כשתמר (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) עלתה ארצה במבצע שלמה, היו לה הרבה חלומות. חלומות על חיים טובים יותר בארץ הקודש, חלומות על שגשוג, על הצלחה ובעיקר חלומות על אהבה - אהבה של תושבי ישראל לאחיהם היהודים מאתיופיה, שעשו דרך ארוכה עד שהגיעו לארץ המובטחת.

• בואו להצטרף לעמוד "ידיעות הדרום" בפייסבוק

היום, 20 שנה אחרי, כשהיא אקדמאית ואם לילד, החלום על אהבת אחים מתנפץ אל מול עיניה. תמר (33), הנמצאת בהליכי גירושין, ניסתה במשך שבועות ארוכים למצוא דירה להשכרה באשדוד ונתקלה בחומת סירוב מצד בעלי הדירות.

אחד המקרים שהותיר בה צלקת היה של בעל דירה ברובע ו'. כשהגיעה לרובע, הבחינה תמר באדם שתולה שלט: "להשכרה". "שאלתי אותו כמה חדרים יש בדירה", היא מספרת, "והוא אמר לי: 'לא, זה לא בשביל יוצאי אתיופיה'. רציתי לתת לו אגרוף באותו הרגע וחבל שלא עשיתי את זה. הוא אמר לי: 'ככה אמרו לי להגיד'".

"כאילו נפלתי מהירח"

בשבוע שעבר רעשה הארץ לאחר שנחשף הסכם סודי שנחתם בין דיירי מתחם מגורים ברחוב הרב פינטו בקרית מלאכי, שקורא לא להשכיר או למכור דירות לבני העדה האתיופית. ההחלטה הגזענית עוררה את השד העדתי וגררה תגובות אלימות, כתובות תג מחיר והפגנת אלפים, שהגיעו מכל הארץ.

נוכחות נכבדת היתה, מן הסתם, גם לבני הקהילה מעיר הנמל. אחרי הכל, גם בעיר הגדולה באזור הדרום, יש חוסר סובלנות, אי שיוויון ודחייה. המרוץ אחר הדירה להשכרה בקרב בני הקהילה הוא ארוך, מתיש ורצוף בהשפלות, והדברים שנכונים בקרית מלאכי נכונים, כאמור, גם באשדוד.

גם באשדוד בעלי בתים רבים מסרבים למכור לבני העדה האתיופית (צילום: אבי רוקח)

ליווינו השבוע את יגאל (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) במסעו לרכוש דירה באשדוד. ביום שני השבוע התייצב יגאל בדירה למכירה ברובע ט'. בלובי הבניין, רגע לפני שעלה לראות את הדירה, פגש בדייר מבוגר. "מה אתה עושה פה?", הוא הטיח בו במבטא רוסי. יגאל לא הבין אותו ושאל: "מה הכוונה מה אני עושה פה? אני רוצה לעלות למעלה". הדייר שאל אותו: "אתה גר פה?". יגאל השיב לו: "לא, באתי לראות דירה". "חס וחלילה", אמר הדייר. "אוי ואבוי. אסור שיהיו אתיופים פה. זה בניין לרוסים. אסור שיהיו אתיופים ורוסים ביחד".

בסוף השניים עלו במעלית וכל אחד פנה לדרכו. נרגש ונסער, התייצב יגאל בקומה בה הוא מעוניין לראות את הבית. "בעלת הבית היתה נחמדה בסך הכל ואמרה שהיא מוכנה לרדת במחיר", אמר יגאל אחרי הביקור במקום. כששאל אותה האם יש לה התנגדות שאתיופי ירכוש את הבית, השיבה בשלילה.

"הוא הסתכל עליי ולא האמין שאני בבניין", סיפר יגאל לאחר כשירד מהדירה. "כאילו אני בחקירה, כאילו נפלתי מהירח".

הולך ומתפשט

במקרה של יגאל בעלת הבית הסכימה למכור לו את הדירה, אך עבור רבים מבעלי הדירות השכרה או מכירה של דירה לאתיופי נתפסת כפעולה שתוריד את ערך הנכס ותוביל להתנגדות אצל השכנים. לדברי בני הקהילה, הסטיגמה שרודפת אותם היא חולשה סוציו־אקונומית, יכולת כלכלית נמוכה וקושי להסתגל. גם צבע העור ומנהגי העדה לא משחקים לטובתם.

