| נשלח ב-7/1/2012 21:31 |
 |
| |
אמונות הכרחיות
"אמונות הכרחיות", או "שקרים קדושים": מקור הרעיון ופשרו. האמת אגיד, שבפעם ראשונה שנפגשתי את הרעיון הזה חשבתי שאין המדובר אלא על ניחוש פרוע של איזה פרופסרים שר"י שרואים בכל מקום מהרהורי ליבם, ברם, אחרי העיון והלימוד במקורות שונים מתברר שאין התמונה הזאת מוצדקת. ברשימה זו ברצוני לתהות מעט על מקור הרעיון הזה, ומה הוא אומר באמת א. מקורות מפורשים זכויות היוצרים לרעיון שמורה ככל הנראה לאפלטון ב"המדינה" the republic שלו [ספר ג'] שבו כתב באריכות אודות שליטת המנהיגים בחינוך הנוער, שהיא הדרך היחידה להבטיח את יושרם ונאמנותם למדינה, ומהחלקים ההכרחיים בזה הוא הזכות הבלעדית לראשי המדינה לשקר. ומפרט בו את סוגי השקרים והעלמות האמת הנצרכים בכדי לייצר את התכונות הנכונות בלוחמים כמו אי יראת המוות, שליטה עצמית, וכן יצירת השקרים שיגרמו להם למסור נפשם למען הארץ. [ככל הנראה חלק בשמירת השקר הזה הוא שהלימודים של הנוער לא יכללו את הספר הזה] אמנם אין זה מקור יהודי, אבל זה כן המקור שבו כתוב במילים המפורשים ביותר את הרעיון, כשיודעים שהרעיון הזה היה כתוב וידוע בגלוי, מבינים כבר את הרמיזות בספרים מאוחרים יותר שאינם מעיזים לפרש את הרעיון במלואו. [ככל הנראה מחמת שידעו שאלו שהם מנסים להעלים מהם את האמת יקראו גם הם בספרים שכתבו] הרבה דברים שבמבט ראשון נראה שמסתירים משהו, בלי הידע המוקדם הזה אינם מבוארים ובהכרח דוחקים שיהיה להם מובן. המקור השני והעיקרי בזה הוא במורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ח וז"ל [בתרגום שוורץ] "מן הדברים שחייב אתה לשׂים לבך אליהם הוא שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות, אשר בהן מושׂגת השלמות האחרונה, וקראה להאמין בהן בצורה כוללת. והן מציאות האל יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. אלה כולן תכליות אחרונות אשר אינן מתבררות בפירוט ובאופן מוגדר אלא לאחר הכרת דעות רבות. כן גם קוראת התורה אל אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים, כגון שאנו מאמינים שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שהמרה את פיו, ולכן חייבים לפחד, לירא ולהיזהר מן העבירה." ובסוף הפרק "הבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוָה תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העֹשֶק ההדדי או להקניית מידות טובות, כגון האמונה שהאל יכעס מאוד על מי שעשק, כמו שאמר: וחרה אפי והרגתי [אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים] (שמות כ"ב, 23), וכגון האמונה שהוא יתעלה נענה מייד לשוועת העשוק או המרומה: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שם, שם, 26)." גם כאן אולי היינו דוחקים שאין כוונתו שאין אמונות אלו [שה' כועס על עוע"ז ועונה לתפלות הנעשק] בהכרח בלתי נכונות, אבל אינם תכליתיים לשלימות האחרון של האדם שהוא להכיר את ה', ואינם אלא משמשים לתועלת הסדר המדיני שלא יעבדו ע"ז ולא יעשקו איש את רעהו וכו'. אמנם מהכרת מהלכו של המורה די ברור שאין זו כוונתו, כי המשלים