רוח ירושלמית קרה. מקפיאה. מעוררת.
השארתי את המעיל פתוח. מניחה ללקור לחדור, ולרוח ליבש את העיניים.
פעימות עמומות בראש. אמא שוב לא עונה.
שוב ספק.
והמחשבות רצות הרחק.
סוף סוף הגיע האוטובוס.
הפעם הדפיקות הקיצביות בראש לא הניחו מקום לתהיות.
הראש מונח איפשהו. העיקר מונח.
הנסיעה חלפה ביעף. נכנסתי הביתה. אוחזת בראש.
בום בום.
אמא הטובה מביאה לי כוס מים ואקמול.
"הוא הוריד"
שתי המילים הספיקו. לכאב הראש הצטרף כאב עמום מכוון הלב.
חייבת לישון. חושך. להתכרבל איפשהו. לחפס חום וחיבוק עז.
מה שרק שמיכת פוך יכולה לתת.
יש הרבה מקום בכרית לספוג את הטיפות המלוחות.
"אבא" לחשתי "אבא..."
הוא לא שלי. אני יודעת. ידעתי.
אז למה הדמעות?
זה הלב.
בוכה עליו?
לא לא.
אז?
על עצמו.
שוב הוא פצוע.
מישהו נכנס על קצות האצבעות.
אל תרחמי עלי אחותי. מבטיחה לך שלא אכפת לי ממנו.
אל תרחמי עלי. כי כשתבדקי עמוק תגלי שאת מרחמת על עצמך. על הכאב שלך שנגרם לך בגיני.
אמא אל תצטערי. זה לא תלוי בך. עשית מעל ומעבר.
ואל תנסו לתקן אותי.
אל תחפסו סיבות.
זה פשוט שלא הגיע הזמן.
אל תדאגו. לא תאלצו לראות את הדמעות.
ממילא לא תבינו.
אשמור אותן לכרית. היחידה שיכולה להכיל אותן.