הסלקציה שעושים בעלי הנכסים מאלצת אותם להישאר ב"גטאות" בשכונות החלשות, בעיקר ברבעים ג' וח' (ובאופן חלקי גם ברובע ו'), תוך הנצחת הפערים.

הקהילה האתיופית באשדוד מונה כיום כ־12 אלף איש, המהווים כחמישה אחוזים מכלל תושבי העיר - נתח קטן יחסית לכלל האוכלוסייה, אולם בפירוש לא מיעוט מבוטל, מה גם שמדובר באחת הקהילות הגדולות בארץ.

למרות שבני הקהילה נמצאים באשדוד כבר כ־20 שנה, עבור רבים מהם תהליך הקליטה טרם הסתיים. רבים מהם שירתו בצה"ל, למדו לימודים אקדמיים והשתלבו במערך העבודה, אולם מבחינה חברתית, הם מרגישים שלא ניתנת להם הזדמנות שווה. האפליה בנושא הדיור היא הזועקת ביותר.

משה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), נשוי ואב לילדים, ניסה למצוא דירה ברובע ט' באשדוד. "מצאתי שתי דירות שמצאו חן בעיניי באזור ט' וכשהתקשרתי, אמרו לי לבוא לראות", הוא משחזר. בפגישה סייר משה (37) בדירה ולמרבה השמחה, היא מצאה חן בעיניו.

לאחר שקבע סיור נוסף, הפעם בנוכחות אשתו, אמרו לו בעלי הבית כי בתם מטפלת בנושא הדירה. כעבור שעה, כשהתקשר אל הבת כדי לבשר לה שהוא מחליט לעשות את העסקה ולקנות את הבית, הגיעה סטירת הלחי: "היא אמרה לי 'הדירה נמכרה. היה עוד אחד וסגרתי איתו'".

איך הגבת?

"חיכיתי יום שלם ואז התקשרתי שוב מטלפון אחר ושאלתי אם אפשר לראות את הדירה. הבת אמרה 'אתה יכול לבוא לראות'. ניסיתי עם עוד שני חברים שלי לברר אם הדירה פנויה והם קיבלו תשובה דומה - שיבואו לראות".

משה התקשה להשתחרר מתחושת האפליה והחליט לבדוק את הנושא עם מתווך בעיר. לדבריו, לאחר שבירר את העניין, אמר לו המתווך בארבע

* id="flashad" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,0,0" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" width="250" height="250"> <*

עיניים: "הם לא רוצים אתיופים. אמרו 'אל תביא לנו אתיופים'".

משה מצא דירה נוספת ביבנה, מושקעת ומטופחת. אלא שכבר במהלך השיחה נאמר לו, לטענתו, "אין לך מה לדאוג". כששאל למה הכוונה, נענה: "'אין לך שכנים אתיופים, כי הם מורידים את ערך הדירות ואת רמת השכונה'. שמעתי את זה והייתי בשוק. היא לא ידעה שאני אתיופי. אני לא רוצה להתבכיין על זה, אבל זה הולך ומתפשט".

אף אחד לא נכנס איתי למעלית

דליה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) חיפשה באחרונה דירה לקנייה ברובע י"ב, אלא ששם נאמר לה, לטענתה: "זה לא בשבילכם. זה הרבה כסף". לבסוף היא מצאה דירה ברובע ה', רובע ישן יותר ופחות אטרקטיבי. גם את זיכרון הדברים, היא מספרת, לא עשו בדירת המוכר, אלא במשרד התיווך, כדי לא לעורר מתנגדים בשכונה טרם מימוש העסקה.

גם לאחר שעברו לדירתם, ספגו, לטענתם, בני המשפחה יחס מזלזל מהשכנים. "אף אחד לא דיבר איתנו חצי שנה", היא מספרת. "אחד השכנים היה רואה אותנו ויורק. זו הרגשה לא טובה, אולי צריך לתת לזה זמן. זה כואב ולא נעים, אבל קשה לשנות תפיסת עולם של אדם וחברה".

גם היום, חמש שנים מאז שעברו לבניין, אותו דייר לא נכנס איתם למעלית.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הדרום"