שנקט הם בדווקא דברים שלדעתו הם לא נכנים, כי חרון אף ה' הוא הגשמה וממילא אינה אמתית, וכן כי הלא לדעתו של הר"מ השלימות האחרון הוא הכרת האמת האלקית, ואילו היה זה אמת שה' חרה אפו וכו' הרי היה זה בכלל הכרתו על האמת. ובהכרח שכוונתו שלעולם אין הדבר הזה נכון בכלל, ולא נכתבה בתורה אלא לתועלת שהאמונה הזאת מביאה, דהיינו ההתרחקות מע"ז והריחוק מעושק. [ביותר הדבר בולט על רקע קביעתו של המורה בח"א שלא נאמרה בתורה חרון אף אלא על עבודה זרה, קביעה שככל הנראה מקורו ברעיון שהרמב"ם ראה בזה יותר משמקורו מן הפסוקים, שבהם נאמר הרבה פעמים חרון אף על דברים אחרים]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 14:47 |
|
| |
בחלק הזה אני רוצה להציע אינטרפרטציה קבלית ליסוד הזה, ולהראות איך ניתן להגיד בעצם את אותם הדברים בשפה אחרת ובכך להקהות את הרדיקליות שבהם. והוא, כי אם נתבונן היטב נראה, כי התכלית האחרון שהמורה מתאר פה בפרק כ"ח אינו אלא "מציאות האל יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו." למעשה , מכל י"ג עקרים שסידר לנו, נשאר לנו בפרק זה כתכלית, וכאמיתי בעצם, סך הכל חמשה או ששה בלבד. שכולם אינם אלא תיאור מציאות האל על נכון. מה שיוצא הוא שכל עיקרי התורה, ופרטי השכר ועונש הכוללים ביאת המשיח ותחייה"מ, אינם בכלל האמונות האמתיות אשר ידיעתם על נכון הוא תכלית התורה. [ואמנם אלו אין כולם נכללים כאן להדיא גם באמונות הכרחיות, עכ"פ ניתן ללמוד ממה שכלל בפירוש לגבי התכלית האחרון מה זו כוללת לדעתו, וכל מה שלא נזכר אינו בכלל זה.] במילים אחרות, לא קיום התורה הוא התכלית, ולא השכר המצופה בביאת המשיח, העוה"ב, או תחייה"מ, הוא השלימות הנצחית והמטרה העקרית. השלמות הנצחית כוללת דבר אחד בלבד, ידיעת האל כמו שהוא באמת. [עד כמה שניתן לדעת זאת.] גם לא חשוב לדעת שהאל נתן תורה, או שבחר בישראל ומהנהיג אותם או ינהיג אותם בצורה כלשהו, שהרי כל אלו אינם נוגעים לידיעת האל כמו שהוא באמת. שהיא ורק היא התכלית האחרון אשר למטרה זו מכוונים כל חוקי התורה והמצוות והכל. בשפת הקבלה, האל כמו שהוא, הוא הא"ס, [או הע"י, ואכמ"ל.], ורק צורה זו קיימת בנצחיות. כל ההתגלויות התורה והשכר ועונש וכו' כולם תלויים בפרצופים נמוכים הרבה יותר שהם עצמם צורות מחודשות ועתידים להתבטל ולהיכלל במקורם ושרשם הא"ס. [בעיקר הזו"נ] [ואין עניני כאן להסביר דבר זה להפשיטו מגשמיותו, וכבר נתבאר במקו"א] היוצא הוא, שבאמת אין הנהגת התורה וכל התלוי בה הנהגה ותכלית נצחית. ובחק הנצחיות אכן לא ישלוט ויתקיים אלא כלל ודבר אחד בלבד, האל כמו שהוא [וידיעת הנבראים שיודעים אותו צורה זו] . בערך זה כל התורה וכל השכר ועונש הוא בעצם שקר, שהרי אינו קיים נצחי. מעניינים ביותר הם דברי הלשם בהקדו"ש שמסביר בזה למה אין השכר ועונש בעולם הבא נזכר בתורה, כי בסופו של דבר אכן אין כל הדבל בין הצדיק לרשע בעולם הבא המוחלטת. ורק אולי בכמה שלבי ביניים יש הבדל ביניהם. [למעשה לכאורה נשאר הבדל א' בין המקובלים להמו"נ, כי לדעתם לכאו' התורה ושכר ועונש וכו' אמת בבחינה הזמנית לפחות, משא"כ לדעת המו"נ. אמנם