכל זאת כיון שאין בה חיים בפני עצמם הוא לא יכול להוות מצב תכליתי ולכן תיאור התפילה לכשעצמו על אף שהוא תיאור נפלא ומרומם בכל זאת אין בו מציאות כל עוד אין תקווה שהוא ישוב לחיים ממשיים והוא יקוים בארץ האבות
ואמנם שנראה שהדבר ברור שבשביל לעדן את המציאות הקיומית הזאת שמתבטאת בקרבן מן החי היה צורך שהקרבנות יבוטלו למשך עידן ארוך ובכל זאת לאחר שהתפילה עצמה כבר הופכת למציאות בעלת משמעות מופחתת מתוך ההפשטה הרעיונית של דעת האדם באופן כללי ובשביל כך לבסוף יש צורך בלשוב אל ה' והשבת העבודה לדביר הבית עבודה של ממש עם קרבנות מן החי אלא שהוא כבר נעשה כעת מתוך מודעות גבוהה יותר ומתוך יחס עדין יותר והוא יותר יכול להכיל חיים ששלמים בעצמם
יש כאן שני קצוות באדם האנושי והמטרה היא לבסוף לאחד ביניהם וליצור את האדם השלם
המטרה של התורה לבסוף הוא ולא יאמרו איש לרעהו דעו את ה' כי כולם ידעו אותי ולכן החזרה לאינדיבידואליות של היחידים שהם מצד אחד בעלי דעת ומצד שני יש בה מעורבות והרגשה בחיים עצמם היא העומדת בבסיס הראשון של כל המצוות שיש בהם עבודת ה'
