האם אפשר לראות את ה' ? מה "הורג" את הנביא ? ובעיקר - מהו האדם

הקרבה המוחלטת של האדם לדבר הוא מה שיוצר גם את המחויבות הגדולה יותר

האדם יכול לרחף בשמי רום ולרדת בחקירה לעמקי התהום אלא שלא זה מה שהוא בעצמו כיון שככל שהדבר קרוב יותר ומעשי יותר ככל שהאמת המדוברת נקייה יותר  ובסיסית יותר כך היא יותר מחייבת ולכן רק זה יכול לבטא אותו עצמו

ורק אחר כך וכתוצאה ממנו עצמו רק אז "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך " כיון שדבר שהוא אמת מתוך פנים חיי האדם כך הוא גם עד לעדי עד

התורה אינה מבוססת על האמונה המופשטת אלא להפך האמונה מבוססת על צדקת הצדיק כדרך וכחיים ומתוך כך היא מגיעה להפשטה של האמונה הפשוטה

"כי לא יראני האדם וחי" 

בורים ועמי ארצות מחפשים הוכחות לקיום הבורא בשביל שהם יואילו בטובם לקיים את מצוותיו והם לא מבינים שהמציאה של ה' הוא הפסגה והמקום הגבוה ביותר אליו שואף הצדיק

רק קיום מצוות ה' של טהרה וזריזות בה רק היא זו שיש בכוחה לבסוף לקרב למציאות הבורא עצמו - כתוצאה ממנו וודאי לא כמציאות בפני עצמה

ה' הוא קרוב מאוד מבחינת נוכחותו המחייבת כל אשר דעת בקרבו יודע ומכיר בין הרע לטוב והנוכחות הזאת היא קרבת ה' בסיסית אלא שהקיום של מציאות הבורא בצורה מובהקת הוא דבר שיכול רק להתקיים לרגעים קצרים מתוך משך זמן ארוך כיון שרק אחרי הרעש יש את קול הדממה הדקה ואם הרעש הוא של פורענות ובלבול אז גם הדממה הדקה אין בכוחה לחדש דבר ולהעביר למציאות אחרת שבה ה' ניצב עליו

יפה יהיה להביא כאן את לשון הרב קוק "אל מעיין הנבואה הננו נקראים צחיי צמא אנחנו ... הננו מתקוממים מתנערים ומבקשים חיים חדשים חידוש ימים כקדם"

[מה שהוא כתב יותר בצורה של רגש שירה וחזון השתדלתי אני לכתוב כאן יותר בצורה של ניתוח והגיון]

הגמרא הנ"ל אומרת שמנשה הרג את סבו ישעיהו על ידי שהוא חייב אותו מיתה על פי דין

מנשה הרג את ישעיהו כיון שישעיהו אמר "קראוהו בהיותו קרוב" וזה דבר שמנוגד לעיקר התורה שאומרת "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראינו אליו" והוא הדבר העיקרי שבו בחירת ישראל ובחירת ישראל הוא עיקר התורה ואם כן ישעיהו שכפר בכך ראוי למיתה

התשובה שהגמרא עונה הוא שה' אמנם רחוק מהאדם היחיד תשעים ושבע אחוז מהזמן שבהם מחיצה מבדלת בין האדם לבין ה' וגם אם הוא מאוד רוצה להתקרב עליו להכיר בכך ש"לא תוכל לראות פני" ובכל זאת בראש השנה למשך של עשרה ימים שמסתיימים בכניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים הוא כן נמצא למי "דורש" אותו

העומק שבמציאות האדם הוא מציאות ההכרה בעצמה כשאין בה דבר נוסף קול הדממה שהוא התפיסה הבסיסית של המציאות עצמה בה האדם הוא נוכח ה' הוא המקום שמשם נברא האדם משם ורק מאחרי ההכרה הזאת מתחילה המציאות של עצמו

 [וההכרה עצמה מחייבת אותו לכך כיון שהחילוק שבין אמונה וכפירה בין אתאיזם ותאיזם הוא כחוט השערה בשניהם יש כפירה באלילות ובשניהם יש מרידה של הדעת שהופכת את עצמה למציאות עצמאית

חוסר האפשרות להוכיח את ההתערבות האלוהית היא המרידה אלא שהמרידה עצמה מאחר שהיא מתיישנת היא מאבדת משמעות ודבר חסר משמעות אין לו קיום בהכרה ולכן היא עתידה להתבטל מעצמה לעומת זאת האמונה שהיא היחס החיובי שיוצר משמעות להכרת האדם כדבר שמחויב למציאות בזה יש משמעות ולכן יש לו קיום