כשתבין מהות הנהגת הז"א ומושג הזמן בצורה מופשטת מגשמיותו, תבין שהיינו הך. ויש כאן להעמיק ואכ"מ] מעכשיו מה שיש בתורה, או בהנהגת המצוות במצבנו, אינה אלא להכשיר אותנו לקראת התכלית של ידיעת והכרת האל. בלשונו של הזהר התריג מצוות אינם אלא תרי"ג עצות לדבקות בה'. אם על ידי הסדרת המצב המדיני והחברתי באופן שיתאפשר העיסוק במושכלות. ואם, כפי שמבאר בסוף המו"נ, כי המסגרת והקביעות בעסקי המצוות עוזרים לפנות את המחשבה ולסדר את החיים באופן שיכשירו את האדם יותר להתמקד ולהתרכז בלימודי הכרת האל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 06:19 |
|
| |
מתוך ספר אור השכל לר' אברהם אבולעפיא חלק א' סימן א' [נמצא פה http://www.hebrew.grimoar.cz/abulafia/or_ha-sechel.htm]והנה הפרוצים בדעתם סוד ה', היו פורצים גדר התורה והמצוה, והיו מפסידים האמונה כשהיו מגיעים לדעת שהאמונה האמתית היתה הפך מחשבתם השקרית ומדמיונם הרע, וזה שהאדם המאמין דבר אחד ואין בידו מאזני שקל והשקול, אם האמונה ההיא אשר קבלה בימי קטנותו, אשר לא היה אפשר להיותו מאמין זולתה לפי מיעוט שכלו שאם לא היה מקבל שום אמונה, היה נשאר תמיד כבהמה בצורת אדם, ראוי עם כל זה אחר הגדיל שכלו שיחקור, וישים דעת באמונתו המקובלת, וילמוד עד שיוצאנה לפועל מושכל, שעל זה נאמר [משלי יד] פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, ואם הוא תמיד באמונה מקובלת בלתי מובנת, לפי הראוי להבין בה על פי המושכל האלהיי, הנה הוא עודנו עומד בפתיותו, ובהבינו אמנתו אשר קבל בקטנותו, הנה נעדר ממנה מקצת הפתיות ושב מבין, וכך עולה ממדרגה למדרגה מעט מעט, ושכלו מתגדל בכל יום בעיינו בעניינים המושכלים אשר קיבלם, מרומים נמשכים אחר המורגשים,
ואין ראוי לחשוד יולדיו או רבותיו ומלמדיו, מפני שלא גלו לו סתרי האמונה בקטנותו כי לא נשאר בעדם, אבל נשאר בעד חלישות שכלו, כמו שאין ראוי שיאשים מיניקתו אשר היניקתהו מחלב שדיה בעבור שלא האכילתהו שאר המזונות העבים מיד, שהרי אם היתה עושה כן היה יותר קל עליה מאד לפרנסו מחוץ, ממה שתפרנסהו מדמה, אבל היא כוונה להחיותו בחכמה ולא להמיתו במזון שאינו ראוי לו, שידוע כי הלחם והבשר והיין, אע"פ שהם חיים לגדולים שכחם סובלם, הם סם המות לקטנים שאין כחם סובלם,
כן ענין קבלת האמונה המושכלת עם המקובלת. שאע"פ שהמשכלת סם חיים למשכילים אשר דעתם סובלה, והיא סם המות לפתאים אשר אין דעתם יכול לסבלה, ועל כן משיגלה אדם האמונה האמתית למשכיל ישיג דעתו אם סובל אם לא, וזה לך האות אם ישמח בה, ולא יבהל בשומעו סודה, ולא יפרוץ גדריה, אשר הם לה מפתחות למנעול שבשניהם, ישמר הגן מליכנס בו חיות רעות, תבין מיד שזה המקבל האמונה המשכלת הוא החכם, ומבין מדעתו, ותן לחכם ויוסיף עוד הודע לצדיק ויוסיף לקח, ואל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות: ואמנם אשר תגלה לו סוד אחד, ויבהל וישתומם עליו ויחשוב שסר מעליו כח אמונתו, ושאתה שכל בעיניו או מין ואפיקורוס, אל תאכילהו סם חיים פן תמיתהו, ונפשו מידך יבוקש, שכבר הזהירך שלמה עליו באמרו [משלי כג] באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, ואל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, וכפי הענין הזה תבחן כח כל מקבל דבר מושכל או מקובל, ותבינהו כפי מה שהוא, והסוד הראשון אשר הגלה לו יהיה מן הקלים אשר בפיך, לא מאשר בלבך אשר לבא לפומא לא גלי, ובעשותך כן תתן לכל אדם חקו, ותמשך אחר דרכי ה' יתברך אשר נותן לחם לכל בשר, ומשביע לכל חי רצון, כל חי משביע לכל חי, מרצונו כאשר ירצה כפי מה שהכיר בו, והשתדל בענין זה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואם יצאו מפיך דברים מורים אשר פרצת הגדר אצלו, רוץ מהר וגדור מה שפרצת, עד שתהפך כוונתו אל אשר היה בו מתחלה, ועשה בתחבולה עד אשר לא ירגיש בך ולא ישיג כוונתך בשום פנים, ובזה תקרא גודר פרצות:
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2012 23:34 |
|
| |
בירור כמה דברים שנדע שלא נדע את כוונות הרמבם ,
שכר ועונש שהובא לעיל שלעג להם הרמבם הם נכונים ,אלא שגם פירש את דעתו בעניין שהשכר הוא הידיעה והעונג היוצא והעונש הוא כרת הנפש ואבדון,
חרון אף מתפרש כפשוטו לדעת הרמבם ,הנהגה של חרון אף ,בדיוק כמו שאומרים מידי יום הבוחר בעמו ישראל באהבה ,לכאורה הייתכן אהבה ואי הגשמה ?אלא על כרחך שמדובר בהנהגה של אהבה ,
אלא שלא פתרנו לכאורה הנהגה מהגשמה או רצונו מהגשמה גם אם הוא ורצונו אחד הם ,
ולכן צריך להגדיר מחדש מהו הגשמה כדי שחס ושלום לא יתבטל מציאותו ,
וכאן בא הרמבם בהסברו על התארים ,לדעתו כל התארים הנמצאים הם באופן השלילה ,רחמן פירושו אינו אכזר ,ובורא העולם נגזר מהמציאות הניכר ,ולכן כל הנהגה שהמציאות בעולם הוכיחה מתייחס לבורא עולם באופןהשלילה ,מסקנת הדברים הוא שהתיאורים בתורה כמו חרון אף הוא מציאות של הנהגה שבעינינו מתפרשת כחרון אף,
מעניין הוא רשי דף ב עב בערכין ,הגמרא דורשת לפטור סומא באחת מעיניו מראייה ,כשם שבא לראות כך בא ליראות ,ופירש רשי מה הקדוש ברוך הוא שלם בשתי עיניו וכו,
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2012 23:03 |
|
| |
יהיאור היקר, אתה ממשיך להפתיע אותי מחדש,
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2012 22:42 |
|
| |
ייתכן
התשובה הוא כן. הן בתרבויות דתיות הן בחילוניות. חפש קצת בגוגל.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2012 18:45 |
|
| |
| ייתכן כתב: |  | או שמא כריבוי השקרים. |
|
או שמא מריבוי האמת של נוצריה ומוסלמיה
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2012 18:22 |
|
| |
מסופקני אם האמת הוא הנר לרגל ,
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2012 18:17 |
|
| |
או שמא כריבוי השקרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2012 18:11 |
|
| |
כגודל העול כך תרבה לשאול.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2012 18:06 |
|
| |
אני תוהה ביני לבין עצמי אם יש עוד תרבות המקיימת דיונים כאלו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2012 18:14 |
|
| |
אני מעתיק מה שהמשכתי לכתוב לעצמי בנושא זה. בתקווה שנחכים מזה ואולי אפילו נזכה לדיון ענייני.