ויותר מכך כיון שהיא הופכת את המשמעות לדבר שעומד בבסיס הכול בה נמצא כל העתיד]

ומהסיבה הזאת התורה כולה שהיא התוצאה של הנבואה שהיא התוצאה של העומק של מציאות האדם בצורה המתוקנת שלו בהכרח שהיא תהיה עם כל ציווייה והבטחותיה המשך ישיר לעומק הפנימי הזה אלא שבמקום ההוא אין כלום ולכן אין את מה להמשיך ולכן הגמרא אומרת שהיא האספקלריה המאירה שהוא האור החוזר ממנה ולכן יש בה רק את "וראית את אחורי" שהיא רק בבואה מעיקר המציאות שהוא מציאות הבורא עצמו

ואת הדבר הזה עובד אלילים כמנשה לא מסוגל לתפוס ועל אף שכן היה לו אפשרות לקלוט את מציאות הבורא עצמו ואפילו לחזור אליו בתשובה שלימה מתוך הייסורים שהיו לו ובכל זאת הוא וכל הדורות הבאים אחריו עד חורבן הבית שהיו כמותו לא הייתה להם היכולת להחזיק בקיום הבית ובשביל כך הוא נחרב כמו שמבואר בנביא עד שבאו אנשי כנסת הגדולה והם שהחזירו את העטרה ליושנה והם אלו שחידשו את הבית על מכונו

ולעומת זאת רק בציבור נאמר "בכל קראינו אליו"

ה"אלוהים הקרוב" הוא האל ה"דורש" ואפשר לקרוא אליו תמיד והראייה שלו במציאות בהכרה של הרבים כיון שהרבים יוצרים ציור עצמאי שלא תלוי בטבע הגופני של האדם היחידי אלא בדעה יותר מופשטת וההבחנה שבין אדם שהוא חלק מציבור אנושי לבין אדם בודד שחי בין בעלי חיים הוא ראיית ה' ובישראל שמדובר באנושיות נקייה יותר הקירבה אליו היא תמידית

ולעומת זאת הקריאה של היחיד היא ביטוי של הרצון הפנימי שלו והוא מקום שהאדם כמעט לא חי בו ולכן הקשר של היחיד לחלק הפנימי של עצמו יש בו דמיון והוא לא מציאותי ולכן האדם לא יכול לפגוש בו את ה' כיון שהיחס שבין האדם לדמיון שלו הוא דבר קלוש ולכן רק בראש השנה בזמן שהאדם מתייחס למציאות העולם באופן הכללי שלו בשביל ליצור את צורת  ההתייחסות שלו אליה רק שם הוא יכול לראות בעצמו כיחיד והראיה הזאת שלו היא לא רק בנקודה ספציפית של פעם בשנה אלא בו הוא נידון ובו הוא הופך לאדם גם בינו לעצמו ודם באופן כללי

"דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" יכולת התשובה היא ראיית ה' ובה תלוי מציאות האדם

"כל באיה לא ישובון לא ישיגו אורחות חיים מי שנתפס למינות הוא לא שייך בתשובה כיון שהקלקול שלו הוא במחשבה ולא רק ברגש ולכן אין לו אפשרות לחזור לנקיות הדעת שהמחשבה מחייבת כיון שהוא כופר בה הכפירה מאבדת את יכולת התשובה כיון שעל ידה אין לאן לשוב

ובכל זאת "במותו הוא רואה" ואפילו המקולקל במחשבה בשעת המיתה עצמה כן יש בו את יכולת השיבה כיון שאז גם לו יש משהו שהוא מעל המחשבה עצמה גם מי שהתגבר והכניע את הבסיס של היושר הפנימי שיש במחשבה את הרקע המציאותי בעולם שעליו האדם עומד

- גם הוא אפילו אם הוא חוזר בו ומכיר במציאות רק בשעת מיתה על ידי שמציאות המיתה מפגישה בעל כורחו עם המציאות שחוץ ממנו עצמו המפגש ההוא הוא חד כל כך שיתכן בו לימוד חדש וחיים חדשים לגמרי כך שגם מציאות המיתה הופכת לדבר יצירתי והוא מה שיוצר את העולם שלו מחדש לגמרי ואם לא לו אז לבאים אחריו שהם כבר כן רואים את פני ה' במותו