א. השאלה לדיון נחזור לעיקר. כבר אמרתי שרצוני כאן לדון בשאלה העקרונית הכוללת, האם ישנם דברים הכתובים בתורה כאמת, שאינם אמת, אבל משמשים תועלת כלשהו, כמו "מותר לשנות מפני השלום" וכדו' [והרי מצינו שזה יוחס להשי"ת בעצמו שאמר בשם שרה "ואני זקנתי" תחת "ואדוני זקן"] כן יש עוד דברים, ואפילו כאלו שנחשבו מעקרי הדת, שאינם אמתיים אבל נאמרו מפני תועלת מסוימת. שאלה זו קודמת לשאלה הפרטית, מהו בדיוק האמת , אם כי דיון בשאלות פרטיות מהו האמת יכול לשמש בדיוננו כמשל והדגמה לעקרון. אבל החשיבות הראשונה הוא לבירור העיקרון, ואם נוכל להוכיח שבעקרון יש כדבר הזה, על כל פנים נפתח לנו הפתח להשתמש בתירוץ הזה במקום הנצרך, אשר אחרי זה יש לדון מתי אפשר להגיד את התירוץ הזה ומתי לא. במה תלוי השאלה? א' בפרשנות למושג הסוד אצל חז"ל ,[ובעלי הסוד והקבלה בכלל] ב' בקטעים הרלוונטיים שבמורה נבוכים. ג' בעצם הנכונות שלנו לקבל ולהבין את המושג. [היה ראוי מקודם להגדיר יותר מה זה אמת בהקשר זה, ובאיזה מובן נאמר על משהו שהוא שקר קדוש או אמונה הכרחית ולא אמתית. אך כאן אנחנו נכנסים לפלונטר גדול מה זה בכלל אמת ובפרט בנושאים מופשטים ומסובכים. ובעיקר מגיעים לבעיה של פשט ודרש, אם הפשט אינו נכון אבל הדרש דהיינו המובן העמוק הוא הנכון, האם זהו שקר? אם נרשה לעצמנו נשחק במילים אמת ושקר נוכל בקלות לא לקרוא לזה בשם המפורש שקר קדוש <מה שעוזר טכנית לפעמים, כי לא מומלץ להשתמש במילים האלו בשיחה בבית כנסת, אבל לא לבירור הענין> כלומר, במה שונה האמירה שמושג כלשהו "אינו כפשוטו: מהאמירה שהוא "שקר קדוש". אבל ננקוט את ההגדרה הפשטנית. כל אמונה, שהאמת שבו אינו כפי המובן בפשטות, שהוא ההבנה שאנחנו רוצים להעביר ולחנך עליו, אבל אמיתתו הוא על אופן אחר לגמרי, זהו שקר קדוש. אם ההבנה הפשוטה ב"ושמעתי כי חנון אני" הוא זה, שה' ישמע את קול האלמנה וינקום במתעלל בה. והאמת הוא שה' לא מתעניין בצעקתה, או לא מתעניין בצעקתה יותר מבכל צעקה ותפלה, זהו שקר קדוש לעניננו] ב. הסוד אצל חז"ל והמקובלים לגבי מושג הסוד אצל חז"ל. בהנחה שחז"ל מכירים באיזה גוף של ידע סודי [בכינוי מעשה בראשית או מעשה מרכבה וכו'] הרי יש לשאול על מה ולמה הוא סוד גדול כל כך. ניתן לפרש שמדובר בידע מיסטי ש"למעלה משכל אנושי" שאי אפשר מעצם מהותו למוסרו לרבים. [כפירוש המקובלים האחרונים] אבל אם אי אפשר להבינו [בשכל אנושי] אז למה מפחדים לפרסם אותו, הרי בין כך לא יבינו אותו? אלא צריך לדחוק שמי שאינו מבין עלול לפרש אותו בדרך שאינה נכונה, וזה הפחד [וקרוב לזה פירוש הרמב"ם במשנת חכמים הזהרו בדבריכם] ועדיין בהכרח ש-במילים פשוטות-יש בידע הלמעלה מן הידע הזה משהו שסותר את הנחות האמונה המקובלות של ההמון. כמה שלא נאמץ לחפות על זה במילים מיסטיים [אני מתחיל לחשוד שכל השימוש במילים מעורפלים ומיסטיים אצל המקובלים בא בעצם לחפות על אמירתם דברים מאד רדיקליים, עד שלעתים הם עצמן אינם מבינים את הרדיקליות שבהם.] הרי יש כאן משהו שסותר את הידע הפשוט. ומכיוון שהנסתר הוא הנכון הרי שאמונת ההמון אין לכנותו אלא אמונה הכרחית, "שקר קדוש" כמו כן הרעיון הבסיסי של אפלטון שיש ידע שיש להסתירו מההמון הרי מפורש אצל חז"ל, במאמרם למשל "דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ" [מנחות צ"ט] ובכל הרשימה של הפרשיות [שבתורה!] שנקראים ולא מיתרגמים [סוטה=] וכן בכל הדברים ש"הלכה ואין מורים כן". ג. הפשט ברמב"ם לגבי פרשנות המו"נ. יש להבחין תחלה כי כל הנידון כאן מתחיל מן הפרקים בהם מבאר הרמב"ם לדעתו את טעמי המצוות וכוונת התורה, לא מפרקים העוסקים ישירות בדעות ופילוסופיות. להבחנה זו יש חשיבות לגבי פרשנות הענין, כי הוא נותן מקום להבין שכל ההבחנה בין דעות אמתיות להכרחיות אינו אלא לגבי מטרת וכוונת התורה, אבל לא לגבי השאלה העיונית לגבי עקרונות אלו. מאידך גיסא, אפשר שדווקא כאן טמן הרמב"ם את הסוד הזה בכדי שלא יבחינו בה ישירות. בכל אופן עיקר ההכרע תלוי במה כתוב ביסוד הזה ולא בדרשנות ההקשר שלה. מה שברור הוא שהרמב"ם מחלק את הדעות אותה מבקשת התורה להנחיל לב' סוגים עקריים. א' אמונות אמתיות, כאלו שידיעתם היא היא התכלית האחרונה של התורה בכלל. וזה למי שעמד עליהם מהכרחי החכמה, ולהמון הם ניתנים בדרך אמונה וחינוך כפי יכלתם. וב' אמונות הכרחיות לקיום התורה והנהגה המדינית להמון. כאלו שאלמלא יאמינו בהם לא יקיימו את התורה והסדר המדיני. השאלה היא מהו פירוש המילים אמונה הכרחית לעומת אמונה אמתית. יש לחשוב על כמה אפשריות. א- שהם אמונות שקריות, כלומר לא נכונות באמת כלל. לפרשנות הזו מצדד מאד המשל שהר"מ נתן בחרון אף ה' על ע"ז, שכן לפי הרמב"ם אין בכלל כזה דבר חרון אף ה' שכן הוא מושלל מתארים ורגשות. למעשה זה מכריח לכאו' את הפירוש הזה, שהרי ברור שחרון אף ה' בעוע"ז לדעתו הוא שקר גמור. כלומר, אין דבר במציאות שמקביל לאמונה הזאת, שכן ה' אינו כועס. כמו כן לגבי הדוגמא השנית שהביא בסוף הפרק, שכן הוא אינו כועס על העושק, וכן ביארו מפרשי המורה הקדמונים שם טוב ואפודי. ב- שאינם שקריות ממש, אבל אין התכלית בידיעתם ידיעתם עצמם כ"אמונות האמתיות" אבל תכלית ידיעתם הוא ההנהגה הנכונה. על פירוש כזה יש לשאול כי אם הם אמתיות, למה אין תכלית בידיעתם לבד. והרי התכלית הוא לכאורה קניית המושכלות האמתיות. ואם אלו בכלל, למה שלא יהיו התכלית עצמו? [ויש לחקור כאן אם התכלית האחרונה היא ידיעת האמת, או שהתכלית היא ידיעת ה', שלפ"ז אולי מיושב, ועדיין דחוק, כי אילו היה וחרה אפי אמת הרי היה זה נוגע לידיעת ה'] ג- או שהכוונה לא בהכרח אמתית, אבל לא ממש שקרית, אם ע"י שנשנה את מושג השקר כאן ונבחין כל דבר מועיל כאמתי, אם ע"י שנמעיט בערך ידיעות אלו באיזשהו מובן, כמו בהיותם מושגים רק על צד האמונה ולא על צד החקירה וכיו"ב. [במאמר של טיקוצינסקי בנה כל יסודו מסתירה שעשה כביכול בין פרק כ"ח לבין פרק ל"ו ובהלכות תענית שבו משמע שה' אכן עונה לתפלות וכו' כפשוטו. ולענ"ד אין כאן סתירה כלל כי מעולם לא התכוון הר"מ בפל"ו לומר שאכן ושמעתי כי חנון אני וכדו' הוא כפשוטו, אבל דייק בלשונו לומר כי התעניות וכו' קובעים בנו האמונה האמיתית שהכל ביד ה'. וז"ל "והוא שהשם יתעלה משיג ענינינו ובידו לתקנם אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו" כלומר שהכל ביד ה' והוא יכול לפעול כפי רצונו וכפי המצוות והעבירות של בני אדם, אבל לא בהכרח שזו הנהגתו, ושהוא מגיב לתפלת האלמנה, ולא פירש באיזה מנגנון עובד השכר ועונש הזה, דלא כטיקוצינסקי שרואה בזה מהלך מיסטי של השפעת מעשי בני אדם על פעולות האל, וזה ברור לדעתי. ] ד. על הרעיון עצמו לגבי עצם קבלת הרעיון. כבר ציינתי במאמר הראשון את הקושי המובנה בכל תיאוריה כזאת, שהרי הוא סותר את עצמו בהנחותיו. דרך א-מוסריות. נבחן כעת כמה דרכים להבין את זאת. ניקח את משל האלמנה, יש להבין שלכל הדעות [מאמינים ככופרים] זה מאד לא הגון לצער בן אדם, ויש להניח שגם כולם יודו שלצער אלמה או יתום שאין להם משען הוא עוולה גדולה יותר. עכשיו התורה/משה רבינו רוצה להטמיע את חומר העולל הזה אצל בני ישראל, והוא צריך להתמודד עם היצר של ציעור בני אדם, שמקבל תנופה יותר החלש שאין לו תמיכה. מה אמר? תדעו שאם תצערו אלמנה, והיא תצעק אל ה' ,ישמע לה וינקום במצער. למעשה אין כאן אלא המחשה של העיקרון המוסכם של חומר אונאת בני אדם, וביותר בני אדם חלשים. שמועיל לחלושי השכל שאינם מבינים את החומר העצמי בצעור בני אדם. בדוגמא הזאת יש גם חשש שהשקר הקדוש יפריע לאנשים להיות מוסריים תחת שידרבן אותם. כי אם מתחנכים לכך שאין מניעה לצער אלמנה אלא בגלל שהשוטר בשמים ינקום בך, בעצם חינכנו להיות רשעים, אמנם רשעים כאלו שמגבילים את הרשעות שלהם מפחד הרצועה, אבל רשעים. ובפעם שההרתעה לא יעבוד, או יותר גרוע-שימצאו תחבולה להיות רשעים בשם השוטר שבשמים, אז תפרוץ הרשעות במלא עוצמתה. [וכן ראינו בעינינו] לפי זה, חייבים להפסיק עם השקר הזה כשהאדם מתבגר, או נחכם. וכן אמנם הוא דעת הרמב"ם [והזוהר, ועוד ביתר חריפות כדרכה.] כלפי יראת העונש בכללה, כפי שהסברנו, מי שטוען שיש להישאר ביראת העונש בעצם אומר שיש להישאר רשעים וחיות טורפות שאינם מרוסנים אלא ברסן היראה [תיאוריה שאכן חביבה על בעלי המוסר וכדו'] אמנם יש במהלך הזה קושי שכן הוא מניח קיומו של מוסר אתאיסטי. אבל באמת גם למ"ד שאין הצדקה למוסר אלא אלקים, אינו אומר שההצדקה היחיד למוסר הוא יראת עונשו של אלקים. ואולי אפילו לא רצונו של אלקים . אלא אלקים כמו שהוא [אלקי קאנט] וממילא אין קושיא. למעשה בתיאוריה של הרמב"ם, אין באמת הצדקה למוסר יותר מאמנה חברתית תועלתנית. אלא שקיום החברה לכשעצמו יש לה הצדקה שיעסקו במושכלות. [ואעפ"כ אין הוא מעמיד את העיסוק במושכלות מעל החובות המוסריות.]
תוקן על ידי יהיאור ב- 10/01/2012 18:26:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2012 15:23 |
|
| |
מי צריך יותר מזה, שחז"ל אומרים במפורש שצריך על רשע לדרוש כל רשע ועל צדיק לדרוש כל צדקות,
או תולה באילן גובה מקובלת בחז"ל עוד ימינו אנו,
המושג הלכה ממשה מסיני בדיוק בא להסתיר את השקר הקדוש, (מצד אחד לא מוותרים למשה ושואלים מתי אמר האלוקים בקרובי אקדש, ומצד שני כל כך הרבה משה מסיני יש ותורת הסוד ומה לא בעצם,
ומצד שלישי שואלים חז"ל וכי כל התורה למד משה ?! (אייך זה יכול ליות ??) כתיב בתורה (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה ?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה, הוי ככלותו לדבר אתו, (ש"ר)
ונעזוב לרגע את התורה, האם היום בנאורות לא עובד בדיוק כך כל יסודי החברה והכלכלה ??!!!
הרי הכל שקר ועבדות !!!!
התשובה לכל זה היא כן כן האנושות עוד לא הצליחה בחינוך חובה על באמת,
יגיע היום שנפסיק עם כל זה, ביום שנחשוב רק לזולת ולטובתו,
נחנך את הילדים לתובנות הראשונות של התבונה, ואז לא נצטרך לשקר לעולמים,
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2012 08:56 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2012 06:55 |
|
| |
| ביליצר כתב: | | טהפרזנט ,
עכשיו אתה תוהה כאילו אתה עומד בצד השני של המתרס וכאילו שלא בזה דשת כל הימים ,
והאם נראה לך הגיוני שאחרי כל חיבורי הרמבם להעמיד את הדת על תילה הוא יפריך את הדברים בשורה של פליטת קולמוס ,ומערער על האינטיליגנציה של קוראיו? |
|
אף פעם לא החזקתי מהרעיון הזה. מהרגע הראשון שנאתי ולעגתי לקבוצת האוייבער חוכעמים דכאן שמדברים גבוהה גבוהה על הבנתם לעומת הבנת 'ההמון' בעוד שאין להם כלל חומר למכור. כההיא אגדתא אלגורייא דמאני חדתי דמלכא של האנס כריסטיאן אנדערסען.
שאל את הוותיקים יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2012 01:58 |
|
| |
יהיאור
אתה מסתפק בהבנת הרמבם בכותרת ,ופתאום הדרך מוכרך,?זוהי תפיסה לאחר שנולד הספק,
את דעת המשכילים [החילוניים בעיקר]לגבי הרמבם ידועים ,והרב ספרן גם ציטט לפני כשנה את דעת גודמן לגבי וכל העם רואים את הקולות ואת קול ה,
לא קראתי את החומר ,אולם מהכותרת מובן תוכנו ומן הסתם חותם מפני בושתו מסקנת ספק,
השיטה הולכת שהרמבם באמת לא האמין בדברי דתו אאלא לקח אותם כהכרח לציויליזיציה תקינה,
הדברים אם לא היו הזויים היו מצחיקים ,
למה לך הרמבם ,?פרק ראשון בבראשית ,נעשה אדם ,ובטלה מקצתה בטלה כולה,
כל הראשונים למדו ופירשו את הרמבם ולא העלו על דעתם אפילו בתור ספק פרשנות קרובה,
האינטרס הוא שם המשחק לכל פרשנות ואת המסקנות תיקח לידך ותישא בעולו.
|
|
|
|
|
